0בוחרת בחיים0
New member
../images/Emo42.gifבוקר, סבב הרגשה. מה זה חופש../images/Emo35.gif
הבוקר, התעוררתי עייפה משום מה, ולא ממש רציתי ללכת למרכז יום. אמרתי לעצמי שאני אתקשר למדריכים ואספר שאני לא מרגישה טוב, הרצתי כל מיני קומבינות בראש שתכליתן הייתה למצוא סיבה להשתחרר היום, וכל זה תוך כדי שאני מתלבשת, וכבר יוצאת מהבית. כי.. נכון אני עייפה ולא בא לי ללכת, אבל מה אעשה בבית כל היום מלבד להשתגע? וחוץ מזה, אני מחויבת לעצמי בטיפול וכל מיני כאלה.. אז הולכים כי זה מה שצריך לעשות, גם בניגוד לרצון הראשוני שלי. הגעתי למרכז יום כרגיל, אלא שמצאתי אותו סגור ומסוגר.. חברי הקבוצה מגיעים לאט לאט, והשעה כבר כמעט שמונה, ועדיין לא מגיע אף אחד לפתוח כרגיל. אמנם היתה הודעה שהמרכז נסגר עד להודעה חדשה, אבל לא באמת רציתי להאמין או להבין. זה משהו שעוד לא קרה בעבר. קיצר, התקשרנו למדריך ונמסר לנו שאנחנו בחופש עד הודעה חדשה עקב תקרית מצערת שהיתה. יגידו לנו מתי להגיע, ובינתיים ממליצים לנו להישאר יחד, להיות בקשר אחד עם השני, כל מיני כאלה. חלק מאיתנו שמחו מאד להשתחרר ולו רק ליום אחד. אני... מצאתי שאני מתוסכלת. מה עושים עכשיו? כאילו... יופי, אני חוזרת הביתה, אבל מה הלאה? מה אני הולכת לעשות עם עצמי? אז הנה אני יושבת מול המחשב, אחרי שאירחתי שני חברים מהקבוצה לסבב בוקר
אני בחופש שכל כך רציתי אותו בבוקר, ועכשיו, הלבד מפחיד, המפגש עם עצמי נטו מפחיד עוד יותר. זה אמנם אחלה זמן לחשבון נפש שאותו תכננתי להמשיך אחר הצהריים, אבל פתאום.. יש לי כל כך הרבה זמן, אמא'לה.. מה עושים עם זה? ובפרק רק להיום של היום, מדברים איתנו על להמשיך לבוא, כי רק ביחד זה עובד... מה אתם עושים עם עצמכם כשאין תכניות או מישהו/משהו שמסדר לכם את היום, אין מחויבות? פעם הייתי מעשנת במצבים כאלה.. בורחת, שוכחת מספרת לעצמי שאני נהנית מכל רגע... עכשיו, האינסטינקט הראשוני הוא להיכנס למיטה ולישון, גם אם יהיה לי מאד קשה להירדם. איך מתמודדים עם חופש, ומה זה בכלל חופש בשבילכם?
הציפור והכלוב
דפנה ארמוני.
מישהו שכח לסגור את הכלוב מישהו שכח את הדלת פתוחה הציפור הקטנה יכולה לעוף אבל מה זה קרה לה, היא לא בטוחה מה שם מחכה לה בעצם בחוץ אם תמצא מזונה או צמרת נוחה אם אורבת סכנות... ואימת הבדידות... וממה תתקיים, האם יש בכוחה?!
מה זה חופש? מה עושים איתו?! יש אין סוף שאלות ואין אף תשובה כי הרגל הוא הרגל, ותקוה היא תקוה הציפור הקטנה התרגלה לכלובה
מישהו שכח לסגור את הכלוב מישהו שכח את הדלת פתוחה אולי גם אנחנו שכחנו לעוף בורחים מהאור אל חסות חשיכה ונוקפים הימים זמן כמו רוח נושב לפעמים זה עולה אבל מה זה חשוב לכל היותר מפרפר לו הלב וחוזר אל סיפור הציפור והכלוב אוהבים
הבוקר, התעוררתי עייפה משום מה, ולא ממש רציתי ללכת למרכז יום. אמרתי לעצמי שאני אתקשר למדריכים ואספר שאני לא מרגישה טוב, הרצתי כל מיני קומבינות בראש שתכליתן הייתה למצוא סיבה להשתחרר היום, וכל זה תוך כדי שאני מתלבשת, וכבר יוצאת מהבית. כי.. נכון אני עייפה ולא בא לי ללכת, אבל מה אעשה בבית כל היום מלבד להשתגע? וחוץ מזה, אני מחויבת לעצמי בטיפול וכל מיני כאלה.. אז הולכים כי זה מה שצריך לעשות, גם בניגוד לרצון הראשוני שלי. הגעתי למרכז יום כרגיל, אלא שמצאתי אותו סגור ומסוגר.. חברי הקבוצה מגיעים לאט לאט, והשעה כבר כמעט שמונה, ועדיין לא מגיע אף אחד לפתוח כרגיל. אמנם היתה הודעה שהמרכז נסגר עד להודעה חדשה, אבל לא באמת רציתי להאמין או להבין. זה משהו שעוד לא קרה בעבר. קיצר, התקשרנו למדריך ונמסר לנו שאנחנו בחופש עד הודעה חדשה עקב תקרית מצערת שהיתה. יגידו לנו מתי להגיע, ובינתיים ממליצים לנו להישאר יחד, להיות בקשר אחד עם השני, כל מיני כאלה. חלק מאיתנו שמחו מאד להשתחרר ולו רק ליום אחד. אני... מצאתי שאני מתוסכלת. מה עושים עכשיו? כאילו... יופי, אני חוזרת הביתה, אבל מה הלאה? מה אני הולכת לעשות עם עצמי? אז הנה אני יושבת מול המחשב, אחרי שאירחתי שני חברים מהקבוצה לסבב בוקר