../images/Emo63.gif סיפור על הבוקר ../images/Emo91.gif
הדבורה והתולעת . פעם אחת נרקמה ידידות אמיצה בין דבורה עמלנית לתולעת קטנה שחיה בערימת זבל. יום אחד אמרה הדבורה לתולעת: 'למה לך להמשיך לגור כאן בתוך כל הסחי הזה? למה שלא תבואי אתי לגן הפורח שאני מתגוררת בו, ותראי מה זה תנאי חיים! בואי אתי, אשאך לשם על גבי.' התולעת מאד רצתה להגיע לשם. הדבורה תמיד סיפרה לה על פרחים יפים נותני ריח משכר, והיא מאד רצתה לחזות בהם. אבל היה לה פחד אחד והוא, שהיא לא תצליח למצוא שם אוכל. אם הכל כל כך יפה ונקי שם, איך יימצא לה דבר מאכל? והיא הרי חיה רק על על הלכלוך והרקב? החליטה התולעת שהיא תיקח עמה צידה לדרך. היא גילגה שני כדורים קטנים של צואת פרות, שהיתה מאכל תאווה עבורה, ודחפה את שני הכדורים לשני נחיריה. ככה, במקרה שלא יימצא שם אוכל, היא תמיד תוכל לאכול מן הצידה שהביאה עמה, ולמחרת תבקש מהדבורה להחזירה הביתה, אל ערימות הזבל. הרכיבה הדבורה את התולעת על גבה, ויחד הן עפו אל הגן הקסום, שלבלב בפריחה מלאה. ריחות ניחוח מילאו את כל חלל האוויר. הדבורה נחתה על שושנה אדומה ויפה, הורידה את התולעת מעל גבה ואמרה לה: 'נשמי עמוק! את מריחה את ניחוחות העדנים?' ניסתה התולעת להריח, אבל לא גילתה כל ריח חדש. הכל הריח לה אותו הדבר כמו בבית, והיא אמרה כך לדבורה. 'הכל מריח לי אותו הדבר, לא מבחינה בשום שינוי..' התפלאה הדבורה מאד. כיצד זה יתכן שהיא לא מריחה!! הציצה בה מקרוב, וראתה שני גושים חומים בולטים מעט מנחיריה של התולעת... עכשיו הבינה הדבורה מה מפריע לה להריח, והחליטה לשחרר את נחיריה של התולעת, אבל בתחבולה. 'בואי נלך לשחות בבריכת חבצלות המים' אמרה לתולעת ומיד לקחת אותה על גבה לשם. כשהיו שתיהן בתוך המים, פגעה הדבורה כאילו לא בכוונה בראשה של התולעת ודחפה אותו אל מתחת לפני המים. התולעת התעשתה מיד ועלתה למעלה, אבל הפעולה הזאת גרמה לה להתעטש חזק! כשהתעטשה, עפו מנחיריה שני כדורי הצואה, ולפתע עלה באפה ריח משכר של פריחה. 'הו, איזה ריח נעים' קראה התולעת! לקחה אותה הדבורה שוב על גבה והנחיתה אותה על השושנה. 'נו, ועכשיו את מריחה את ריחה המענג?' שאלה הדבורה. 'כן כן, עכשיו השושנה מריחה נהדר. איזה ריח חזק ונעים יש לה עכשיו!' קראה התולעת. אמרה לה הדבורה: 'הריח היה כאן כל הזמן. זו את ונחירייך הסתומים שמנעו בעדך מלהריח אותו. ברגע שסילקת את המחסומים - פתחת פתח לריחות להגיע אליך'.. וכמובן שיש לסיפור מוסר השכל: גם אנחנו, בני האדם, לפעמים כל כך מקובעים בתוך הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, משקפיים כהים או אטמי אוזניים.. כל אלה מפריעים לנו לקלוט מראות חדשים ולשמוע דברים שונים מאלה שלהם הורגלנו. נסו להשתחרר מקבעונות, אל תדחו דברים על הסף, בדקו את עצמכם - אולי החסימה קיימת בתוככם. ברגע שתסירו אותה - ייגלה לכם עולם חדש.. עולם חדש ויפה שתמיד היה שם, רק אנחנו לא יכולנו לראות אותו בגלל ה'חסימות' שאנחנו סוחבים איתנו מכוחו של הרגל..
אומץ אמיתי
רק להיום:
