יאללה- שיהיה.
את כבר גדולה כמו שאני גדול, ובכל זאת קוראת לי, מושיטה את רגלך לפנים בהערצה, מבקשת ממני רק שאקשור לך את השרוכים. אני קצת כועס כמו תמיד, רוצה שתנסי, שתלמדי. ואולי בעצם לא כלכך.. את לא מוכנה ללמוד ומבטיחה שזו הפעם האחרונה, כמו תמיד אני חושב ונכנע. ואולי בעצם לא כלכך.. כי כמו שאת צריכה אותי אני צריך אותך. את כבר גדולה כמו שאני גדול, ובכל זאת יושבת מולי, בוכה, מחפשת את כתפי בהערצה, מבקשת ממני רק שאחבק אותך חזק. אני קצת כועס כמו תמיד. כאילו שלא לימדתי אותך כלום, איך לעצום את העיניים, איך לשכוח, איך להתגבר על הכאב. את לא מוכנה ללמוד ומבטיחה שזו הפעם האחרונה... כמו תמיד אני חושב ונכנע. ואולי בעצם לא כלכך.. כי כמו שאת צריכה אותי אני צריכה אותך. [רוני צדוק] של וירג´ינה סוויפט מגיעה העת בחיים שבה פתאום את תופסת את זה... שבאמצע כל הפחדים וחוסר השפיות את מפסיקה לרגע והקול שבתוך ראשך בוכה - "מספיק!" מספיק להילחם ולבכות או להיאבק להחזיק מעמד. וכמו ילד שנרגע אחרי התפרצות זעם, הבכי שלך מתחיל להירגע, את רועדת פעם או פעמיים, את מוחה את דמעותייך ומבעד למעטפת הרטובה של הריסים את מתחילה להסתכל על העולם דרך עיניים חדשות. זוהי ההתעוררות שלך. את מבינה שזהו הזמן להפסיק לקוות ולחכות למשהו שישתנה, או לאושר, ביטחון והגנה שיבואו בדהירה מעבר לאופק הבא. את מגיעה להבנה עם העובדה שהוא לא הנסיך המקסים ואת לא סינדרלה, ושבעולם האמיתי אף פעם אין סופים של אגדות (וגם לא התחלות, לצורך העניין) ושכל התחייבות של "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" חייבת להתחיל בך, ובתהליך... הרגשה של שלווה נולדת מקבלה עצמית. את מתעוררת לעובדה שאת לא מושלמת, ושלא כולם תמיד יאהבו, יעריכו או יאשרו את מי או מה שאת... ושזה בסדר. (הם רשאים לנקודות מבט ודעות משלהם.) ואת למדה את החשיבות של אהבה ותמיכה עצמית, ובתהליך... הרגשה של ביטחון שנמצא מחדש נולדת מאישור עצמי. את מפסיקה לכעוס ולהאשים אנשים אחרים בגלל דברים שעשו לך (או לא עשו בשבילך) ואת לומדת שהדבר היחידי שאת באמת יכולה לסמוך עליו הוא הבלתי צפוי. את לומדת שלא כולם תמיד יהיו שם בשבילך, ושזה לא תמיד סובב סביבך. אז, את לומדת לעמוד על שלך ולשמור על עצמך ובתהליך... הרגשה של ביטחון והגנה נולדת מתוך זה שאת סומכת על עצמך. את מפסיקה לשפוט ולכוון אצבעות מאשימות, ואת מתחילה לקבל אנשים כפי שהם, ולהעלים עין מחסרונותיהם ומחולשות אנושיות, ובתהליך... הרגשה של שקט ושביעות רצון נולדת מתוך סלחנות. את מבינה שהדרך שאת מראה את עצמך, ושהעולם רואה אותך, היא ברובה תוצאה של כל המסרים והדעות שהושרשו לתוכך. ואת מתחילה לסנן את כל השטויות שבהן האכילו אותך כמו איך את צריכה להתנהג, איך את צריכה להיראות, כמה את לא צריכה לשקול, מה את צריכה ללבוש, איפה את צריכה לקנות, במה את צריכה לנהוג, איך ואיפה את צריכה לחיות, במה את צריכה לעבוד, מה את צריכה לצפות מנישואין, החשיבות של הבאת ילדים לעולם וגידולם, או מה את חייבת להורייך. את לומדת להיפתח לעולמות חדשים ולנקודות מבט שונות. ואת מתחילה להעריך מחדש ולעצב מחדש את מי שאת ואת הערכים שלך. את לומדת את ההבדל בין לרצות לבין להזדקק, ואת מתחילה להשליך את האמונות והערכים שנגמלת מהן, או שבכלל לא היית צריכה להתחיל איתן, ובתהליך... את למדה ללכת לפי תחושות הבטן שלך. את לומדת להבחין בין אשמה לאחריות, ואת החשיבות שבקביעת גבולות, ולמדה להגיד לא. את לומדת שהעול היחידי שאת צריכה לשאת הוא האחד שאת בוחרת לשאת, ושקדושים מעונים נשרפים על עמוד האש. ואז את לומדת על אהבה. אהבה רומנטית ואהבה משפחתית. איך לאהוב, כמה אהבה לתת, מתי להפסיק לתת, ומתי ללכת. את לומדת לא להטיל את הצרכים או את הרגשות שלך על מערכת יחסים. את לומדת שאת לא תהיי יותר יפה, יותר חכמה, יותר נאהבת או יותר חשובה בגלל בן/בת הזוג שאת מחבקת או הילד שנושא את שמך. את לומדת להסתכל על מערכות יחסים כמו שהן באמת ולא כפי שאת רוצה שהן יהיו. את מפסיקה לנסות לשלוט באנשים, מצבים ותוצאות. את לומדת שבדיוק כמו שאנשים גדלים ומשתנים, ככה זה גם באהבה... ואת לומדת שאין לך הזכות לדרוש אהבה בתנאים שלך... רק כדי שתעשה אותך מאושרת. ואת לומדת ש"לבד" זה לא בודד. את מסתכלת במראה ומבינה שאת אף פעם לא תהיי במידה המושלמת, ואת מפסיקה לנסות להתחרות עם הדמות שבתוך ראשך ולהתייסר על איך שאת לא נראית. את מפסיקה לעבוד כל כך קשה על להדחיק רגשות, להחליק דברים ולהתעלם מצרכייך. את למדה שלהרגיש שאת זכאית למשהו זה בסדר גמור... ושזה זכותך לרצות דברים כפי שאת רוצה אותם... ושלפעמים זה הכרחי לדרוש אותם. את מגיעה להבנה שמגיע לך שיתייחסו אלייך באהבה, בטוב לב, ברגישות ובכבוד... ואת לא תתפשרי על פחות. ואת מרשה רק לידיו של מאהב שמוקיר אותך לפאר אותך עם מגעו... ובתהליך את מפנימה את המשמעות של כבוד עצמי. ואת לומדת שהגוף שלך הוא באמת מקדש. את מתחילה לאכול בצורה מאוזנת, שותה יותר מים ומתעמלת יותר. את לומדת שעייפות מפחיתה את רוחך ויכולה ליצור ספקות ופחד, אז את לוקחת יותר זמן לנוח. ובדיוק כמו שאוכל מזין את הגוף, צחוק מזין את הנשמה שלנו, אז את לוקחת יותר זמן לצחוק ולשחק. את לומדת שבחיים, רוב הפעמים את מקבלת את מה שאת מאמינה שמגיע לך. ושלרוב בחיים, זו נבואה שמגשימה את עצמה. את לומדת שכל דבר ששווה להשיג - שווה לעבוד בשבילו, ושלקוות שמשהו יקרה זה לא כמו לעשות משהו על מנת שזה יקרה. יותר חשוב מזה, את למדה שכדי להשיג הצלחה, את צריכה הכוונה, משמעת, והתמדה. בנוסף, את למדה שאף אחד יכול להצליח לבד ושזה בסדר גמור לבקש עזרה. את לומדת שהדבר היחידי שאת באמת חייבת לפחד ממנו הוא הברון הגזלן הגדול מכל הזמנים: הפחד עצמו. את לומדת להתעמת עם פחדייך, כי את יודעת שמה שלא יקרה - את יכולה להתמודד עם זה, ושלוותר לפחד זה לוותר על הזכות לחיות את החיים לפי התנאים שלך. את לומדת להילחם עבור חייך ולא לבזבז אותם בהמתנה תחת ענן של אבדון קרב ובא. את למדה שהחיים הם לא תמיד הוגנים, את לא תמיד מקבלת את מה שאת חושבת שמגיע לך, ושלפעמים דברים רעים קורים לאנשים טובים ותמימים. במקרים האלו, את לומדת לא לקחת דברים באופן אישי. את לומדת שאלוהים לא מעניש אותך או לא מצליח לענות על תפילותייך. זה פשוט החיים מתרחשים. ואת לומדת להתעסק עם רוע במצב הכי ראשוני שלו - האגו. את לומדת שרגשות שליליים כמו כעס, קנאה ותרעומת חייבים להיות מובנים ומכוונים מחדש, או שהם יחנקו את החיים ממך וירעילו את היקום הסובב אותך. את לומדת להודות בטעויות שלך ולבנות גשרים במקום חומות. את לומדת להיות אסירת תודה ולהתנחם בהמון דברים פשוטים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם, דברים שמיליונים של אנשים בעולם הזה רק יכולים לחלום עליהם; מקרר מלא, מים זורמים נקיים, מיטה חמה ורכה, מקלחת ארוכה ונעימה. לאט לאט, את מתחילה לקחת אחריות על עצמך... בעצמך, ואת מנסה לגרום לעצמך להבטיח - אף פעם לא לבגוד בעצמך ואף פעם לא להתפשר על פחות ממה שליבך חפץ. ואת קובעת כעובדה להמשיך לחייך, להמשיך לבטוח באנשים ולהישאר פתוחה לכל אפשרות נהדרת. בסופו של דבר, עם האומץ שבליבך ועם אלוהים לצידך, את לוקחת נשימה עמוקה, ומתחילה לתכנן את החיים שאת רוצה לחיות בדרך הכי טובה שאת יכולה.
