../images/Emo45.gifביקורת הצגות - הכבש הששה-עשר../images/Emo45.gif
הלכנו היום בהרכב מלא, פלוס שתי משפחות נוספות לצפות בכבש הששה-עשר. לקראת ההצגה היינו, ההורים, ברגשות מעורבים: מצד אחד זכרון המופע המיתולוגי ההוא, ומצד שני, מנסים להיות אובייקטיביים ככל הניתן. הילדים מצידם התרגשו כמו לקראת כל הצגה/הופעה אחרת. המופע התחיל באופן מפתיע באיחור קל של כחמש דקות, ולזכות הקהל הנפלא ייאמר שאנשים התיישבו בזמן, ללא בלגן, וללא הפרעות מיותרות. הישג מרשים, במיוחד לאור העובדה שכ-50% מהקהל היה מתחת לגיל רשיון נהיגה - ואפילו הרבה מתחת. המופע מתחיל בנעימה לצלילי "איך שיר נולד", וממשיך כאשר מיכאל, דמות במחזה, וגם המספר, מציג את עצמו, ומספר על היום שבו דניאל נעלם, ושהגיע לגן מכיוון ששמע שם בכי שנשמע כמו דניאל. אובייקטיבי שמובייקטיבי, חשבתי לעצמי, אבל למה חייבים להמציא סיפור למופע שהיה כל-כך מוצלח וחסר-זמן? הרי הילדים שלנו לא ראו את המקור, כך שבכל מקרה זה יהיה להם חדש. למה חייבים להיות מקוריים בכל דבר? אבל ככל שסיפור המחזה התקדם, נשאבתי יחד עם הילדים לתוכו, וכולנו נהנינו בצורה נפלאה. הסיפור נוגע בחומרים טעונים מאוד, ומציג אותם מנקודת מבט של ילד בכשרון רב. נושאים ורגשות כמו ילדים עם צרכים מיוחדים, משקל-יתר, קנאה, כעס, פחד, פיוס וחברות, שזורים במחזה בשקיפות כמו שהילדים שלנו יודעים לעשות. למרות שלא כל שירי המחזה המקורי מצאו את דרכם למופע החדש, מה שנכנס מבוצע מצוין. הורים וגם ילדים הצטרפו לשירה מספר פעמים, כי עם חומרים כל כך מוכרים פשוט אי אפשר להתאפק. בניגוד לרוב הצגות הילדים, אין הפסקה. ובכל זאת, הילדים נשארו ישובים במקומותיהם, מרותקים, עירניים, משתתפים, מוחאים כפיים, וכמעט ללא טיילת לשירותים. זה כשלעצמו מעיד, בעיני, על הצלחת המופע. בסוף המופע הגעתי למסקנה שלפעמים צריך לעדכן את הסיפור - פשוט כי הקהל של היום צריך סיפור אחר. על כל פנים, לא כל כבש סופו לשווארמה, כהגדרתו של יונתן גפן לפני כעשור. מומלץ מאוד!
הלכנו היום בהרכב מלא, פלוס שתי משפחות נוספות לצפות בכבש הששה-עשר. לקראת ההצגה היינו, ההורים, ברגשות מעורבים: מצד אחד זכרון המופע המיתולוגי ההוא, ומצד שני, מנסים להיות אובייקטיביים ככל הניתן. הילדים מצידם התרגשו כמו לקראת כל הצגה/הופעה אחרת. המופע התחיל באופן מפתיע באיחור קל של כחמש דקות, ולזכות הקהל הנפלא ייאמר שאנשים התיישבו בזמן, ללא בלגן, וללא הפרעות מיותרות. הישג מרשים, במיוחד לאור העובדה שכ-50% מהקהל היה מתחת לגיל רשיון נהיגה - ואפילו הרבה מתחת. המופע מתחיל בנעימה לצלילי "איך שיר נולד", וממשיך כאשר מיכאל, דמות במחזה, וגם המספר, מציג את עצמו, ומספר על היום שבו דניאל נעלם, ושהגיע לגן מכיוון ששמע שם בכי שנשמע כמו דניאל. אובייקטיבי שמובייקטיבי, חשבתי לעצמי, אבל למה חייבים להמציא סיפור למופע שהיה כל-כך מוצלח וחסר-זמן? הרי הילדים שלנו לא ראו את המקור, כך שבכל מקרה זה יהיה להם חדש. למה חייבים להיות מקוריים בכל דבר? אבל ככל שסיפור המחזה התקדם, נשאבתי יחד עם הילדים לתוכו, וכולנו נהנינו בצורה נפלאה. הסיפור נוגע בחומרים טעונים מאוד, ומציג אותם מנקודת מבט של ילד בכשרון רב. נושאים ורגשות כמו ילדים עם צרכים מיוחדים, משקל-יתר, קנאה, כעס, פחד, פיוס וחברות, שזורים במחזה בשקיפות כמו שהילדים שלנו יודעים לעשות. למרות שלא כל שירי המחזה המקורי מצאו את דרכם למופע החדש, מה שנכנס מבוצע מצוין. הורים וגם ילדים הצטרפו לשירה מספר פעמים, כי עם חומרים כל כך מוכרים פשוט אי אפשר להתאפק. בניגוד לרוב הצגות הילדים, אין הפסקה. ובכל זאת, הילדים נשארו ישובים במקומותיהם, מרותקים, עירניים, משתתפים, מוחאים כפיים, וכמעט ללא טיילת לשירותים. זה כשלעצמו מעיד, בעיני, על הצלחת המופע. בסוף המופע הגעתי למסקנה שלפעמים צריך לעדכן את הסיפור - פשוט כי הקהל של היום צריך סיפור אחר. על כל פנים, לא כל כבש סופו לשווארמה, כהגדרתו של יונתן גפן לפני כעשור. מומלץ מאוד!