טאקילה
- פותח הנושא טשטושה
- פורסם בתאריך
תקוות הכבסים והים ../images/Emo63.gif
ובלילה ההוא, עת התבוננה בחלון הצר שהוביל עיניה אל צעדיו המתרחקים, ידעה – ידעה שלא תשוב לראות פניו – חשה שלא תסלח לעצמה כל עוד נשמת אפה בחייה, תבליח זיכרונו אל מול עיניה שעייפו מחכות לדמותו... * * * מבין הכסתות והסדינים הצחורים הלבין ריחה למרחוק עם משק כנפי הרוח שייבשה את הכבסים היה מגיע עד אליה – כמו קראו לו הלובן, ריחו הענוג של הניקיון שהיה שמור רק לה,... שיחות גנובות של בין התלויים לייבוש היו מנת חלקם – היה מותיר בה משפט ושאלה, שהיו מתנפנפים ומהדהדים בה כל אימת שתלתה שוב ושוב את כבסיה... ותמיד האמינה שהרוח תשיב את ריחו העולה במעלה הגבעה,... לא פעם עלתה בה המחשבה כי הציפייה היא זו אשר תפוגג בה את פרורי נשיותה ההולכים ומתקמטים האיש עימו הייתה אמורה לחלוק חיים יצא אלי הים הפרוש תחת רגליה הקטנות ולא שב – ימים חברו חודשים ושנים – והיא... עוד ציפתה – עוד חיכתה דור הלך – דור חדש קם והוא טרם שב מן הים
ובלילה ההוא, עת התבוננה בחלון הצר שהוביל עיניה אל צעדיו המתרחקים, ידעה – ידעה שלא תשוב לראות פניו – חשה שלא תסלח לעצמה כל עוד נשמת אפה בחייה, תבליח זיכרונו אל מול עיניה שעייפו מחכות לדמותו... * * * מבין הכסתות והסדינים הצחורים הלבין ריחה למרחוק עם משק כנפי הרוח שייבשה את הכבסים היה מגיע עד אליה – כמו קראו לו הלובן, ריחו הענוג של הניקיון שהיה שמור רק לה,... שיחות גנובות של בין התלויים לייבוש היו מנת חלקם – היה מותיר בה משפט ושאלה, שהיו מתנפנפים ומהדהדים בה כל אימת שתלתה שוב ושוב את כבסיה... ותמיד האמינה שהרוח תשיב את ריחו העולה במעלה הגבעה,... לא פעם עלתה בה המחשבה כי הציפייה היא זו אשר תפוגג בה את פרורי נשיותה ההולכים ומתקמטים האיש עימו הייתה אמורה לחלוק חיים יצא אלי הים הפרוש תחת רגליה הקטנות ולא שב – ימים חברו חודשים ושנים – והיא... עוד ציפתה – עוד חיכתה דור הלך – דור חדש קם והוא טרם שב מן הים
תקוות הכבסים - המשך...
בסופו של היום הרביעי בשבוע היה מגיע האיש המתבונן בה – שעיניו חמדו את חמוקיה הבודדים שידיו הזמינו לחבוק את קטנת קומתה הוא – שהחיוך החם שהיה נפרש בפניו היה מצית ומעיר בה בכל פעם מחדש זיכרון נשיותה... ערימת כבסיו הגלולים היו סתורים כחלומותיו אודותיה – כך ידעה, הייתה מרחרחת כל פיסת בד ושעות אחר כך לוטפת במים, בפתיתי הסבון הקשים שנמסו והתמוססו עם השנים באותה הגיגית הישנה בה נהגה להלבין את כוונותיו אודותיה... לוטפת את הכותונת הלבנה שהייתה שמורה לימי ראשון – בהם כפר שלם התקבץ וניתן היה לזהות את ריחה אוסף ומקבץ את כולם – רק היא לא הגיעה עד שם – הייתה עומדת מרחוק – מביטה ספק אל הכחול החובר את האופק תופר את שידעה ולא העלתה אל בדל תודעתה כי לא ישוב לעולם – ולשמאלה, היה עומד ומחכה שתהין במבטה שתאשר כי לא תמתין עוד – כי תסכים לחלוק עימו ימים וריחות נקיון...
בסופו של היום הרביעי בשבוע היה מגיע האיש המתבונן בה – שעיניו חמדו את חמוקיה הבודדים שידיו הזמינו לחבוק את קטנת קומתה הוא – שהחיוך החם שהיה נפרש בפניו היה מצית ומעיר בה בכל פעם מחדש זיכרון נשיותה... ערימת כבסיו הגלולים היו סתורים כחלומותיו אודותיה – כך ידעה, הייתה מרחרחת כל פיסת בד ושעות אחר כך לוטפת במים, בפתיתי הסבון הקשים שנמסו והתמוססו עם השנים באותה הגיגית הישנה בה נהגה להלבין את כוונותיו אודותיה... לוטפת את הכותונת הלבנה שהייתה שמורה לימי ראשון – בהם כפר שלם התקבץ וניתן היה לזהות את ריחה אוסף ומקבץ את כולם – רק היא לא הגיעה עד שם – הייתה עומדת מרחוק – מביטה ספק אל הכחול החובר את האופק תופר את שידעה ולא העלתה אל בדל תודעתה כי לא ישוב לעולם – ולשמאלה, היה עומד ומחכה שתהין במבטה שתאשר כי לא תמתין עוד – כי תסכים לחלוק עימו ימים וריחות נקיון...
תקוות הכבסים והים - סוף |ספר
ובבוקרו של השבוע החדש עת כבסה את בגדי הדייגים – מצאה בכיס חולצתו של אחד מהם את אותו קלף עור שנתנה עם אהובה שנטרף לעולם וידעה, ידעה כי היה זה האות כי לא ישוב לעולם דבר אישרור היעלמו לעולמי עד נפרש והתנפץ בין אנשי הכפר והביאו עד אליה את האיש - האיש שניחוחה בין הכבסים הלבנים הביאו פעם אחר פעם בתקווה כי אולי הפעם תיאות להסכים להיות לו התבונן בפניה חרושות הציפייה, וללא אומר, שאלוה שוב העירו בה שוב את נשיותה שבלתה זה מכבר – ולא יכלה לוותר על הציפייה, על האהבה שהייתה רק לה, על השקט, על החיים בגפה אל מול התקווה זו אשר הניעה את ידיה הקטנות בין כבסיו שהלבינו בין כפותיה... וכשהרכינה ראשה, וצמתה שהאפירה והתדבללה ירדה אל מעבר לכתפיה הקטנות וטבלה במי הסבון הריחניים, ידעו שניהם כי תם ונשלם – כי לא תוכל לוותר על תקוותה, כי לא יוכל לשוב ולבקש ידה וכשכבסיו צרורים בין זרועותיו החסונות סב על עקביו – ובעודה מתבוננת בו נעלם אל האופק – ידעה כי לא ישוב לעולם... טש
ובבוקרו של השבוע החדש עת כבסה את בגדי הדייגים – מצאה בכיס חולצתו של אחד מהם את אותו קלף עור שנתנה עם אהובה שנטרף לעולם וידעה, ידעה כי היה זה האות כי לא ישוב לעולם דבר אישרור היעלמו לעולמי עד נפרש והתנפץ בין אנשי הכפר והביאו עד אליה את האיש - האיש שניחוחה בין הכבסים הלבנים הביאו פעם אחר פעם בתקווה כי אולי הפעם תיאות להסכים להיות לו התבונן בפניה חרושות הציפייה, וללא אומר, שאלוה שוב העירו בה שוב את נשיותה שבלתה זה מכבר – ולא יכלה לוותר על הציפייה, על האהבה שהייתה רק לה, על השקט, על החיים בגפה אל מול התקווה זו אשר הניעה את ידיה הקטנות בין כבסיו שהלבינו בין כפותיה... וכשהרכינה ראשה, וצמתה שהאפירה והתדבללה ירדה אל מעבר לכתפיה הקטנות וטבלה במי הסבון הריחניים, ידעו שניהם כי תם ונשלם – כי לא תוכל לוותר על תקוותה, כי לא יוכל לשוב ולבקש ידה וכשכבסיו צרורים בין זרועותיו החסונות סב על עקביו – ובעודה מתבוננת בו נעלם אל האופק – ידעה כי לא ישוב לעולם... טש
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.