../images/Emo5.gifאיך רעד לי הפופיק
הייתי חייבת ללכת למרכז לרבע שעה (חמש דקות הליכה מביתי). בדרך כלל כשנוצר צורך כזה ואין מי שיהיה עם אמא אני או מוותרת או לוקחת אותה איתי ועושה מזה טיול כייפי.אבל היה קור כלבים בחוץ וגשום וכבר חשוך (אנחנו כמעט ביום בו הלילה ארוך מהיום) וכשהיא ישנה אחרי מרכז היום מצאתי אותה שוכבת בחדרה השמיכה החמה זרוקה והיא עירומה בפלג גוף התחתון וקפואה והלבשתי וחיממתי אותה. כמובן שלא יכולתי להוציא אותה. אפילו למכולת אני חוששת ללכת ובלב כבד אני החלטתי ללכת. היא ראתה תוכנית אהובה והיתה רגועה.אני מכירה משפחות של חולים שנועלים על החולה ויוצאים לסידורים. בקיצור הנחתי עליה כירבולית והכנתי לה חטיף והנחתי את הטלפון לצידה, ולמרות הפצע ברגל ממש רצתי.באמת שז לקח זמן קצר וכשחזרתי היא שמחה לקראתי (כמובן גם שציצלתי אליה מהדרך) והיתה שלווה. אני מקווה שלא אהיה נאלצת לעבור את זה שוב כי רק מהמחשבות האימה והתסריטים שהתרוצצו במוחי יכולתי לקבל התקף לב.
הייתי חייבת ללכת למרכז לרבע שעה (חמש דקות הליכה מביתי). בדרך כלל כשנוצר צורך כזה ואין מי שיהיה עם אמא אני או מוותרת או לוקחת אותה איתי ועושה מזה טיול כייפי.אבל היה קור כלבים בחוץ וגשום וכבר חשוך (אנחנו כמעט ביום בו הלילה ארוך מהיום) וכשהיא ישנה אחרי מרכז היום מצאתי אותה שוכבת בחדרה השמיכה החמה זרוקה והיא עירומה בפלג גוף התחתון וקפואה והלבשתי וחיממתי אותה. כמובן שלא יכולתי להוציא אותה. אפילו למכולת אני חוששת ללכת ובלב כבד אני החלטתי ללכת. היא ראתה תוכנית אהובה והיתה רגועה.אני מכירה משפחות של חולים שנועלים על החולה ויוצאים לסידורים. בקיצור הנחתי עליה כירבולית והכנתי לה חטיף והנחתי את הטלפון לצידה, ולמרות הפצע ברגל ממש רצתי.באמת שז לקח זמן קצר וכשחזרתי היא שמחה לקראתי (כמובן גם שציצלתי אליה מהדרך) והיתה שלווה. אני מקווה שלא אהיה נאלצת לעבור את זה שוב כי רק מהמחשבות האימה והתסריטים שהתרוצצו במוחי יכולתי לקבל התקף לב.