../images/Emo5.gif../images/Emo7.gifרוצה לשתף../images/Emo5.gif../images/Emo7.gif
בס"ד שלום חברים יקרים שלי! קודם כל ולפני הכל אגיד שאני שמחה לחזור אליכם ולעבוד כאן איתכם בבית שלנו, אבל הפעם בניגוד גמור לפעמים קודמות השמחה הזו מתערבבת עם עצב ופחד וזאת בשל בדיקה חשובה שיש לי ב-19/9/2004, זוהי בדיקה אצל רופא מומחה שנועדה לקבוע האם אמשיך לקחת את הכדורים שלי, כדורים הנקראים "דפלאפט 200", ואני לוקחת אותם כבר כמעט 4 שנים בשל תופעת הפירכוסים המעצבנת שאני סובלת ממנה כבר כמעט מאז לידתי, (עם הפסקה שהייתה מגיל 4 ועד גיל 18). אני מודה ומתוודה חברים שאני מאוד מפחדת מהבדיקה העתידית, מאוד לא אוהבת שינויים ולא יודעת איך השינוי הזה ישפיע על התנהלות הבית שלנו כאן, ועל חיי האישיים. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לבקש מכם לספר לנו על משברים גדולים שקרו לכם בעקבות המגבלה ועל ניצחונות שהיו לכם כדי שאוכל לשאוב מזה עידוד להמשך ההתמודדות הקשה שעוד מצפה לי. (את הסיפורים תשרשרו בבקשה לשירשור מיוחד שייפתח במיוחד למטרה זו). אני כותבת את ההודעה הזו עם לא מעט דמעות בעיניים, ולא יודעת למה זה קורה לי, אני מצטערת שהדברים שלי נכתבים ממקום כזה עצוב ולא ממקום של שמחה ואופטימיות כרגיל. את ההודעה הזו כותבת אליכם מישהי מפוחדת ועצובה שזקוקה לתמיכה ועידוד, אתם רואים איך הגלגל מתהפך? קודם אני זו שנותנת תמיכה, ועכשיו אני זו שזקוקה לאותה תמיכה שאני נותנת, ואני יודעת חברים יקרים שכאן בבית שלנו אני אקבל את כל התמיכה הנדרשת מכם כי אתם אנשים נפלאים שיודעים לתמוך ולעזור. חשבתי שלא אצטרך לכתוב הודעה מסוג זה בבית, אבל הנסיבות הכתיבו מציאות אחרת, מציאות קשה וכואבת. אני יודעת שהבריאות חשובה ולכן לקחתי את החופשה שממנה אני חוזרת אליכם היום. אני משתדלת לשמור על עצמי, למרות שזו משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית, אבל בעזרת דברים שאני עושה ותמיכה של משפחה וחברים טובים, אני מצליחה להרים את הראש. אני מודה שיש לי מחשבות קשות בקשר לבדיקה הזו, מחשבות שקשה לי להתמודד איתן, מחשבות שלא היו לי לפני זה וזה קצת מדאיג אותי, יש לי הרגשה שאתם הולכים לקרוא מגילה, ואני מצטערת על אורכה, אני פשוט מרגישה שאני חייבת לספר לכם קצת ממה שאני מרגישה, ואני עושה את זה כאן בהודעה העצובה הזו. לעיתים רחוקות קורה לי שאני משתפת אתכם במה שעובר עליי, וזאת מכיוון שאני מאמינה שהבית הזה שלכם לא פחות מאשר שהוא שלנו מנהלות הבית הגאות. אני מקווה שבסופו של תהליך הכל יהיה בסדר והפירכוסים המעצבנים יתרחקו ממני, ויהיה טיפול טוב יותר שיעזור לי להתמודד עם זה. לא ידעתי איך להתחיל את המגילה הזו, ועכשיו אני לא יודעת איך לסיים את זה. אני יכולה להגיד לכם שתהליך הכתיבה של ההודעה הזו היה קשה וכואב עם לא מעט דמעות שירדו וזיכרונות קשים שהתעקשו "להידחף" לי לראש במהלך הכתיבה. במקום בחורה שמחה ואופטימית אני מרגישה שאני בחורה סגורה, כואבת, ועצובה, וכל זה בגלל הפחד שמשתק אותי כמעט לגמרי, פחד מאיים שלא הכרתי אותו קודם לכן. לסיום חברים, אגיד תודה מכל הלב לענבלי ועדי שהחליפו אותי בתקופה הזו בבית. זהו חברים עד כאן המגילה העצובה הזו, ליאת. _____________________________ את ההודעה הזו, כתבתי גם לחברי הבית שלי, ובחרתי להביא אותה אליכם ככתבה וכלשונה, ליאת.
בס"ד שלום חברים יקרים שלי! קודם כל ולפני הכל אגיד שאני שמחה לחזור אליכם ולעבוד כאן איתכם בבית שלנו, אבל הפעם בניגוד גמור לפעמים קודמות השמחה הזו מתערבבת עם עצב ופחד וזאת בשל בדיקה חשובה שיש לי ב-19/9/2004, זוהי בדיקה אצל רופא מומחה שנועדה לקבוע האם אמשיך לקחת את הכדורים שלי, כדורים הנקראים "דפלאפט 200", ואני לוקחת אותם כבר כמעט 4 שנים בשל תופעת הפירכוסים המעצבנת שאני סובלת ממנה כבר כמעט מאז לידתי, (עם הפסקה שהייתה מגיל 4 ועד גיל 18). אני מודה ומתוודה חברים שאני מאוד מפחדת מהבדיקה העתידית, מאוד לא אוהבת שינויים ולא יודעת איך השינוי הזה ישפיע על התנהלות הבית שלנו כאן, ועל חיי האישיים. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לבקש מכם לספר לנו על משברים גדולים שקרו לכם בעקבות המגבלה ועל ניצחונות שהיו לכם כדי שאוכל לשאוב מזה עידוד להמשך ההתמודדות הקשה שעוד מצפה לי. (את הסיפורים תשרשרו בבקשה לשירשור מיוחד שייפתח במיוחד למטרה זו). אני כותבת את ההודעה הזו עם לא מעט דמעות בעיניים, ולא יודעת למה זה קורה לי, אני מצטערת שהדברים שלי נכתבים ממקום כזה עצוב ולא ממקום של שמחה ואופטימיות כרגיל. את ההודעה הזו כותבת אליכם מישהי מפוחדת ועצובה שזקוקה לתמיכה ועידוד, אתם רואים איך הגלגל מתהפך? קודם אני זו שנותנת תמיכה, ועכשיו אני זו שזקוקה לאותה תמיכה שאני נותנת, ואני יודעת חברים יקרים שכאן בבית שלנו אני אקבל את כל התמיכה הנדרשת מכם כי אתם אנשים נפלאים שיודעים לתמוך ולעזור. חשבתי שלא אצטרך לכתוב הודעה מסוג זה בבית, אבל הנסיבות הכתיבו מציאות אחרת, מציאות קשה וכואבת. אני יודעת שהבריאות חשובה ולכן לקחתי את החופשה שממנה אני חוזרת אליכם היום. אני משתדלת לשמור על עצמי, למרות שזו משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית, אבל בעזרת דברים שאני עושה ותמיכה של משפחה וחברים טובים, אני מצליחה להרים את הראש. אני מודה שיש לי מחשבות קשות בקשר לבדיקה הזו, מחשבות שקשה לי להתמודד איתן, מחשבות שלא היו לי לפני זה וזה קצת מדאיג אותי, יש לי הרגשה שאתם הולכים לקרוא מגילה, ואני מצטערת על אורכה, אני פשוט מרגישה שאני חייבת לספר לכם קצת ממה שאני מרגישה, ואני עושה את זה כאן בהודעה העצובה הזו. לעיתים רחוקות קורה לי שאני משתפת אתכם במה שעובר עליי, וזאת מכיוון שאני מאמינה שהבית הזה שלכם לא פחות מאשר שהוא שלנו מנהלות הבית הגאות. אני מקווה שבסופו של תהליך הכל יהיה בסדר והפירכוסים המעצבנים יתרחקו ממני, ויהיה טיפול טוב יותר שיעזור לי להתמודד עם זה. לא ידעתי איך להתחיל את המגילה הזו, ועכשיו אני לא יודעת איך לסיים את זה. אני יכולה להגיד לכם שתהליך הכתיבה של ההודעה הזו היה קשה וכואב עם לא מעט דמעות שירדו וזיכרונות קשים שהתעקשו "להידחף" לי לראש במהלך הכתיבה. במקום בחורה שמחה ואופטימית אני מרגישה שאני בחורה סגורה, כואבת, ועצובה, וכל זה בגלל הפחד שמשתק אותי כמעט לגמרי, פחד מאיים שלא הכרתי אותו קודם לכן. לסיום חברים, אגיד תודה מכל הלב לענבלי ועדי שהחליפו אותי בתקופה הזו בבית. זהו חברים עד כאן המגילה העצובה הזו, ליאת. _____________________________ את ההודעה הזו, כתבתי גם לחברי הבית שלי, ובחרתי להביא אותה אליכם ככתבה וכלשונה, ליאת.
