אנא עזרתכם

[מישל נורית והדבש]

../images/Emo5.gif ../images/Emo73.gif אנא עזרתכם

לא יודעת בדיוק איך להתחיל ואם בכלל הנושא הנל קשור לפורום. לפני האבדנים הייתי נהגת מעולה, נהגתי

בכל רחבי ארה"ב, בניו יורק שזה ממש קשה ומסובך למי שמכיר, שלא נדבר על ישראל שנהגתי לאורכה ולרוחבה, אך כיום אני פשוט משותקת מפחד, אני רק עולה על הכסא של הנהג, ומתחילה להזיע בידיים, מקבלת קוצר נשימה, הרגליים רועדות לי ואני לא יכולה ללחוץ על הדוושות, רכב שבא ממול או עוקף אותי מכניס אותי ללחץ ואני מיד עוצרת בצד ונותנת לבעלי לנהוג במקומי, שלא נדבר על זה שאני לא נוהגת מבלי שבעלי נמצא איתי ברכב וכאשר הוא בעבודה, אני מעדיפה להישאר בבית תקועה רק לא להיכנס לרכב, אני לא עובדת ובאוטובוסים ובמטרו אני ממש לא רוצה לנסוע {ולא רוצה להרחיב על כך את הדיבור}. אני חייבת להתחיל לנהוג ומהר ולא יודעת ממה נובע הפחד הזה? יש למישהו רעיון איך מתגברים על הפחד הזה? מישהו חווה משהו דומה? האם זה קשור לאבדנים שלי?

 

[עובר בדרך]

הפחדת אותי

ממש נבהלתי כשקראתי את הכותרת... אני מאמינה שהפחד מהנהיגה נובע מהרצון לשמור בכל מחיר על הדבש שלך. הרשי לעצמך את פסק הזמן, אולי כדאי בתקופה זו לנהוג רק באזור מגורייך ובמקומות רגועים בהם התנועה אינה סואנת. מלבד זה אין לי עצות, רק חיבוק ואמונה שעוד מעט קט הכל יסתדר.

 

[מישל נורית והדבש]

אל תפחדי ../images/Emo13.gif

לצערי הפחד מהנהיגה החל חודש אחרי האבדן של אייל ומאז אני ממעטת לנהוג, רק מתי שאני ממש חייבת וגם אז אני עושה את זה עם דפיקות לבד מואצות זיעה בידיים ועוד כל מיני סימפטומיים עצבניים. מחבקת בחזרה שבת שלום

 

[ariane]

גם לי

מעניין גם לי זה קורה, אבל לא עד כדי כך. אם אני לא חייבת לנהוג אני לא נוהגת. אני נוסעת לבית החולים כל שבוע באוטובוס (זה בדיוק 5 דקות מהבית שלי) וכשאני צריכה לנסוע ואין בררה אני ממש נוסעת לאט ובזהירות. אבל אני מסבירה את זה שפשוט נורה הפחידו אותי בגלל הקלקסן והאספירין שאני לוקחת. אמרו לי שכל מכה קטנה שאלולה לקבל יכול לגרום אצלי לדימום פנימי ואם אקבל מכה על הראש..... טוב לא צריך להמשיך. בקיצור אני בהסטריה מזה וזאת הסיבה שאני בשמירה. גם מכה קטנה בבטן יכול לגרום להפרדות שילייה(כשתהיה שלייה כי ביתיים יש לי רק סק חלבון קטן וחמוד). אבל אני גם חושבת שזה בא מרצון לשמור על עצמך. גם אם אין לנו ילדים בחיים הגוף שלנו מגיב כאילו אנחנו אמאות וצריכות לשמור על עמצינו זאת ההבדל בין להיות אמא או לא. הפסיכולוגית שלי אומרת לי שגם אם אבדתי את הילדים שלי הפחתי להיות אמא. זה שינוי שנמצא עמוק בתוכינו ואין מה לעשות. זה ההסבר שלי. נשיקות אריאן

דר 25-27/9/2002

אלה 16/9/2003

 

[מישל נורית והדבש]

תודה , כנראה שבאמת אני מתחילה

בתהליך הבשלה לקראת האמהות. מקווה רק שאצליח להגיע לשלב הזה ושמישהו יקרא לי במילה הנפלאה הזו א מ א.

 

[2קשת]

נוריתי

נשמע שזה מאוד קשור... אנחנו מרגישות בסכנה קיומית במהלך ההריון, שאין הרבה איפה לבטא אותה ולשחרר אותה, כי לשמחתנו - יש מעט תחומים בחיים שבהם חרדה קיומית היא לגיטימית. אחד מהם זה להיות על הכביש וכנראה שזו הסיבה ששם החרדה שלך בוחרת להתפרץ. אני מאמינה שאחרי לידה מוצלחת זה יכול לעבור מעצמו, אבל אם זה מאוד מפריע לך עכשיו בתפקוד היומיומי, הייתי מציעה לך להתייעץ על זה עם איש מקצוע. לי זה נשמע כמו משהו שניתן לפתור גם בטיפול מאוד קצר מועד. בינתיים חיבוק גדול... ולא נורא אם בינתיים תמשיכי לנהוג מאוד לאט ובזהירות, כולנו נגיע לאט ליעד שלנו... אבל בסוף נגיע!

 

[מישל נורית והדבש]

תודה קשתית על תשובתך

אני חושבת שנהיגה למרחקים קצרים {בשכונה} יכולים בהחלט להוריד בהדרגה את החרדה הזו {מקווה בכל אופן} אם התנאי להגיע למטרה היתה עי נהיגה, הייתי מזמן הופכת לנהגת שודים. שתהיה לנו שבת שלום.

 

[מתי תורי]

ואולי לפנות לעזרה מקצועית ?

מישהו שיעזור לך (יבוא אליך הביתה שלא תצטרכי לנהוג אליו) לצאת מהטראומה הזו. אולי להבין מאיפה זה נובע וכמו טיפול של מקרי חרדה ,פשוט לנסות ולהפחית את ההיסטריה.

 

[מישל נורית והדבש]

תודה על העיצה, ונכון להיום אין לי

ככ חשק וכח לארח. לגבי טיפול מקצועי, אם לא הייתי , אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להישאר שפויה ו-או להיכנס להריון נוסף. מה גם שאני לא חושבת שאוכל להפסיק להיות היסטרית עד הרגע בו אאחוז את הדבש בזרועותיי. שנה טובה ומבורכת

 

[בק ביק]

איך שאני מכירה את ההרגשה

בתחילת ההריון הייתי בשמירה עד שבוע 18. כך שלא נהגתי. כשחזרתי לעבודה נוצר מצב של אין ברירה. בימים הראשונים נהגתי כמו צב (ובין מקום מגורי לעבודה עובר כביש בין ערוני, מלא בתאונות). אני גם ממזריקות הקלקסן והפחד הוא כפול ומכופל לא רק מתאונה קשה אלא אפילו מ"נשיקות" בין הפגושים שיובילו אותי מייד למיון. הפתרון היה אחד: לקפוץ לברכה עם המים הקרים והכל. רק אחרי כמה ימים חזר אלי טיפונת הבטחון ועדיין אני נוהגת הרבה יותר פחדני מבעבר. אבל מהר מאודהבנתי שלהיות מאוד פחדנית על הכביש זה הרבה יותר מסוכן! כשלמדתי נהיגה עשיתי באחד השיעורים טעות קריטית (עברתי באור אדום) באופן אינסנקטיבי מיד כשזה קרה האטתי. המורה שלי צעק עלי ואמר לי משפט שהולך איתי עד היום: כולנו בני אדם, וכולנו טועים גם על הכביש. אבל אם את טועה, לפחות תטעי מהר ותעברי במהירות את הקטע המסוכן. וזה נכון גם לגבי הפחדנות חייבים להתגבר עליה והלמשיך הלאה. המצחיק הוא שהיום הרבה יותר מפחיד אותי לסוע עם בעלי כשהוא נוהג. אני סומכת על עצמי הרבה יותר... בכל מקרה הרעיון של להתחיל לתרגל בנסיעות קצרות הוא טוב. אני חושבת שאסור לך לוותר. אוטו הוא בסופו של דבר עוד זוג רגליים במיוחד כשיש תינוק קטן.

 

[מישל נורית והדבש]

תודה וברוכה הבאה

אני מקווה שנוכל מתישהו להתגבר על הפחדים האלו. מאחלת לך הריון קל ותינוק בריא ושנה טובה.

 

[קליניק35]

ממש מבינה ומתחברת לתיאור שלך...

לדעתי זה עוד פאן של הפחד מחוסר שליטה... כל הזמן אומרים לנו שהכל יכול לקרות בכביש ואנחנו בטוחים שלנו זה לא יקרה... כנ"ל הריון...הרי ברור שזה נגמר בתינוק/ת בריא וכו'...ולנו זה כן קרה. אני מתחברת לתחושה של "במקום שדברים לא תלויים בי אז אולי להתרחק יעזור להתמודד". לא יודעת מה הפתרון, לנושא ההריון...אני מתמודדת על ידי ציפייה חזקה להריון נוסף שיסתיים בלידה של תינוק/ת בריא... לגבי נהיגה...נראה שאימונים קלים בשכונה מידי פעם יכולים לרכך את הפחד ולאט לאט להחזירך לכביש...לא כנהגת שודים...אבל כעצמאית בשטח עם ביטחון ואופטימיות. מחבקת ומקווה שהצלחתי להיות ברורה בתשובה.

 

[מישל נורית והדבש]

מקווה לשמוע בקרוב על הריון

נוסף, בריא וארוך. שנה טובה