לד"ר כרמית טל, ושאלה ...

../images/Emo50.gif לד"ר כרמית טל, ושאלה ...

שלום לך, רק לאחרונה נודע לי שאמא שלי אושפזה בכפייה בבי"ח פסיכיאטרי לפני כ- 5 שנים. האשפוז גרם לשבר עמוק בחייה והשפיע לרעה גם על כל המקורבים אליה - משפחה, ידידים וכד' לפני האשפוז היא היתה מלאת חיים, רעיונות, תוכניות, יצירתית מאוד, מצליחה מאוד בעבודה, איכפתית, מתנדבת בכל מיני מקומות, ולדעתי, אישה מאוד מיוחדת במינה (לא בגלל שהיא אמא שלי ...). מאז האשפוז אני חושב שהיא שבורה לגמרי, כאילו החליטה שהחיים שלה הסתיימו, היא מסתגרת בבית או נעלמת לפתע לתקופות ארוכות וחוזרת בלי הסברים, מנותקת כמעט לגמרי מהעולם ומהסובב אותה. אני ילד לא מוצהר(?) שלה, וכפי שנודע לי רק לאחרונה זה בגלל שהיא תמיד חששה שיגידו שהיא אמא לא כשירה, ולכן היא "הסתירה" את קיומי, או יותר נכון את העובדה שאני הבן שלה. אני תמיד כעסתי עליה ולא הבנתי את כל המסתורין בקשר אליי, ולא ידעתי אפילו (עדיין) מי הוא האבא הביולוגי שלי. תמיד הלכתי נגדה, למשל, היא מאוד אוהבת מדעים מדוייקים, מחשבים וכד', ואני ממש שונא את כל העולם הטכנולוגי שנראה לי קר ומנוכר. לאחרונה אני גר איתה, והיא לאט לאט נפתחת אליי, אנו מדברים די חופשי על הרבה נושאים, שתמיד היא הייתה מתחמקת מלדבר עליהם. אני למדתי שהיא השתתפה בפורום בתפוז: "די לכפייה פסיכיאטרית" בניק "ענבי זעם" וכנראה גם בשמות אחרים, אולם בסוף נטשה אותו "בטריקת דלת". נראה לי שזה היה בעבורה "הקש ששבר את גב הגמל". ואני יכול להבין מדוע, כי כאשר אני נכנסתי לפורום במטרה להבין יותר על מה מדובר, זכיתי לתגובות עויינות ביותר. ואני מבין כעת משיחות איתה שכל מה שהיא רצתה זה בעיקר שמישהו יאמר לה שהוא מבין את החוויה הנוראית שהיא עברה, וגם יאושש את תחושתה שנעשה לה עוול איום ונורא. אני נואש וממש לא יודע מה לעשות, אני מניח שכל אדם במצבה היה הולך לקבל עזרה נפשית, אולם בגלל מה שעברה בביה"ח הפסיכיאטרי, היא לא מוכנה בשום אופן אפילו לשקול את האופציה הזאת, אני די חושש לגורלה. היא ניהלה משפט בשביל לקבל את התיק הרפואי שלה מביה"ח והפסידה. כעת יש לה עו"ד חדש אשר מגיש ערעור לבג"צ. בניגוד לתהליך שהתנהל בבית משפט מחוזי, שאז היתה מאוד מעורבת, עכשיו היא די אדישה, אבל לפי התרשמותי הדבר היחיד שמחזיק אותה היום זה הציפיה לזכות בערעור, ואני מאוד חושש ממה שיקרה במידה והיא תפסיד בערעור. אני לא ממש בקיא בנושא המשפטי, אבל ממה שכן הצלחתי להבין קיים בנושא הזה עניין של פרשנות 2 חוקים שצריך להחליט מי תופס, אחד זה "החוק לזכויות החולה" והשני זה "החוק לטיפול בחולי נפש". אני מביא קישור לעתירה בבית משפט מחוזי שזה מה שהצלחתי למצוא ואני אודה לך מאוד אם תוכלי להתייחס לבעיה בהקשר המשפטי שלה, ואולי גם עצה מה לעשות בינתיים עם אמא שלי. בתודה מראש
 
שאלה קשה והתשובה מסובכת ../images/Emo127.gif

ראשית, אני מאחלת לאמך בריאות שלמה וחושבת שיש חשיבות רבה שתקבל טיפול רפואי בבעיותיה. למרות חוסר האמון שנוצר אצלה בעקבות האשפוז הכפוי, אני בטוחה שאפשר למצא פסיכיאטר (אחד!) בארץ שאמך תרגיש שהיא סומכת עליו. כתבתי בהקשר הזה כבר לא פעם שהבסיס החשוב ביותר לעבודה משותפת של לקוח (או מטופל) עם עורך דין או עם רופא הוא האמון... אני מציעה לך לנסות לעזור לה למצא רופא שהיא תסמוך עליו ואז אולי תיפתר הבעיה השנייה (ראה בהמשך). שנית, קראתי בעיון את ההודעה שלך ואחר כך נכנסתי גם ללינק ששלחת לי לאתר לזכויות האזרח, ולבסוף קראתי גם את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל- אביב. לדעתי, עומדות לפניכם שתי אפשרויות: 1) להמשיך בהליך המשפטי ולקוות להצלחה בבית המשפט העליון 2) למצא רופא פסיכיאטר שאמך סומכת עליו, ואז הוא יוכל לקבל לידיו את כל החומר הרפואי בשבילה, ואז כל ההליך המשפטי מתייתר. המון הצלחה ובריאות, כרמית.
 
נ.ב../images/Emo127.gif

אני חושבת שההליך המשפטי הוא כלי חזק וחשוב, אבל לעתים החוכמה היא לנצח ללא שימוש בהליך כזה... תחשבו על זה: אולי דווקא כדאי לאמך להשקיע את כל המשאבים בהחלמתה על מנת שתוכלו ליהנות מן הקשרים החדשים שנרקמו ביניכם. מאחלת לכם המון הצלחה בכל מה שתחליטו- כרמית.
 
../images/Emo51.gif מסכים חלקית ...

זה מה שכמעט כולם (כולל אותי) אמרו לה, שהיא סתם מבזבזת את המשאבים המעטים שלה במלחמה בטחנות רוח, ובפרט בהתחשב בכך שהתוצאות (מבחינתה!) מאוד מאכזבות, עובדה אשר גורמת לה רק להיות יותר חולה (גופנית ונפשית) ומרירה כלפי כל העולם, כי היא מרגישה שלא מבינים אותה ואת "המאבק" שלה. ובאמת קשה שלא לחשוב היכן היא היתה נמצאת כיום אם בתום האשפוז היא היתה מחליטה (אפשר בכלל להחליט כאלו דברים?) להשאיר את הכל מאחוריה ומשקיעה את כל כולה בשיקום החיים שלה. אך אני חושב שזאת שאלה היפוטתית, וקל להגיד לאחרים מה עליהם לעשות, זאת חוכמה מאוד קטנה. אני בטוח שגם היא שואלת את עצמה בתוך תוכה את אותה השאלה. אני חושב שטמונה כאן סוגיה יותר עמוקה ואולי פילוסופית: מתי בנאדם צריך להילחם כאשר זכויות שלו נרמסות ומתי הוא צריך לעבור על כך לסדר היום ? ובניסוח אחר, מהם הגבולות האדומים של כל בנאדם ? מתי הוא חייב להגיד: "עד כאן!!!"? ואני מכיר את אמא שלי מספיק בשביל להסיק שבמקרה הזה שלה זה היה בקטגוריה של "עד כאן", כי כל החיים היא חוותה כל מיני התעללויות ורמיסת זכויות, והיא שתקה וספגה והסתירה, וזה באמת הדבר הראשון שתמיד עולה לי בזיכרון בקשר אליה - ההסתרה וההכחשה כדרך חיים. היא לא רצתה להכביד על המקורבים לה, ולכן הלכה לטיפולים פסיכיאטרים או פסיכולוגים או משהו כזה, למרות שאני יודע ממנה שכל העניין הזה היה זר לה ולתפיסת עולמה, אולם היא באמת ציפתה לעזרה ובאמת מיצתה את האופציה הזאת עד תום. אך במקום עזרה, הם דפקו לה את החיים עוד יותר, אבל ממש. אמא שלי באמת ובתמים מאמינה באמונה שלמה שאף אחד לא חייב לה כלום!!!, אני מתכוון שהיא מכירה את הטבע האנושי בצורה ממש מדהימה ויש לה בכלל תובנות מופלאות לגבי החיים, שאני רק יכול לקוות שיהיה לי אחוז אחד מהם, משפט אחד שלה שווה לפעמים לאלף ספרים והרצאות מלומדות. ואני מקבל במאה אחוז את תחושתה לגבי כך שמטפל שזה תפקידו לעזור לה, ושמקבל תשלום על כך, חייב להעמיד את טובתה מעל הכל, וזה בפירוש לא מה שקרה אצלה, ההיפך הגמור מכך. "הטיפול" האחרון שהיא עברה לא היה כלל טיפול כפי שכל אחד מבין, אלא, עוד התעללות מתמשכת, אכזרית וזדונית, שהיא גם ספגה אותה ושתקה, כי חשבה שאולי "ככה טיפול אמור להיות". כאשר הבינה שזה לא אמור להיות ככה, ושכניעתה לתכתיבים של "המטפל" שלה רק מזיקים לה, היא החליטה לסיים את "הטיפול", מה שהביא (כאקט של נקמה טהורה) לאשפוז הכפוי שלה אשר גרם להתרסקותה הסופית. מבחינתה, ההליך המשפטי שהיא מנהלת זה להיות או לחדול, זה מגלם עבורה את "אם כל המלחמות" (סליחה על הקונוטציות...), זוהי המלחמה הטוטאלית!, בגין כל אותן הפעמים הרבות מספור שבהן היא ויתרה וספגה ושתקה. לכן ההליך המשפטי המסוים הזה, שאת מרמזת שאולי עדיף לוותר עליו, אינו אופציה מבחינתה.
 
ןנניח שהיא תזכה בהליך בבית המשפט |?

נניח לרגע הנחה היפוטטית לפיה אמך זוכה בהליך בבית המשפט העליון: מה יהיה אז? כיצד היא ממשיכה הלאה ולאן? האם יש משהוא ספציפי שהיא מצפה לראות ברשומה הרפואית ובו היא תולה את תקוותיה? אלו שאלות חשובות שכדאי שתשאל את עצמך, וכדאי גם שרופא שאמך סומכת עליו יעזור לה ללבן בינה לבינה. אני חושבת שהסוגיה הזו שאנו דנים בה עתה היא באמת מעבר לשאלה המשפטית הצרופה, שכן- בדיוק כמו שכתבת- היא נוגעת בשאלה מתי צריך לוותר על מאבק אחד כדי להתמקד באחר. הרי לא ניתן תמיד להלחם בכל החזיתות, זה פשוט קשה מידי. המון בריאות- כרמית.
 
אני יכול רק לנחש

בשלב זה את התשובה לשאלה האמיתית המסתתרת בין השורות:
THE NEED TO HAVE JUSTICE SERVED
נשמע לך מוכר ??? ואני גם יכול לנחש מה תהיה השאלה הבאה, והתשובה לכך: לא
- לא בכל מחיר. ותשובתי לשאר השאלות: כן
- אנו חושבים על "היום שאחרי", ביחד וכל אחד לחוד. ואגב, גם על "הימים שלפני"... וגם על ההווה. וכיוון שממילא העניין הזה הגיע לנקודת האל חזור, כל אשר נותר לעשות זה רק לקוות ולעסוק בצמצום/בקרת נזקים. אני מקווה שאעמוד במשימה, אני לא בדיוק צוק גיברלטר ... אני מקבל את אשר אמרת לגבי כך שהנושא חורג ממסגרת הפורום, וזוהי הודעתי האחרונה בהקשר הזה. אני רק מבקש לציין שוב לסיום, שזה נורא קל להגיד לאנשים: LET GO OF THE PAST, ובין אם נרצה או לא, יש אירועים אשר משנים את החיים של הבנאדם לנצח, פשוט עדיין לא המציאו את המוחק שיכול למחוק אותם.
 
לא התכוונתי לומר... ../images/Emo41.gif

לא התכוונתי לומר LET GO OF THE PAST ,כי אני חושבת שהעבר הוא חלק אינטגרלי מכל אחד מאיתנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה. התכוונתי רק להציע לרכך את האפקט של ההתמקדות בעבר, תוך נסיון להציע לך לפתח אצל אמך תקווה לעתיד. מכל מקום, אני מכבדת את רצונך לסיים את הדיון בנושא זה, היה מעניין לשוחח עמך, אשמח אם תחזור אליי שוב לפורום בכל נושא שתבחר. המון הצלחה.
 
מרגישה צורך להתייחס לדברים שנאמרו..

מרגישה צורך להתייחס לדברים שנאמרו בשרשור הקודם מצד 'טכנופוב' אני לא יודעת אם דברי רצויים שכן בסך הכל הייתה 'היסטוריה' מסויימת אצלי בפורום... אבל בחרתי לאמר בכמה מילים את דעתי {המפרגנת( למאבק טכנופוב בגלל שאמך באה מתחום המדעים המדוייקים היא ואדי יודעת שישנו 'חוק שימור החומר'. החוק הזה אומר ששום חומר כימי שמשתחרר לאוויר אינו הולך לאיבוד. לכל מאבק חברתי יש את ההד שלו, גם אם לא עכשיו אז לדורות הבאים ואני מאמינה שמה שיקרה כאן יקרה במהרה בימינו הועלתה כאן סוגיית הלט גו. למרבה הצער אנשים חושבים שמאבק 'גוזל אנרגיות' מאבק נותן אנרגיות
הרבה אנשים שחלו בסרטן או איידס או התמודדו בשכול מצאו בתוכם כוחות שלא ידעו שקיימים בהם. מאבק מוציא אותך לדרך חדשה אם היית בגהנום וחזרה אתה חוזר מחושל עם כוחות שאפשרו לך לצאת מן הגהנום גם ההתייחסות אל כל מי שהיה בטיפול פסיכיאטרי בעבר ש'הוא צריך לקבל החלטות בעזרת רופא' יש בה משום הפטרנליזם יש ספרים אפשר לכתוב הרבה פעמים כשנעשה חוסר צדק בעליון אפשר לכתוב על זה ספר ואז הספר מעורר את ההדים לכן אני מדברת על 'חוק שימור החומר' יש כאן בקייס הזה פצצת אנרגיה לא רק של 'ענבי זעם' והמאבק שלה אלא לכל האנשים שנלקחו מבתיהם באישון לילה ועד היום לא נתנה להם את הזכות לדעת למה זאת פצצת אנרגיה גדולה מאד בג"ץ לא בג"ץ זה יוכרע בזירה האנושית בג"ץ הוא רק instanceof של הזירה האנושית יותר נכון extends בג"ץ הוא רק מכשיר של האנשים של הציבור והציבור יכול להפוך את אמך לגיבורה {אפילו בשם בדוי) של הסיפור הזה עם הנארטיב של לוחמת שלא ויתרה על מה שמגיע לה צדק ואמת ויחס הוגן מצד המערכת ואנשים בכלל ואני מאמינה שזה יצליח כי הכרתי את 'ענבי זעם' ואני מכירה את הכוחות שבה ואת הנחישות שבה ולפעמים אדם מן הצד יכול לראות את הנחישות שיש באחר כשאותו אחר כמעט מרים ידיים או לא רואה היכן נגמרת הדרך אני רואה את הדברים מן הצד ואני אומרת: 'בלאנש' רוצה את זה כל כך היא נחושה והולכת עד הסוף היא תקבל את זה {גם אם לא בבג"ץ למרות שמ'הכרות' עם הבג"ץ שלנו אני בטוחה שכן) בעצם המקרה לקייס יש כוח משלו – והוא יגיע לציבור ואני לא יודעת אם ההתייחסות שלי לעניין הזה רצויה או לא אולי זאת איזו הוכחה שהנחישות של 'בלאנש' כל כך ענקית שה'אימפקט' שלה הוא מעבר לכל מחלוקת 'ברמה העקרונית' כמו שנאמר אני לא יודעת הייתה ביננו היסטוריה בפורום והתלבטתי אם להגיב אבל אני יכולה לאמר שאני מייחלת כל יום לקייס הזה ומאמינה שהוא נעשה כבר רק בעצם האנרגיה שהושקעה בו ב'טעינה' הראשונית ואם לא בבג"ץ יש לקייס הזה כוח הכוח של הנחישות של בלאנש מלכתכילה ענבל
 
חשיבות המאבק ../images/Emo127.gif

מסכימה עמך , שאכן פעמים רבות מאבקים שנראו אבודים גרמו לחברה "קפיצת מדרגה" ונתגלו בדיעבד במלא חשיבותם. להשתמע, כרמית.
 
למעלה