mOOnlight cAt
New member
../images/Emo54.gif../images/Emo29.gif פעם שלישית זה יותר מדי
הלוואי שתקרא את זה.. הלוואי שלא.. לפני כשעתיים חזרנו מבית של חברים. אתה היית שם וליוית אותי הבייתה. קפאנו מקור.. בהיתי בפיך החם ורציתי להתקרב אליך, לאחוז בגופך הלוהט ולהצמיד את שפתיי אל שפתיך המתוקות. דיברנו על.. אני לא זוכרת על מה.. ראשי היה במקום אחר.. מכורבל בין זרועותיך. נעצרנו, הגענו לבית שלי. שתיקה קצרה, ואז הלכת ואני פניתי לעבר חדר המדרגות בחוסר אונים. מטומטמת!!!!!!!! למה לא עצרת אותו???!!!! למה לא נישקת אותו???!!! "רואים איך הוא מסתכל עליך.. רואים שהוא אוהב אותך.."- זה מה שאומרים לי ואני מכחישה, אומרת שהכל בדמיונם... ואני בהכחשה. אף אחד לא יודע מה קרה בינינו אבל מתנהגים כאילו הם יודעים. שואלים- "אתם חברים? אתם יוצאים?" ושוב אני מכחישה.. בהכחשה. למה הם חייבים להזכיר לי אותך כל פעם מחדש???? אני לא מבינה!! הבטחתי לך שאשכח מהכל ובאמת התכוונתי- הלוואי וזה היה כל כך פשוט. אוף!!! למה אי אפשר לנפץ את בועת הידידות שעוטפת אותנו, לשבור אותה למליוני רסיסים ולא להשאיר ממנה זכר?! למה אני לא חזקה מספיק?! למה אני לא טובה מספיק?! למה זה לא יכול פשוט להספיק?! כי זה לא!!!! למה אני נשברת ולא הבועה?? ככה זה באהבה.. אם זה כך אז אני אעטוף את ליבי בבועה- אותה בועה- שלא יהיה ניתן לחדור שאי אפשר יהיה לשבור. אותה בועה שעוטפת אותנו. מה עדיף, להשבר או להשמר? הרי להרגיש זה לחיות אבל מהם החיים בלעדיך?- להשבר... לא לא.. להשמר.. לא לא.. לא יודעת.. יודעת רק דבר אחד- שאהבתי ועודני אוהבת. וכל יום שעובר, אני רק נשברת ונשברת. איך זה שהבנאדם הכי מדהים והכי מקסים עלי אדמות גורם לי לצער הכי גדול. ואתה הרי לא רוצה לפגוע בי, אתה רק רוצה שיהיה לי טוב, רוצה לגרום לי אושר, רוצה שאחייך. אמרת פעם: "כשהיא עצובה גם אני עצוב.." איך אני יכולה לעשות לך את זה פעם נוספת? אני לא! הבטחתי! אבל הריח שלך... והעיניים שלך, והחיוך שלך, והקלילות בה אתה מטופף באצבעותיך, והדרך בה אתה הולך, ואיך שאתה נושם, ונושף, ונושם, וכל מילה, כל הברה שאתה מוציא מהפה, והשפתיים שלך- המלאות, האדומות, המתחננות שאנשק אותן, והגומות שלך, והידיים שלך, והגוף שלך, והרגליים שלך, והקול שלך, והכל שלך... אבל הבטחתי! וכמו שאתה קיימת גם אני אקיים.. אבל הריח שלך..
הלוואי שתקרא את זה.. הלוואי שלא.. לפני כשעתיים חזרנו מבית של חברים. אתה היית שם וליוית אותי הבייתה. קפאנו מקור.. בהיתי בפיך החם ורציתי להתקרב אליך, לאחוז בגופך הלוהט ולהצמיד את שפתיי אל שפתיך המתוקות. דיברנו על.. אני לא זוכרת על מה.. ראשי היה במקום אחר.. מכורבל בין זרועותיך. נעצרנו, הגענו לבית שלי. שתיקה קצרה, ואז הלכת ואני פניתי לעבר חדר המדרגות בחוסר אונים. מטומטמת!!!!!!!! למה לא עצרת אותו???!!!! למה לא נישקת אותו???!!! "רואים איך הוא מסתכל עליך.. רואים שהוא אוהב אותך.."- זה מה שאומרים לי ואני מכחישה, אומרת שהכל בדמיונם... ואני בהכחשה. אף אחד לא יודע מה קרה בינינו אבל מתנהגים כאילו הם יודעים. שואלים- "אתם חברים? אתם יוצאים?" ושוב אני מכחישה.. בהכחשה. למה הם חייבים להזכיר לי אותך כל פעם מחדש???? אני לא מבינה!! הבטחתי לך שאשכח מהכל ובאמת התכוונתי- הלוואי וזה היה כל כך פשוט. אוף!!! למה אי אפשר לנפץ את בועת הידידות שעוטפת אותנו, לשבור אותה למליוני רסיסים ולא להשאיר ממנה זכר?! למה אני לא חזקה מספיק?! למה אני לא טובה מספיק?! למה זה לא יכול פשוט להספיק?! כי זה לא!!!! למה אני נשברת ולא הבועה?? ככה זה באהבה.. אם זה כך אז אני אעטוף את ליבי בבועה- אותה בועה- שלא יהיה ניתן לחדור שאי אפשר יהיה לשבור. אותה בועה שעוטפת אותנו. מה עדיף, להשבר או להשמר? הרי להרגיש זה לחיות אבל מהם החיים בלעדיך?- להשבר... לא לא.. להשמר.. לא לא.. לא יודעת.. יודעת רק דבר אחד- שאהבתי ועודני אוהבת. וכל יום שעובר, אני רק נשברת ונשברת. איך זה שהבנאדם הכי מדהים והכי מקסים עלי אדמות גורם לי לצער הכי גדול. ואתה הרי לא רוצה לפגוע בי, אתה רק רוצה שיהיה לי טוב, רוצה לגרום לי אושר, רוצה שאחייך. אמרת פעם: "כשהיא עצובה גם אני עצוב.." איך אני יכולה לעשות לך את זה פעם נוספת? אני לא! הבטחתי! אבל הריח שלך... והעיניים שלך, והחיוך שלך, והקלילות בה אתה מטופף באצבעותיך, והדרך בה אתה הולך, ואיך שאתה נושם, ונושף, ונושם, וכל מילה, כל הברה שאתה מוציא מהפה, והשפתיים שלך- המלאות, האדומות, המתחננות שאנשק אותן, והגומות שלך, והידיים שלך, והגוף שלך, והרגליים שלך, והקול שלך, והכל שלך... אבל הבטחתי! וכמו שאתה קיימת גם אני אקיים.. אבל הריח שלך..
