אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מאיר שלו והחמורים שנעלמו....לקריאה
- פותח הנושא HayaBee
- פורסם בתאריך
../images/Emo55.gifקטע מיום הולדתו של מוטי זיסר..........
"דרך ארוכה עשיתי משכונת התקווה לפתח תקווה – ואכן התקווה הייתה שם תמיד, חלק אינטגראלי ומובנה בתוך הוויית חיי. במסגרת עבודתי וחיי החברתיים, אני נתקל בהרבה מאד אנשים והשאלה שרובם תמיד שואלים אותי: תגיד, איפה זה התחיל? איפה גילית לראשונה שאתה יכול לעשות, ליצור, ליזום דברים גדולים? במילים אחרות, אם אנסה להסביר את השאלה שהם התכוונו ולא העזו לשאול: תגיד, איך ילד פשוט, לא משהו מיוחד משכונת התקווה ולאחר מכן מבני ברק, הצליח לעשות בארץ ובחו"ל את מה עשית? כאן מגיע הרגע שבו אני נדרש לתת חיוך צנוע ומבויש, משיכה קלה בכתף כמי שאומר – בצניעות כמובן – בוא לא נדון בכישרונות שלי... ואז אנו עוברים לנושא אחר. אבל הלילה, משזכיתי להגיע לשנתי ה-55, לא אעשה הנחות לעצמי, אני עומד לספר לכם באמת ובתמים איפה כל זה באמת התחיל? הייתי בן 9 בלבד. זו הייתה תקופת האביב. ריחות משכרים של פריחה באוויר. התחלנו כבר לישון בחלונות פתוחים. עימי בחדר ישנו גם אחותי חדווה, אחי אהרון ודודה מרים. השעה הייתה אחת בלילה, ואני כולי נרגש, איני יכול להירדם. מחר אני יוצא לטיול השנתי, וזו לי הפעם הראשונה לצאת לטיול שכזה. בפעמים הקודמות לא יצאתי, כי הוריי הסבירו לי שחלק מהמקומות שבהם נבקר הם מסוכנים. אך אני ידעתי בליבי שזו לא הסיבה. השינה הייתה ממני והלאה. הייתי חייב לחלוק עם מאן דהו את רגשותיי שמילאו את ליבי עד גדותיו. מהמטבח בקע אור קטן. אוושה קלה נשמעה משם, ומשכה מאד את תשומת לבי. כל ילד להורים פולניים ניצולי שואה יודע בנפשו ובגופו שברגע שניתן האות לעלות על יצועו אין יוצא ואין בא מתחומי המיטה. אם חס וחלילה ירד הילד ממיטתו באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להציל אותו. אבל למרות זאת, יחף ועל בהונות רגליי, נכנסתי חרש למטבח. אימא רכנה על שמלה חדשה אותה תפרה עבור לקוחה. לא אשכח את צבע הבד: משי שחור עם רקמה מוזהבת, משל תפרו אותה לנסיכה מספורי האגדות. היא נשאה את מבטה מעל השמלה והפעם, סלחנית ומפויסת, הנהנה בראשה לעבר הכסא הקטן שלצידה. במטבח שררה דממה שלווה. אף אחד מאיתנו לא ראה כל צורך לדבר. היא שפתה מים על האש. כאשר הם רתחו היא הכינה לי קקאו חם ומהביל שלעולם לא אשכח את טעמו. לא העזתי להוציא מילה מפי, כמי שפוחד שייקחו ממנו חס וחלילה את הרגע הנפלא והקסום הזה. הבחנתי בדמעה גדולה וזכה נושרת מעיניה. הדמעה נשרה על בד המשי המוזהב, והיא בעדינות טבלה פיסת בד במים הרותחים וניקתה חרש את הדמעה. "אני כל כך רוצה שיהיה לכם טוב", היא פנתה אלי. המשפט הכול כך פשוט מצד אחד והכול כך מורכב מצדו השני ליווה אותי כל ימי חיי. ככל שבגרתי והפנמתי, הוא קיבל אצלי משמעות עמוקה יותר ויותר. לימים למדתי מאחותי חדווה הרבה דברים על אימא. שהיא איבדה את כל משפחתה שם במלחמה – שלוש אחיות, הורים וכל אחייניה. כל עולמה היו שתי בנות דודות אותן מצאה בישראל. למלחמה יצאה לאחר שסיימה שנה ראשונה באוניברסיטה לימודי מדעים, דבר נדיר ביותר אצל משפחות חרדיות בפולין שלפני המלחמה. התחביב אותו טפחה מימי ילדותה, התפירה, היה לימים הדבר שהציל את חייה ובארץ ישראל מקור חשוב לפרנסת המשפחה. באושוויץ היא תפרה שמלות לגרמניות שבמחנה. הן, מנגד, שכל כך אהבו את עבודתה, האכילו אותה, כדי שלא יארע דבר לתופרת שלהן. מידי יום הייתה גונבת בהיחבא מביתה של אחת הגרמניות שתי פרוסות לחם, אותן הייתה מחביאה בבגדיה ומביאה עימה למחנה עבור שלוש הנשים איתן חלקה את אותו דרגש בחדר. באחד הימים שהתה הגרמנייה בבית כל אותו היום. אימי לא יכלה ליטול עימה את שתי הפרוסות היומיות. הגיעה השעה לחזור למחנה, ואימי לא ידעה את נפשה. מה יהיה על הבנות המחכות לפרוסות אלו שהן מקור קיומן. היא הייתה כבר מחוץ לדלת בדרכה למחנה, ואז הגרמנייה רצה אחריה: "מלה מלה, תמתיני". בידה אחזה הגרמנייה מספר פרוסות לחם עטופות "שכחת היום לקחת את הלחם. תחביאי את הפרוסות היטב, במחנה הורגים על דברים כאלו". ברגע הזה היא ידעה שהיא נועדה לחיות. היא המתינה לשחרור עוד כארבעה חודשים ואז שבה לעיר מולדתה מלאה תקוות ותכניות. אז גילתה כי ממשפחתה הקרובה לא נותר אדם, ומי מתעניין אחרי מלחמה כזו בלימודי מדעים? כך שוב הייתה צריכה לחזור לתחביב נעוריה, התפירה, על מנת לקיים את נפשה. אבי והיא מצאו נחמה זה בזרועות זו ויחדיו עלו לארץ ישראל. על סיפון האנייה "קדימה" רקמו חלומות, איך במדינה הצעירה שזה עתה נולדה יפצו עצמם על שנים כל כך קשות ונוראות. הם נחתו בביתה של דודה מרים בשכונת התקווה, שם גילו כי בנם היחיד של הדודה והדוד נפל חלל במלחמת השחרור ומקום קבורתו לא נודע. שוב צער, שוב אבדן, שוב שכול. כך הם החלו בבניית חייהם החדשים בארץ ישראל. הוא חילק לחם, והיא, כמובן, שבה לתפור. כשהייתי בגיל שלש עברנו לבני ברק ושם טופח וגדל הגרעין המשפחתי. ככל שבגרתי וגדלתי למדתי לדעת שהיא לא מקבלת ולא משלימה בשום אופן עם שזמנו לה החיים. לא יכול להיות, היא אמרה, שאחרי כל השנים הקשות והנוראות שעברתי, עדיין אתמודד עם קשיי פרנסה, עם מאבק על חיים בכבוד, על שלוות הנפש. הם עשו כל שיכלו לצאת מהמעגל הזה היא והוא עבדו יום ולילה, טורחים ועמלים, אך עדיין היו שנים שבהן לא יצאתי לטיול שנתי, כי היו דברים חשובים יותר לעשות עם הכסף. איני יכול לומר מתי זה קרה, אך בשלב מסוים היא הבינה כי יכול להיות שהיא לא תגיע אל המנוחה והנחלה בימי חייה. או אז גמלה בליבה ההחלטה שאם היא לא תגשים את החלומות הגדולים, היא תדאג שילדיה יעשו זאת. עבורה יהיה זה ניצחון שווה, או אפילו גדול יותר, מאשר לו הייתה עושה זאת בעצמה. הייתי לדעתי, הילד הראשון בבני ברק שבגיל עשר קרא את צ'כוב. היא קנתה לי ספרות יפה ואנציקלופדיות ב-48 תשלומים שאותם שילמה מלילות ארוכים ומייגעים של תפירה. וכך הסתובבו להן בבתינו עשרות נשים בעלות ממון, להן תפרה בגדים הדורים לכל עת, וכולן היו אומרות לי: "איזו אימא חכמה ומוכשרת יש לך". לא הצלחתי מעולם להבין זאת כילד: אם היא כל כך חכמה ומוכשרת, למה היא התופרת ולא הפוך... ..."אני כל כך רוצה שיהיה לכם טוב...". משפט זה שלה ליווה אותי לכל מקום. וכשיצאתי סוף סוף לחיים, נוריתי אליהם כמו פגז מתותח. זו הייתה מזיגה של כעס, עלבון, כאב, אובדן, להט, תשוקה, תקווה, חלומות כמוסים, הבטחות, כולם נובעים מתוך אותה דמעה זכה צלולה על בד משי מזהב. כל ניצחון שלי, אמר מוטי זיסר השבוע ביומולדת, כל הישג אליו הגעתי בימי חיי, תמיד מחובר לשם, כאילו אני שוב חוזר למטבח, לאותו הלילה עם ניחוח הקקאו והאהבה הגדולה שאין לה גבולות מרחפת באוויר. מאחורי כל הישג שלי, באפריקה, בישראל, באירופה, בהודו או בארצות הברית, היכן שלא אהיה, אני רואה אותה תמיד ניצבת עם הפנים הכאובות-מה, כה חכמה וכה מתחשבת. שוקלת בדעתה האם סוף סוף זה קרה. אם חושבים אתם ידידיי כי אני ניצחתי, אתם טועים. היא ניצחה. היא ניצחה בגדול, משום שבנקודה מסוימת בחייה שהיו חיים קשים ומורכבים ומלאי עמל, ביום בו כבר יכלה סוף סוף בפעם הראשונה בימי חייה להתרווח וליהנות ממה שעליו חלמה כל חייה, ברגע הזה הקיפה עצמה בחומות של שתיקה ואלם, למשך יותר מעשר שנים. מובדלת לגמרי מן העולם, משל החליטה שניצחונה באמת לא יהא מושלם אם חלילה תהנה מפירותיו של העולם שכה הכביד עליה וכה הכאיב לה. כמו אומרת: את שכרי לא אטול בעולם הזה, אלא אמתין ואקבלו כראוי בעולם האמיתי, העולם הבא. כך עד יומה האחרון. את ניצחת אמא, ואני מקדיש לך בהרבה אהבה את יום הולדתי החמישים וחמישה. את התשובה שלי לשאלה הזו, ששואלים אותי תמיד: תגיד, איפה זה התחיל?"
"דרך ארוכה עשיתי משכונת התקווה לפתח תקווה – ואכן התקווה הייתה שם תמיד, חלק אינטגראלי ומובנה בתוך הוויית חיי. במסגרת עבודתי וחיי החברתיים, אני נתקל בהרבה מאד אנשים והשאלה שרובם תמיד שואלים אותי: תגיד, איפה זה התחיל? איפה גילית לראשונה שאתה יכול לעשות, ליצור, ליזום דברים גדולים? במילים אחרות, אם אנסה להסביר את השאלה שהם התכוונו ולא העזו לשאול: תגיד, איך ילד פשוט, לא משהו מיוחד משכונת התקווה ולאחר מכן מבני ברק, הצליח לעשות בארץ ובחו"ל את מה עשית? כאן מגיע הרגע שבו אני נדרש לתת חיוך צנוע ומבויש, משיכה קלה בכתף כמי שאומר – בצניעות כמובן – בוא לא נדון בכישרונות שלי... ואז אנו עוברים לנושא אחר. אבל הלילה, משזכיתי להגיע לשנתי ה-55, לא אעשה הנחות לעצמי, אני עומד לספר לכם באמת ובתמים איפה כל זה באמת התחיל? הייתי בן 9 בלבד. זו הייתה תקופת האביב. ריחות משכרים של פריחה באוויר. התחלנו כבר לישון בחלונות פתוחים. עימי בחדר ישנו גם אחותי חדווה, אחי אהרון ודודה מרים. השעה הייתה אחת בלילה, ואני כולי נרגש, איני יכול להירדם. מחר אני יוצא לטיול השנתי, וזו לי הפעם הראשונה לצאת לטיול שכזה. בפעמים הקודמות לא יצאתי, כי הוריי הסבירו לי שחלק מהמקומות שבהם נבקר הם מסוכנים. אך אני ידעתי בליבי שזו לא הסיבה. השינה הייתה ממני והלאה. הייתי חייב לחלוק עם מאן דהו את רגשותיי שמילאו את ליבי עד גדותיו. מהמטבח בקע אור קטן. אוושה קלה נשמעה משם, ומשכה מאד את תשומת לבי. כל ילד להורים פולניים ניצולי שואה יודע בנפשו ובגופו שברגע שניתן האות לעלות על יצועו אין יוצא ואין בא מתחומי המיטה. אם חס וחלילה ירד הילד ממיטתו באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להציל אותו. אבל למרות זאת, יחף ועל בהונות רגליי, נכנסתי חרש למטבח. אימא רכנה על שמלה חדשה אותה תפרה עבור לקוחה. לא אשכח את צבע הבד: משי שחור עם רקמה מוזהבת, משל תפרו אותה לנסיכה מספורי האגדות. היא נשאה את מבטה מעל השמלה והפעם, סלחנית ומפויסת, הנהנה בראשה לעבר הכסא הקטן שלצידה. במטבח שררה דממה שלווה. אף אחד מאיתנו לא ראה כל צורך לדבר. היא שפתה מים על האש. כאשר הם רתחו היא הכינה לי קקאו חם ומהביל שלעולם לא אשכח את טעמו. לא העזתי להוציא מילה מפי, כמי שפוחד שייקחו ממנו חס וחלילה את הרגע הנפלא והקסום הזה. הבחנתי בדמעה גדולה וזכה נושרת מעיניה. הדמעה נשרה על בד המשי המוזהב, והיא בעדינות טבלה פיסת בד במים הרותחים וניקתה חרש את הדמעה. "אני כל כך רוצה שיהיה לכם טוב", היא פנתה אלי. המשפט הכול כך פשוט מצד אחד והכול כך מורכב מצדו השני ליווה אותי כל ימי חיי. ככל שבגרתי והפנמתי, הוא קיבל אצלי משמעות עמוקה יותר ויותר. לימים למדתי מאחותי חדווה הרבה דברים על אימא. שהיא איבדה את כל משפחתה שם במלחמה – שלוש אחיות, הורים וכל אחייניה. כל עולמה היו שתי בנות דודות אותן מצאה בישראל. למלחמה יצאה לאחר שסיימה שנה ראשונה באוניברסיטה לימודי מדעים, דבר נדיר ביותר אצל משפחות חרדיות בפולין שלפני המלחמה. התחביב אותו טפחה מימי ילדותה, התפירה, היה לימים הדבר שהציל את חייה ובארץ ישראל מקור חשוב לפרנסת המשפחה. באושוויץ היא תפרה שמלות לגרמניות שבמחנה. הן, מנגד, שכל כך אהבו את עבודתה, האכילו אותה, כדי שלא יארע דבר לתופרת שלהן. מידי יום הייתה גונבת בהיחבא מביתה של אחת הגרמניות שתי פרוסות לחם, אותן הייתה מחביאה בבגדיה ומביאה עימה למחנה עבור שלוש הנשים איתן חלקה את אותו דרגש בחדר. באחד הימים שהתה הגרמנייה בבית כל אותו היום. אימי לא יכלה ליטול עימה את שתי הפרוסות היומיות. הגיעה השעה לחזור למחנה, ואימי לא ידעה את נפשה. מה יהיה על הבנות המחכות לפרוסות אלו שהן מקור קיומן. היא הייתה כבר מחוץ לדלת בדרכה למחנה, ואז הגרמנייה רצה אחריה: "מלה מלה, תמתיני". בידה אחזה הגרמנייה מספר פרוסות לחם עטופות "שכחת היום לקחת את הלחם. תחביאי את הפרוסות היטב, במחנה הורגים על דברים כאלו". ברגע הזה היא ידעה שהיא נועדה לחיות. היא המתינה לשחרור עוד כארבעה חודשים ואז שבה לעיר מולדתה מלאה תקוות ותכניות. אז גילתה כי ממשפחתה הקרובה לא נותר אדם, ומי מתעניין אחרי מלחמה כזו בלימודי מדעים? כך שוב הייתה צריכה לחזור לתחביב נעוריה, התפירה, על מנת לקיים את נפשה. אבי והיא מצאו נחמה זה בזרועות זו ויחדיו עלו לארץ ישראל. על סיפון האנייה "קדימה" רקמו חלומות, איך במדינה הצעירה שזה עתה נולדה יפצו עצמם על שנים כל כך קשות ונוראות. הם נחתו בביתה של דודה מרים בשכונת התקווה, שם גילו כי בנם היחיד של הדודה והדוד נפל חלל במלחמת השחרור ומקום קבורתו לא נודע. שוב צער, שוב אבדן, שוב שכול. כך הם החלו בבניית חייהם החדשים בארץ ישראל. הוא חילק לחם, והיא, כמובן, שבה לתפור. כשהייתי בגיל שלש עברנו לבני ברק ושם טופח וגדל הגרעין המשפחתי. ככל שבגרתי וגדלתי למדתי לדעת שהיא לא מקבלת ולא משלימה בשום אופן עם שזמנו לה החיים. לא יכול להיות, היא אמרה, שאחרי כל השנים הקשות והנוראות שעברתי, עדיין אתמודד עם קשיי פרנסה, עם מאבק על חיים בכבוד, על שלוות הנפש. הם עשו כל שיכלו לצאת מהמעגל הזה היא והוא עבדו יום ולילה, טורחים ועמלים, אך עדיין היו שנים שבהן לא יצאתי לטיול שנתי, כי היו דברים חשובים יותר לעשות עם הכסף. איני יכול לומר מתי זה קרה, אך בשלב מסוים היא הבינה כי יכול להיות שהיא לא תגיע אל המנוחה והנחלה בימי חייה. או אז גמלה בליבה ההחלטה שאם היא לא תגשים את החלומות הגדולים, היא תדאג שילדיה יעשו זאת. עבורה יהיה זה ניצחון שווה, או אפילו גדול יותר, מאשר לו הייתה עושה זאת בעצמה. הייתי לדעתי, הילד הראשון בבני ברק שבגיל עשר קרא את צ'כוב. היא קנתה לי ספרות יפה ואנציקלופדיות ב-48 תשלומים שאותם שילמה מלילות ארוכים ומייגעים של תפירה. וכך הסתובבו להן בבתינו עשרות נשים בעלות ממון, להן תפרה בגדים הדורים לכל עת, וכולן היו אומרות לי: "איזו אימא חכמה ומוכשרת יש לך". לא הצלחתי מעולם להבין זאת כילד: אם היא כל כך חכמה ומוכשרת, למה היא התופרת ולא הפוך... ..."אני כל כך רוצה שיהיה לכם טוב...". משפט זה שלה ליווה אותי לכל מקום. וכשיצאתי סוף סוף לחיים, נוריתי אליהם כמו פגז מתותח. זו הייתה מזיגה של כעס, עלבון, כאב, אובדן, להט, תשוקה, תקווה, חלומות כמוסים, הבטחות, כולם נובעים מתוך אותה דמעה זכה צלולה על בד משי מזהב. כל ניצחון שלי, אמר מוטי זיסר השבוע ביומולדת, כל הישג אליו הגעתי בימי חיי, תמיד מחובר לשם, כאילו אני שוב חוזר למטבח, לאותו הלילה עם ניחוח הקקאו והאהבה הגדולה שאין לה גבולות מרחפת באוויר. מאחורי כל הישג שלי, באפריקה, בישראל, באירופה, בהודו או בארצות הברית, היכן שלא אהיה, אני רואה אותה תמיד ניצבת עם הפנים הכאובות-מה, כה חכמה וכה מתחשבת. שוקלת בדעתה האם סוף סוף זה קרה. אם חושבים אתם ידידיי כי אני ניצחתי, אתם טועים. היא ניצחה. היא ניצחה בגדול, משום שבנקודה מסוימת בחייה שהיו חיים קשים ומורכבים ומלאי עמל, ביום בו כבר יכלה סוף סוף בפעם הראשונה בימי חייה להתרווח וליהנות ממה שעליו חלמה כל חייה, ברגע הזה הקיפה עצמה בחומות של שתיקה ואלם, למשך יותר מעשר שנים. מובדלת לגמרי מן העולם, משל החליטה שניצחונה באמת לא יהא מושלם אם חלילה תהנה מפירותיו של העולם שכה הכביד עליה וכה הכאיב לה. כמו אומרת: את שכרי לא אטול בעולם הזה, אלא אמתין ואקבלו כראוי בעולם האמיתי, העולם הבא. כך עד יומה האחרון. את ניצחת אמא, ואני מקדיש לך בהרבה אהבה את יום הולדתי החמישים וחמישה. את התשובה שלי לשאלה הזו, ששואלים אותי תמיד: תגיד, איפה זה התחיל?"
../images/Emo55.gifאברם ואסתר טסים מברוקלין לאוסטרליה....
אברם ואסתר טסים מברוקלין לאוסטרליה לרגל חגיגות יום הנישואין ה-40 שלהם, כשלפתע מפציע קולו של הטיס ברמקולים: נוסעים יקרים, אחד מהמנועים שלנו הפסיק לעבוד אולם למזלנו זה קרה מעל אי קטן שאינו מסומן במפה, כך שאני מאמין שאנחנו נינצל, אך יש סיכוי שלא ימצאו אותנו לעולם. הם נוחתים בשלום על האי ואברם מסתובב לאסתר ושואל: תגידי אסתר, שילמת לרבי על הכיסאות שלנו בבית הכנסת? לא הספקתי, עונה אסתר. ותגידי, את התרומה לקרן היהודית שלחת? אויש אברם, היא עונה בבושה, שמתי במעטפה ולא שלחתי עוד.... ואת הצ`ק לבניית האגף החדש בבית הכנסת נתת? אני כל כך מצטערת אברמ`לה, זה פשוט פרח מזכרוני אברם נותן לאסתר את הנשיקה הכי גדולה מזה 40 שנה והיא מסתכלת עליו המומה ושואלת: אבל אחרי כל זה, למה אתה מנשק אותי אברם? כי הם ימצאו אותנו אסתר, הוא עונה לה, הם ימצאו אותנו....
אברם ואסתר טסים מברוקלין לאוסטרליה לרגל חגיגות יום הנישואין ה-40 שלהם, כשלפתע מפציע קולו של הטיס ברמקולים: נוסעים יקרים, אחד מהמנועים שלנו הפסיק לעבוד אולם למזלנו זה קרה מעל אי קטן שאינו מסומן במפה, כך שאני מאמין שאנחנו נינצל, אך יש סיכוי שלא ימצאו אותנו לעולם. הם נוחתים בשלום על האי ואברם מסתובב לאסתר ושואל: תגידי אסתר, שילמת לרבי על הכיסאות שלנו בבית הכנסת? לא הספקתי, עונה אסתר. ותגידי, את התרומה לקרן היהודית שלחת? אויש אברם, היא עונה בבושה, שמתי במעטפה ולא שלחתי עוד.... ואת הצ`ק לבניית האגף החדש בבית הכנסת נתת? אני כל כך מצטערת אברמ`לה, זה פשוט פרח מזכרוני אברם נותן לאסתר את הנשיקה הכי גדולה מזה 40 שנה והיא מסתכלת עליו המומה ושואלת: אבל אחרי כל זה, למה אתה מנשק אותי אברם? כי הם ימצאו אותנו אסתר, הוא עונה לה, הם ימצאו אותנו....
../images/Emo55.gif..... "אמבולנס המשאלות"
שלום לכולם אני מנסה לסייע לפרויקט מדהים שנקרא "אמבולנס המשאלות" זהו מודל שהביאו מהולנד ולפיו ציידו אמבולנס בכל הציוד הנדרש כדי לסייע לחולים סופניים להגשים משאלות. אתם לא תאמינו, אמבולנס - יש, מתנדבים להפעילו -יש. מה אין מספיק? אין מספיק שיווק לפרויקט ולכן יש לא מעט ימים בשנה שהאמבולנס עומד בחניה ללא שימוש והמתנדבים נותרים חסרי מעש. מה שצריך לעשות זה לפרסם את המידע בין כמה שיותר אנשים כדי שיסייעו בדברים הבאים: 1. לפרסם את הפרויקט - עיתונות, רדיו, טלויזיה, אינטרנט, העברה בדוא"ל, וכיו"ב. 2. להגיע לבעלי התפקידים המתאימים בארגוני סיוע, ובבתי חולים, שיש להם אינטרקציה עם אוכלוסיה הזקוקה לשירות מסוג זה. 3. לחשוב על רעיונות נוספים לפרסום הפרויקט ולהביא למקסימום שימוש בציוד ובמתנדבים. להלן הקישור לאתר שלהם : http://www.mda-ambulance-wish.org.il/AmbulanceWish/Homepage.aspx אשמח אם תפיצו את המייל. ניתן לחזור אלי עם רעיונות, פרטים של אנשי קשר מתאימים, ועוד לדוא"ל [email protected]
שלום לכולם אני מנסה לסייע לפרויקט מדהים שנקרא "אמבולנס המשאלות" זהו מודל שהביאו מהולנד ולפיו ציידו אמבולנס בכל הציוד הנדרש כדי לסייע לחולים סופניים להגשים משאלות. אתם לא תאמינו, אמבולנס - יש, מתנדבים להפעילו -יש. מה אין מספיק? אין מספיק שיווק לפרויקט ולכן יש לא מעט ימים בשנה שהאמבולנס עומד בחניה ללא שימוש והמתנדבים נותרים חסרי מעש. מה שצריך לעשות זה לפרסם את המידע בין כמה שיותר אנשים כדי שיסייעו בדברים הבאים: 1. לפרסם את הפרויקט - עיתונות, רדיו, טלויזיה, אינטרנט, העברה בדוא"ל, וכיו"ב. 2. להגיע לבעלי התפקידים המתאימים בארגוני סיוע, ובבתי חולים, שיש להם אינטרקציה עם אוכלוסיה הזקוקה לשירות מסוג זה. 3. לחשוב על רעיונות נוספים לפרסום הפרויקט ולהביא למקסימום שימוש בציוד ובמתנדבים. להלן הקישור לאתר שלהם : http://www.mda-ambulance-wish.org.il/AmbulanceWish/Homepage.aspx אשמח אם תפיצו את המייל. ניתן לחזור אלי עם רעיונות, פרטים של אנשי קשר מתאימים, ועוד לדוא"ל [email protected]
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.