../images/Emo55.gifסיפור עם מוסר השכל
סיפור על חוסר כיבוד אב ואם. סיפור עם מוסר השכל..... אמיתי או לא, נכון לכל בתקופתנו מונשיין דוד / רקע את אדון שלמה לוי ז"ל הכרתי עוד כשהייתי ילד. הוא היה קונה לחם למשפחה הגדולה שלו במאפייה של אבא שלי בנחלת שבעה ותמיד כשהיה רואה אותי היה מוציא סוכריית במבליק מהכיס ונותן לי. אדון לוי, יצרן קלסרים משרדיים, עבד לפרנסתו מבוקר ועד ערב. כולם התפעלו מחריצותו ועוד יותר ממסירותו הבלתי רגילה לשבעת צאצאיו, כולם בנים. בשבתות ראינו אותו פוסע לבית הכנסת כשהוא מוקף בילדיו וחיוך של קורת רוח על פניו. בחלוף השנים, בן הזקונים שלו התגייס איתי ביחד לצבא ואדון לוי, שהתאלמן בינתיים, ליווה אותו ללשכת הגיוס. גם שם קיבלתי ממנו סוכריית במבליק. עם הזמן הוא התפוגג מזיכרוני. לפני כמה שנים הבחנתי בו מתנהל לאטו עם מקל ליד בית הכנסת ישורון. אדון לוי לא זיהה אותי, אבל כשהזכרתי לו מי אני, אורו עיניו. "אבא שלך היה איש יקר", העיר. כששאלתי על שבעת ילדיו, פניו נפלו. במרירות של אדם שאיבד את כל עולמו, הוא תיאר איך עבר מנחלת שבעה לשכונת בית וגן, איך סייע לבניו בלימודיהם באוניברסיטה ואיך הוציא את כל כספו על הדירות שקנו בעת שהתחתנו. "אז יש לך הרבה נחת", קטעתי אותו. "איזה נחת", הוא המשיך, "היום הילדים שלי מהנדסים, רואי חשבון ודוקטורים, אבל מי רואה אותם?. אני יושב לבד בבית כמו כלב ואני כל כך אוהב אנשים. פעם הייתי מתקשר אליהם לפני כניסת השבת ואחד היה אומר שהוא בצפון, השני בדרום, השלישי אשתו חולה והרביעי צועק שאני נשמע מקוטע וטורק לי. ככה גם כל השאר". הסיפור שלו נגע ללבי. "בוא איתי ותראה איך שהכול מסתדר", אמרתי לו. לקחתי אותו לחנות העתיקות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים, שמוכר פלקטים ישנים, גלויות היסטוריות, כתבי יד וגם קושאנים טורקיים ומנדטוריים. קניתי לו שבעה קושאנים שזמנם עבר והסברתי: "תן לבנים שלך להבין שיש לך בעלות על אדמות ששוות הרבה כסף. אתה בן אדם פיקח, תדע כבר איך לגלגל את זה". אדון לוי קלט אותי מיד וחייך. כשנפרדנו, הושיט לי סוכריית במבליק. כשחזר לביתו, הוא הניח את הקושאנים על השולחן במטבח. כעבור שבועיים בן הזקונים הגיע לכמה דקות כדי לבדוק אם הוא עוד חי ואז הבחין במסמכים. כששאל את אביו מה זה, אדון לוי הניח מיד את ידו על הקושאנים, הטמין אותם בכיס הז'קט ואמר ביובש: "אלה קושאנים של אדמות". הבן ניסה ללחוץ על אביו שיסביר את עצמו ואדון לוי אמר שהוא ממהר לכספת שלו בבנק. באופן מפתיע הבן התנדב להסיע אותו. הוא ירד עם אביו לחדר הכספות וראה אותו מטמין שם את הקושאנים. אחר כך החזיר אותו במכונית הביתה. מאז אותו יום החיים של אדון לוי השתנו. פתאום כל הבנים מבקרים אותו עם הכלות והנכדים, לוקחים אותו למסעדות ורבים על הזכות לארח אותו בליל הסדר. מדי פעם הם מתעניינים איפה נמצאות הקרקעות שבבעלותו, אבל הוא תמיד עונה: "כשלא אהיה, כל אחד יקבל את המגיע לו". כשאדון לוי נפטר והבנים קמו מהשבעה, הם פתחו את הכספת ומצאו בה שבעה קושאנים שלכל אחד מהם מוצמדים סוכריית במבליק ומכתב: "מאוד שימחתם את לבי באחרית ימי. לכו עם הניירות לחנות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים ותקבלו את המגיע לכם". הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין".
סיפור על חוסר כיבוד אב ואם. סיפור עם מוסר השכל..... אמיתי או לא, נכון לכל בתקופתנו מונשיין דוד / רקע את אדון שלמה לוי ז"ל הכרתי עוד כשהייתי ילד. הוא היה קונה לחם למשפחה הגדולה שלו במאפייה של אבא שלי בנחלת שבעה ותמיד כשהיה רואה אותי היה מוציא סוכריית במבליק מהכיס ונותן לי. אדון לוי, יצרן קלסרים משרדיים, עבד לפרנסתו מבוקר ועד ערב. כולם התפעלו מחריצותו ועוד יותר ממסירותו הבלתי רגילה לשבעת צאצאיו, כולם בנים. בשבתות ראינו אותו פוסע לבית הכנסת כשהוא מוקף בילדיו וחיוך של קורת רוח על פניו. בחלוף השנים, בן הזקונים שלו התגייס איתי ביחד לצבא ואדון לוי, שהתאלמן בינתיים, ליווה אותו ללשכת הגיוס. גם שם קיבלתי ממנו סוכריית במבליק. עם הזמן הוא התפוגג מזיכרוני. לפני כמה שנים הבחנתי בו מתנהל לאטו עם מקל ליד בית הכנסת ישורון. אדון לוי לא זיהה אותי, אבל כשהזכרתי לו מי אני, אורו עיניו. "אבא שלך היה איש יקר", העיר. כששאלתי על שבעת ילדיו, פניו נפלו. במרירות של אדם שאיבד את כל עולמו, הוא תיאר איך עבר מנחלת שבעה לשכונת בית וגן, איך סייע לבניו בלימודיהם באוניברסיטה ואיך הוציא את כל כספו על הדירות שקנו בעת שהתחתנו. "אז יש לך הרבה נחת", קטעתי אותו. "איזה נחת", הוא המשיך, "היום הילדים שלי מהנדסים, רואי חשבון ודוקטורים, אבל מי רואה אותם?. אני יושב לבד בבית כמו כלב ואני כל כך אוהב אנשים. פעם הייתי מתקשר אליהם לפני כניסת השבת ואחד היה אומר שהוא בצפון, השני בדרום, השלישי אשתו חולה והרביעי צועק שאני נשמע מקוטע וטורק לי. ככה גם כל השאר". הסיפור שלו נגע ללבי. "בוא איתי ותראה איך שהכול מסתדר", אמרתי לו. לקחתי אותו לחנות העתיקות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים, שמוכר פלקטים ישנים, גלויות היסטוריות, כתבי יד וגם קושאנים טורקיים ומנדטוריים. קניתי לו שבעה קושאנים שזמנם עבר והסברתי: "תן לבנים שלך להבין שיש לך בעלות על אדמות ששוות הרבה כסף. אתה בן אדם פיקח, תדע כבר איך לגלגל את זה". אדון לוי קלט אותי מיד וחייך. כשנפרדנו, הושיט לי סוכריית במבליק. כשחזר לביתו, הוא הניח את הקושאנים על השולחן במטבח. כעבור שבועיים בן הזקונים הגיע לכמה דקות כדי לבדוק אם הוא עוד חי ואז הבחין במסמכים. כששאל את אביו מה זה, אדון לוי הניח מיד את ידו על הקושאנים, הטמין אותם בכיס הז'קט ואמר ביובש: "אלה קושאנים של אדמות". הבן ניסה ללחוץ על אביו שיסביר את עצמו ואדון לוי אמר שהוא ממהר לכספת שלו בבנק. באופן מפתיע הבן התנדב להסיע אותו. הוא ירד עם אביו לחדר הכספות וראה אותו מטמין שם את הקושאנים. אחר כך החזיר אותו במכונית הביתה. מאז אותו יום החיים של אדון לוי השתנו. פתאום כל הבנים מבקרים אותו עם הכלות והנכדים, לוקחים אותו למסעדות ורבים על הזכות לארח אותו בליל הסדר. מדי פעם הם מתעניינים איפה נמצאות הקרקעות שבבעלותו, אבל הוא תמיד עונה: "כשלא אהיה, כל אחד יקבל את המגיע לו". כשאדון לוי נפטר והבנים קמו מהשבעה, הם פתחו את הכספת ומצאו בה שבעה קושאנים שלכל אחד מהם מוצמדים סוכריית במבליק ומכתב: "מאוד שימחתם את לבי באחרית ימי. לכו עם הניירות לחנות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים ותקבלו את המגיע לכם". הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין".