ואולי ההיפך?
אולי במקום בדרך של ביטול, דווקא בדרך של איפשור, ייווצר שיתוף הפעולה? חבל לי מאד לראות דווקא בתוך עולם האימון את שיטת ה"או-או" פועלת, ואת האמונות ש"רק אחד יכול להיות", ו"מי שלא איתי – נגדי" בעוד שכמאמנים, כך אני לפחות מאמינה, אנחנו אמונים על המשפט "ביחד זה עובד יותר טוב" (זו מהותו של הצוות מאמן-מתאמן), על כוחה של שיטת ה"גם... וגם..." (כדרך יצירתית אפשרית נוספת למציאת פתרונות שעובדים עבור המתאמנים) ובעיקר על כך שיש אלפי דרכים אפשריות והן כולן ראויות וטובות, כל אחת בהקשרה, כל אחת לאדם שהיא מדברת אליו (האין זו מהות החיבור בין מתאמן למאמן זה ולא אחר?). למה חייב להיות רק או זה או זה
האם אין מקום לזה
וגם לזה, בדו-קיום ואף שיתוף פעולה פורה ומפרה? האם באמת אנחנו יודעים כל מה שאפשר לדעת על אימון? אמנם כל אחד מאיתנו התחבר לשיטה כזו או אחרת, אבל האם למאמנים אחרים, העובדים בשיטות שונות משלנו, אין שום דבר שאנחנו יכולים ללמוד? גם בעולם העסקים הולכת ומשתרשת שיטת שיתוף הפעולה העסקי, ומוכיחה (כפי שאנחנו המאמנים יודעים) שהשלם גדול בהרבה מסך חלקיו. באימון (גם בגישור), כדי למצא פתרונות אנחנו מעלים מגוון אפשרויות רבות ככל האפשר, ואז מתוכן הולכים ובונים את הפתרון שיעבוד הכי טוב – לפעמים זה שילוב של כמה דברים, לפעמים רעיונות עוברים שינוי והתאמה, לפעמים מוותרים על רעיונות או על חלקים מהם. אבל בשלב העלאת האפשרויות לא פוסלים שום רעיון, ובשלב הבדיקה מנסים לראות מה כל הצעה מכילה, ואם אי אפשר להשתמש בכולה אולי אפשר לקחת משהו ממנה. אני רואה את עולם האימון האישי בישראל כעומד לפני עליית שלב, שבו כדי לקדם את המקצוע החדש הזה בציבור שעוד לא כל כך מכיר אותו, כולנו רואים את הצורך ביצירת שיתופי פעולה רחבים ככל האפשר, יצירת מערכת הסמכה מוסכמת אשר גם מתייחסת לדרכי הכשרה ברורות (כך שלא כל אחד יוכל להכריז על עצמו מאמן), את הצורך בהנחלת המושג של אימון אישי כדרך פעולה אפשרית נוספת ושונה למשל מטיפול פסיכולוגי במישור האישי או ייעוץ עסקי במישור המסחרי, ועוד. זהו שלב של חוסר בהירות, ולכן הוא מטבעו מעלה חששות. העמימות, חוסר הביטחון, חוסר הידיעה כולם יוצרים תחושה לא נוחה. מאחר שרובנו לא אוהבים להיות במצב הזה, קיימת לעיתים הנטיה לרצות לקבוע דברים, ולו כדי להחזיר את תחושת הסדר, המטרה והשליטה במתרחש. לעומת זאת, לדעתי, החשוב בזמן כזה - למעשה להבנתי זהו מה שמאמן (וגם מגשר) עושה עבור המתאמן - הוא להחזיק את מרחב ההתהוות הזה, בדיוק חוסר הבהירות הזה, למשך זמן רב ככל האפשר, כדי לאפשר בו את ביצוע הבירור, התעיה, החיפוש והנסיונות. ככל שמצליחים לאפשר זמן ארוך יותר של בירורים, וככל שמעלים מגוון גדול יותר של הצעות, גדל הסיכוי למצא ולבנות פתרון של קיימא אשר עונה על מירב הצרכים האמיתיים שלנו. כך בעיני הנסיון של איק"א ליצור איגוד לכל המאמנים הוא נסיון מעניין, והוא אינו שולל, ולא ראוי שישלול, את תקפותם של עוד נסיונות ויוזמות של אחרים, המפגש הזה של מכללת coachme בנסיון לבנות קהילת מאמנים גם הוא מעניין ואינו מבטל, ולא ראוי שיבטל, עשיה של אף גורם אחר בתחום האימון האישי בארץ. וגם שיחות הועידה הטלפוניות עליהם שמענו הן רעיון מקסים אשר איננו מבטל דרכים אחרות להפריה הדדית. כל אלה הם פעולות של זיהוי צרכים וגישושים למציאת פתרונות שיענו עליהם. (אני נותנת את איק"א, את coachme ואת שיחות הועידה כדוגמאות שכולנו מכירים מדיונים כאן בפורום, אני מאד סקרנית לשמוע על אילו עוד יוזמות, בהווה ובעבר, שמעתם או שאתם מכירים.) גם הפורום הזה שלנו קם במטרה לבנות מרחב דיון, שיתוף והעצמה הדדית עבור מאמנים אישיים מכל האסכולות, שיענה על שני צרכים עיקריים - המשך ההתפתחות המקצועית לאחר סיום הקורסים והפריה הדדית בין האסכולות השונות. אני בכלל רואה את כל הפעילויות האלה (איגוד, קהילה, פורום, מפגשים, שיחות ועידה ועוד) משתלבות זו בזו ליצירת מרחב העצמה כולל עבור המאמנים האישיים בארץ, מישלב הנותן מענה למגוון הצרכים השונים שלנו. כולנו נצא נשכרים.