[עלמה עלמה]

../images/Emo56.gif

קיבלתי היום טלפון באמצע העבודה, על הקו האיש שקנה את ביתי הקודם. לא יכולתי לדבר ארוכות, ביקשתי לחזור אליו מאוחר יותר, אמר לי "אז רק לשניה, יש לך אצלנו דואר שמגיע עדיין לכאן" מרוב מהירות עניתי- "אוקי, תודה, היום אקפוץ אחה"צ לקחת", ולא חשבתי על מה שיוצא לי מהפה. לא בא לי לחזור לשם. לא רוצה לראות את הבית, לא רוצה לראות חיים של אנשים אחרים שם, לא רוצה להתעמת עם זה בכלל. מבחינתי הכל קפא שם ביום שעזבתי וכך המקום הזה נשאר ויישאר לעולמי עד בזכרוני. מלא שאלות עולות לי מאז בראש, על עצמי ועל כל השתלשלותי. כן,יש דברים שנהגתי בהם בדרך של לסגור בלי לפתור.מספיק עניינים דרשו את כוחות הנפש שלי, לא יכולתי הכל. אין מצב להניח לדברים שאמורים היו לא לעלות יותר על הפרק מאחור בלי הצורך לפשפש בהם עד לתחושת השלמה? אי אפשר להניח לפחות לחלק מהעניינים להתמסמס להם ולו רק בגלל שבאמת אין שום הכרח ללחוץ שם עד שירדם? איך אפשר ככה...

 

[noa128]

כמו תמיד

אני מסכימה עם מה שאומרת לך תחושת הבטן שלך. אני מכירה אותך עלמתי ואת תחושת האחריות המפותחת שלך. אם היה הכרח שמחייב אותך להתמודד עם זה, היית הולכת ומתמודדת. לדעתי בהחלט לא דחוף לפשפש ולפתור הכל לפני ש'סוגרים'. בחיים כמו בחיים יש גם דברים שנגמרים בלי להפתר, ואין בזה רע. אם יש שם מה לפתור וזה לא ישקע לו עם הזמן,תגיע השעה הנכונה להתמודד עם זה - כשתרגישי שאת מסוגלת וזה מתאים לך. אני בכלל מאמינה שאין סיבה לכאוב איפה שאפשר להימנע מזה, כשהכוונה ב'אפשר' היא כשזה לא מזיק לאיש ההימנעות הזו. אומרים שפחדנים מאריכים ימים, כי לפעמים הרצון להימנע מכאב הוא הגנה לגיטימית לגמרי. הפעם היא נראית לי כזו. עושה לך רע? תבקשי מהורייך, או אפילו מהאקס לגשת לשם. קצת דואר שיש דרך אחרת להביא אלייך הוא לא סיבה לפתוח פצעים ישנים.

גדול נועה.

 

[עלמה עלמה]

אז זהו

שחשבתי שכאן אפשר להמנע. תמיד עזיבת בית (בלי שום קשר לנסיבות) מהווה איזשהו עניין עבורי. כשאני מנסה להזכר אחורה, עברתי (בחיי הבוגרים) כבר 5 פעמים, ואף פעם לא הבטתי לאחור. תמיד השארתי את הבית שלי שם מאחור. לא מצאתי שום סיבה לחוות אותו הופך לבית של מישהו אחר. ועכשיו, כשאני מנסה לחשוב על הסיבה לצרימה שגורם לי הרעיון לחזור לבית האחרון, אני באמת מרגישה שזה מיותר לי לגמרי,הייתי יכולה להמשיך לחיות עד 202 בלי שתחלוף במוחי מחשבה נוספת על הבית ההוא, והכורח הזה לבוא לשם הוא בבחינת לחפש התמודדויות מתחת לאדמה עבורי, אבל מצד שני לא בא לי לעשות מזה עניין וזה מרגיש לי די אידיוטי לשלוח מישהו אחר במקומי. לפעמים העשיה שבמניעה גורמת לדברים רק לתפוח. נראה לי שאחליט עכשיו שמחר אחה"צ אני הולכת וזהו. מה יהיה אחר כך יהיה.

 

[פילאטוס]

הבית הישן

בין אם תלכי לבית הישן ובין אם לאו, עלמונת, הנה נחתה לחיים שלך הזדמנות לחשוב קצת על מה שקפא שם, ומה בין אז להיום, ואיזו דרך עשית, ומה אולי היית רוצה לסגור ומה לא, ואם יש דרכים אחרות לסגור בלי לגעת ישר בפצע הפתוח. הביקור עצמו, כמו שנועה אמרה, יכול להיעקף באלף צורות. הביקור המוגן יכול להיעשות בחללים המוגנים שלך - בתוכך.

 

[עלמה עלמה]

העקיפה

הולכת לעשות לי על זה חותמת של תסבוכת,ואת זה אני ממש לא רוצה. אז נכון שזה היה כנראה עניין שהעדפתי לא לסגור, וכמו שכבר כתבתי הייתי יכולה לחיות איתו בשלום לעולם ועד כפתוח עטוף ומעוטר בסרט, אבל האילוץ יגרור אותי להסתכל לאריזה הזו ישר בעיניים וכמו שזה מרגיש לי עכשיו זה הולך להשאר סגור באריזה המקורית. נחיה ונראה.

 

[חיפוש ית]

עקיפה

אם את עכשיו עדיין לא מוכנה להתיצב מול העבר יש דרך לעקוף זאת. את יכולה לשלוח לבחור מעטפה מבויילת, עם הכתובת החדשה שלך, לבקש ממנו למלא במכתבים שהתקבלו ולשלוח אליך. את יכולה להשתמש בשרות עקוב אחרי של הדואר (שרות שניתן בתשלום ואין הגבלה של זמן..). אם את לא מוכנה, תמתינה, תתחזקי, תפגשי את העבר כשאת מוכנה לו.

 

[עלמה עלמה]

כל הדרכים הטכניות

לעקיפה, נותנות לי להרגיש די אידיוטית, במיוחד לאור העובדה שכבר אמרתי "אני אקפןץ אחה"צ לקחת". אני מרגישה שאני הולכת לקראת ה"פגישה" הזו עם יכולת לא לתת לה לגעת. נדבר כשאחזור ותודה על העיצות.

 

[1הופ]

בית

ידיד שלי עבר לגור בדירה מול הדירה הקודמת שלי (שהיתה "שלנו"). לפעמים אני מוצאת את עצמי נתקעת אצלו ליד החלון, מתבוננת על מה שהיה פעם בית בשבילי. אני ממש יכולה להרגיש את ההתנהלות שלי בתוכו, אבל גם יודעת שאלה חיים רחוקים. לאחרונה התחילו לשפץ שם בצורה מאסיבית, והם מש משנים את כל הבית. יש משהו בזה שאני רואה את השיפוץ שעושה לי עוד פינאלה לפרידה שלי משם. דווקא נחמד.

 

[noa128]

האמת עלמתי שלי יש בדיוק

את אותה תחושה לגבי בית שעזבתי. כל הבתים שעזבתי, גם כאלה שבמקומם נמצאו "טובים" יותר... - כל מקום כזה הוא עמוס זכרונות, ואצלי בראש גם כן מתפרשת העזיבה כפרידה מחלקים בחיי, למרות שלא תמיד זה הכרחי - הרי את עצמי ומה שעברתי אני לוקחת איתי - בת'כלס בית זה קירות וגג - לאו דוקא תפאורה למחזה של חיינו. במשך שנים סחבנו אחיותיי ואחי את הפחד הזה, שבית המשפחה שבו גדלנו יהפוך לביתו של מישהו אחר - שלא נוכל פשוט לפתוח את הדלת ולהכנס... אולי יעזור לעשות איזה סוויץ' בחשיבה. שאת עכשיו במקום אחר בחיים, שבו נחוץ ורצוי לך גם לחיות בספייס אחר, נקי, חדש, שהוא שלך ורק שלך, שהבית ההוא גם ככה לא מתאים לפרק החדש של חייך, שהוא נחלת העבר כי זה הכי נכון - לנסות לראות את העניין לא קשור בעבותות לכאבי המשבר המשבר והפרידה - אלא נדבך חשוב ומבורך בצעידה שלך קדימה... ענבים חמוצים.. את יודעת

ושלומך היום? נ.

 

[עלמה עלמה]

היום אני מרגישה עוד יותר

שעיקר העניין הוא כנראה לא עניין גרושי כעיקר כובד המשקל, עיקר העניין הוא חיים שהשארתי שם כמו בכל בית אחר אותו עזבתי. נראה, יותר מאוחר נראה מה שלומי.

 

[בּילי בדרכים]

ככל שאני חושבת חושבת על זה יותר

(ואני חושבת על זה מאתמול) אני חושבת שאת צריכה לשים את הכל בצד ולנקוט בשיטת המעטפה המבויילת. שישלחו לך את המכתבים ותעשי גם עקוב אחרי וזהו זה. עד היום אני לא יכולה לעבור ברחוב של בית ילדותי. לא יכולה. יותר מדי זכרונות, כאבים, שמחות וכו'. לא יכולה לסבול את העובדה שמישהו אחר חי שם וגם את ההזנחה... בקיצור, לפעמים עדיף להימנע, לא? וחיבוק כמובן (אלא מה)

 

[עלמה עלמה]

טוב, חזרתי

היה מוזר ביותר. עמדתי בחוץ, הרגשתי כאילו אני חוזרת הביתה, כשנפתחה הדלת נגלה לעיני הבית שלי. אמנם ריהוט אחר, אבל זה הרגיש כמו טעות זה סתם לא התאים שם, אני מבחינתי הכל שם עוד לגמרי שלי . לבייל מעטפה זה אקט קצת תמוהה לבית שנמצא מרחק דקה וחצי של נסיעה, ובכלל העניין נבע מאיזה פיגור במוסדות של מדינתנו הנאורה שמעודכנים כבר שנה בכתובתי החדשה והחליטו הפעם לפצל כתובות- אחד לחדש, אחד לישן... מה שמביא אותי לספר לכם שאני בחיים אבל בחיים בחיים בחיים לא פותחת יותר תיק במס הכנסה שמתעקש כבר שנתיים (ללא כל פעילות עסקית מצידי) למשוך את הבירוקרטיות. הפלתי את כל עצבי על הרואה חשבון המסכן שלי. יש לי מזל שיש להם שם עיצומים בקבלת הקהל כי אחרת כבר הייתם היום באים לבקר אותי עם משלוח סיגריות ופיצוחים באבו כביר אחרי שסניף מס הכנסה הקרוב לביתי היה משנה דקורציה.

 

[עלמה עלמה]

../images/Emo45.gif