מנסה תמיד להיזכר....

[LostInTheSky]

../images/Emo62.gif מנסה תמיד להיזכר....

מנסה תמיד להחזיר את עצמי אחורה, שנתיים וחודשיים, להיזכר באותו יום שבת, בסביבות השעה 4 כשיישבתי מול הטלויזיה עם החבר, צופים בסרט ופתאום צלצל הטלפון... קול לא מזוהה מצידו השני של הקו שואל שאלות אישיות ומוזרות, ואני , חשדנית שכמותי מסרבת לענות ומבקשת לדעת למה כל השאלות הללו. עד שהקול הלא מזוהה מחליט להזדהות ואומר לי: "מדברים מבית חולים, י' עבר תאונה "קטנה"..." ואני בתגובה: "מההההה?" וחברי לא מבין מה קרה, מתחילה לרעוד ולא יכולה לנשום, נותנת את מספר הפלאפון של אבא, ומיד כשהשיחה מנתנתקת מתקשרת לדודה, היכן שההורים היו... מדברת עם אמא, מבית החולים מדברים עם אבא... לא עברו 5 דקות וההורים שלי הגיעו הביתה לקחת כמה דברים ונסעו ישר לבית חולים. אמא רועדת כולה, אבא בשוק, בשוק שהסיוט שקרה לו לפני 20 שנה חוזר שוב... אמא חזרה מאוחר בלילה הביתה, אבא נשאר לישון שם. לא סיפרו לי מה קרה, לא אמרו כלום. בבוקר מוקדם שיחת טלפון מאמא של חבר של אחי הטן, החבר שהיה איתו בתאונה, ושואלת האם הכל בסדר? ואמא, בוכה ואומרת "י' שלנו הלך"... ואז אני פתאום קולטת שזה רציני יותר ממה שדמיינתי לעצמי. החלטתי שאני חייבת ללכת לבית ספר, אם אני אשב בבית אני אשתגע, התארגנתי והלכתי לבית הספר, אמא נסעה עם החבר שלי לבית חולים. כשהגעתי לבית ספר, בדרך לכיתה (הייתי בכיתה יב'), עליתי במדרגות ופתאום אני רואה את המורה הכי טובה בעולם, את האישה שהכי הערצתי, המחנכת שלי מכיתה י'-יא', היא אמרה לי "בוקר טוב" ואני מנסה לחייך ולומר לה גם בוקר טוב אבל לא יכולה, נשברת ומתחילה לבכות. היא בהלם, לא מבינה מה קרה, מנסה לקחת אותי למקום שקט, וכולם מסתכלים ולא מבינים. אני לא יכולה להירגע, כל פרצופי רטוב מדמעות ובסוף היא לוקחת אותי לחדר המורים. היא שואלת: "מה קרה?" ואני ישר, בלי לחשוב אפילו אומרת: "אח שלי גוסס" אני לא יודעת למה אמרתי את זה. זה פשוט יצא. היא לא מבינה... הסברתי לה שאתמול הוא עבר תאונת דרכים. היא מנסה להרגיע אותי וקוראת למנהלת וכבר לא זוכרת מה קרה שם בדיוק. אח"כ היא שאלה אותי אם אני רוצה להיכנס לכיתה או ללכת הביתה, אמרתי שאני מעדיפה להיכנס לכיתה, והיא דיברה עם המורה להיסטוריה(שבדיוק היה השיעור שלה) והסבירה לה את הכל. נכנסתי לכיתה, מנסה להתעלם מהמבטים, לא נרארה לי שהם יודעים מה קרה, אבל בכל זאת מנסה להתעלם. המורה מתחילה ללמד, והדמעות זולגות, לא יכולה יותר. לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהכיתה. אז ראה אותי מישהו שהיה אחראי על ספר מחזור וביקש ממני להביא לו תמונה לספר מחזור. יום לפני הצטלמתי כל הרבה הרבה כדי שאני אוכל להביא לו תמונה ובכלל שכחתי מזה, וכשהוא הזכיר לי אמרתי לעצמי שאני אלך לפתח את התמונות, אולי זה יסיח את דעתי קצת. בדיוק חברה שלי התקשרה אליי, שכתי בכלל שזה היה יום ההולדת שלה ושקבעתי עם חברות שלי שנביא לה את המתנה בכיתה שלהן בבוקר (הן היו בבית ספר ליד שבהפסקות תמיד היינו נפגשות). היא אמרה תודה וכעסה קצת שלא באתי. אמרתי לה שלא יכולתי לבוא בבוקר וגם עכשיו לא כי אני הולכת הביתה. אמרתי לה שי' עבר תאונה והוא בבית חולים וזהו. לא ידעתי לפרט מעבר לזה. אחרי השיחה הלכתי 20 דקות ברגל לחנות צילום, כל הדרך חשבתי מה קורה, מה קרה??? איך זה פתאום נחת עלינו ככה!?!? למה זה מגיע לנו?? למה זה מגיע לאחי הקטן??? עד שהגעתי לחנות, מסרתי את הפילים, המוכר שאל אותי כמה שאלות כמו: מט או רגיל? וכל מני שטויות כאלה של פיתוח ואני בכלל לא שמתי לב... הייתי במקום אחר לגמרי. עד שהוא נגע בי בכתף ושאל אם הכל בסדר. אמרתי שכן ושאני רוצה מט. הוא אמר לי לחזור עוד 40 דק'. הלכתי משם. לא זוכרת מה עשיתי. וחזרתי אחרי 40 דק' לקחת את התמונות ... אח"כ חזרתי לבית הספר כדי שאני אוכל לתת לתלמיד את התמונה ולא מצאתי אותו, אז מסרתי את התמונה לאחד התלמידים וביקשתי שימסור לתלמיד האחראי. התלמיד הזה, א', שמסרתי לו את התמונה התחיל לרמוז לי שהוא יודע מה קרה. הוא שאל אותי משהו כזה: שמעת ששני ילדים מיבנה נדרסו ואחד במצב קשה? ואני, כל כך התעצבנתי, אבל לא רציתי להתחיל לריב איתו, אמרתי לו "כן" וביקשתי שוב שימסור את התמונה. הוא כל כך הכעיס אותי!!!!!

 

[LostInTheSky]

המשך...לא היה מקום...

אח"כ הלכתי הביתה. לא זוכרת מה היה עוד באותו היום... חוץ מזה שההורים שלי לא רצו שאני אלך לבית החולים. יום למחרת אמרתי שאני חייבת ללכת לבית חולים ולא ויתרתי להם. בסוף כן הלכתי, אני אפילו לא זוכרת מי לקח אותי לשם, ראיתי את האח הקטן שלי שוכב במיטה, כל גופו שלם וללא חבלות, רק דם שנוזל מהאף והאוזנים והעיננים חצי פקוחות. הוא נחבל קשה בראש ושבר את עצם הגולגולת. השיער הארוך והיפה שלו, שכל כך אהבנו אותו והתפארנו בו, חצי מגולח. הילד העקשן הזה שכל כך אהב להנות, להשתלולל, לעזור, אהב בעלי חיים, אהב לחיות, שוכב לו עכשיו, כולו קפוא, עם מכשירים מחוברים לגופו, מכשירים שעוזרים לו לנשום. הוא היה מחוסר הכרה. אמא נשקה אותו והתחילה לבכות, שוב, אמרה שתמיד כשהיינו מנשקים אותו הוא היה מתעצבן ולא נותן לנו, ועכשיו אנחנו יכולים לנשק אותו כמה שאנחנו רוצים... היה נורא קשה לראות אותו כך אבל אני שלמה עם עצמי שהלכתי לשם, אם לא הייתי הולכת הייתי אוכלת את עצמי מבפנים...כל החיים... עכשיו אני גם נזכרת שהיה רגע שהייתי איתו לבד, ודיברתי איתו, אמרתי לו שהוא צריך לאסוף עוד כמה פקקים בודדים של הקולה כדי לקבל את הדיסקמן שהוא כל כך רצה. הוא לא יכול למות עכשיו. הוא כל כך רצה את זה. נזכרתי גם, שאני, רעה שכמותי, שבוע לפני בערך הוא רצה שאני אלך איתו לדואר לברר כמה דברים על המבצע של הקולה ואני, שהייתי 2 מטר משם לא הסכמתי ואמרתי לו שילך לבד. והוא, ביישן קטן, הלך לבד, אחרי שהוא התחנן אליי שאני אלך איתו....... אני כל כך רעה!!! גם אמרתי לו שלאקי, הכלבה שלנו, שהוא מצא ברחוב לפני 5 שנים והביא אותה הביתה, אהבה אותו כל כך , והיא מתגעגעת אליו, כמה ימים לפני התאונה היא המליטה ואמרתי לו שהגורים מחכים לו וגם היא. אמרתי לו עוד כמה דברים ואז כבר לא יכולתי יותר. נכנסו האחיות וביקשו ממני לצאת, כי הן צריכות לעשות לו טיפול. אני עכשיו נזכרת גם שממש לידו היה זוג ערבי-ישראלי עם התינוק שלהם והמכונה שלו התחילה לצפצף נורא חזק(כמו בסרטים) ואנינורא נבהלתי מזה, בסופו של דבר זה היה סתם תקלה או משהו. התינוק היה בסדר. בערב הכריחו אותי לחזור הביתה וחזרתי עם אחיות של אמא שלי. הן התחילו לדבר על זה שי' כבר לא יהיה מה שהוא היה, ושנצטרך להתרגל למצב החד ועוד כמה דברים שבכלל אני לא זוכרת או בכלל לא שמתי לב, והן מדברות איתי ואני שקועה בעצמי, במחשבות שלי ... עד שהגענו הביתה. נכנסתי הביתה ופתאום אחי השני שהיה אז בן 15 שואל אותי אם "י' נפטר"? ואני בתגובה: "לא, עכשיו הייתי בבית חולים. למה אתה שואל?" הוא אמר שאנשים התקשרו הביתה ושאלו אותו "מתי ההלויה?" ואני הייתי בשוק טוטאלי. אמרתי לו שהוא חי. והלכתי לחדר. בחדר ישבתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ופתאום צלצל הטלפון, מישהו מעבר לקו, שאני לא מכירה, שאל אותי מי ההלויה ואני שתקתי ולא ידעתי מה לומר. אני לא זוכרת מה אמרתי לו באותו רגע... אחרי כמהדקות, מישהו דופק בדלת, זו הייתה המחנכת שאהבתי כל כך, אני לא יועדעת איך לתאר את ההערצ שלי אליה, מהרגע שראיתי אותה. כשהגעתי לכיתה י' הייתי בטוחה שאני לא נשארת בבית ספר הזה ושאני עוברת להיות עם חברות שלי בבית ספר ליד, אבל כבר בפגישה הראשונה שלי איתה עוד לפני שנת הלימודים, הבנתי שהרווחתי מחנכת מדהימה. כבר מהרגע הראשון שראיתי אותה. היא נכנסה הביתה ושאלה לשלומי, ישבה איתי ודיברה איתי קצת ואז עוד דפיקה בדלת, השכנים הגיעו, בדקו עם הכל בסדר. יבנו, דיברנו, הכנתי להם תה. וגם לי. ופתאום עוד אנשים מגיעים, ועוד אנשים, הית התמלא אנשים והאני בסך הכל רציתי להיות לבד. אחרי כמה דקות אמא שלי הגיע. היא אמרה שהרופאים עשו מה שיכלו אבל זה לא עזר. כמו בסרטים. נ', המחנכת שלי לשעבר, אמר לנו שהיא תשאיר אותנו לבד והלכה לביתה. וכל שאר האנשים, לא היה להם בכלל אכפת. הם נשארו ועשו רעש נוראי. וכמובן שעוד אנשים הגיעו. אמא שלי די מוכרת בעיר, זו עיר קטנה והיא עובדת בעירייה בתפקיד שנוגע להרבה אנשים. הבית התמלא באנשים, דודים, משפחה, חברים ... ואז הבנתי איכשהו שאחרי שיצאתי מבית חולים, אחרי חצי שעה סערך אבא שלי גם היה בדרך הביתה כדי להתקלח ולקחת דברים, הוא היה שם מיום שבת וזה היה כבר יום שני, ובדרך שלו הביתה התקשרו אליו לחזור. אמא שלי הייתה שם לבד. הרופאה אמרה לה שהבן שלה נפטר ועזבה אותה לבדה. אבא שלי כולו שבור, לפני כ 20 שנה בערך, בנו הבכור (מנישואיו הקודמים) גם נדברס עלי די מכונית והמצב שלו גם היה קריטי, אך הוא שרד. ואבא שלי היה בטוח שגם הפעם זה יקרה, שי' לא ימות, שהוא יחיה. אבל זה לא קרה... גם לאמא שלי זה לא אסון ראשון, כאשר הייתה בת 22, עם ילד בן שנתיים, בעלה נהרג במלחמת יום כיפור כאשר נלחם. הוא היה נעד ואחרי הרבה זמן מצאו את הגופה. והם החליטו להקים משפחה חדשה, עם חיים טובים יותר. ועכשיו הכל נהרס. יום למחרת התחילה השיבעה. אני בקושי זוכת מי בא לשם ומי לא בא. לא זוכרת כמעט כלום. חוץ מזה שהמחכנת הקודמת שלי באה כמעט כל יום ועזרה לי נורא ושהמחכנת הנוכחית שהייתה באה פעם אחת (!!!) וזה נורא הכעיס אותי. אני זוכרת גם שבאו המון כתבים מהעיתונים וגם כתב וצלם שביקשו לצלם את ההלוויה. ההורים שלי הסכימו. אמרו שאולי זה יעזור למנוע תאונות דרכים אם אנשים יראו מה קרה. ביקשנו שיקליטו לנו ורציתי לראות, אני עד עכשיו רוצה אבל לא נראה לי שמישהו הקליט.הייתה גם כתבה בידיעות אחרונות, בעיתנוים מקומיים ואת חלקם יש לי. אולי משום שהם המקור הכמעט יחידי שייש לי כדי שאני אוכל לדעת ולהבין מה קרה בתאונה. הם כולם רצו תמונה שלו וחיפשנו וחיפשנו, אני ואמא שלי הפכנו את הבית, וכל מה שמצאנו היו תמונות כשהוא היה קטן. התמונות שלו שהוא גדול יותר נעלמו. עד שמצאנו תמונה שלו מגיל 10 בערך... שבוע וחצי בערך לפני התאונה נסענו, אני, אבא, אחותי הקטנה וי' לחרמון וצילמתי אותו ואת אחותי כל כך הרבה, היו תמונות נורא יפות (אני חובבת צילום וצילמתי המון) ושום תמונה לא יצאה ... אני עד עכשיו כועסת על עצמי. מאותו יום אני מצלמת כל כך הרבה. אין לכם מושג. כמעט לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת איתי מצלמה. יש לי עוד המון לכתוב... אני לא יודעת אם מישהו קרא את מה שכתבתי עד הסוף אבל בכל זאת, הייתץי צריכה להוציא את כל זה מהלב. אם תרצו תוכלו להיכנס לדף זיכרון של אחי: http://www.izkor.net/Client.cfm?ClientId=103 תודה לכל מי שקרא... LOST IN THE SKY

 

[גריפון]

קשה לקרוא, ואי אפשר שלא לקרוא.

איך מנחמים. למי יש מילים לנחם על אובדן שכזה. אפשר רק לקוות שעם הזמן יפחת הכאב, וישארו רק הגעגועים. שמעתי פעם שאומרים, "אין דבר שלם יותר מלב שבור."

 

[תלתלים123]

סוף סוף זה יוצא

תכתבי עוד. תכתבי את כל מה שעובר לך בראש ובלב. אני קוראת הכל. להבדיל ממך, כשאבי הלך לעולמו (מזמן) לא הייתי מסוגלת לעכל את זה. מישהו אמר לאמי שיש לי לב אבן בגלל שלא בכיתי. אמא שלי הגנה עלי, אמרה שכל אחד כואב בדרכו. ואני בעצם לא ידעתי איך להתחבר את הכאב. נאטמתי בגלל אובדן אחר במלחמת יום כיפור. לקח לי כמה שנים עד שהצלחתי. תכתבי.

 

[LostInTheSky]

../images/Emo51.gif רבה לכל המגיבים...

תודה! אםשר לשאול תלתלים, את מי איבדת במלחמתיום כיפור?

 

[תלתלים123]

מותר לשאול הכל...

...אבל לא על הכל אני עונה.

(זו סיסמה שלי לאנשים שפוחדים לשאול. אומרת תמיד שאין שאלות טפשיות). איבדתי עתיד עם מישהו שאלוהים חשב שהוא מלאך ולקח אותו אליו כנגד כל הסיכויים. איך קיבלתי את זה אחרי ההתאוששות? צעדתי קדימה. כי התמזל מזלי להספיק ולהנות ממנו לפני שנגמר ולכן מרגישה ברת מזל, לא מוכת גורל. השנים לא מוחקות זיכרון. גם לא רוצה שימחקו. אני זוכרת אותו בחיוך, מתגעגעת לפעמים, הוא נשאר צעיר ואני כבר לא... וחיה חיים נורמלים שפויים. עובדה. תלתל-מלא-חיים-ממשיך-את-העבודה-של-אלה-שאלוהים-אוהב-על-ידו...

 

[פּרפרית]

מסכימה עם תלתלים

טוב שזה יוצא. לי לקח שנים, המון שנים.....לדבר על הרגעים האלה.

 

[LostInTheSky]

ואיך כן הצלחת לדבר על הכל?

 

[פּרפרית]

הזמן, יקירתי. הזמן.

קלישאי במקצת אבל הזמן באמת עושה את שלו... כשהייתי צעירה האמנתי שאם לא אדבר על האובדן אז הוא לא קרה. ויום אחד היא פשוט תדפוק בדלת. בתור ילדה זאת היתה דרכי להתגבר ולא להשבר. היום הרבה יותר קשה כי הורדתי את החומות, אני מתפוררת בימי הזיכרון...אבל, בשאר השנה אני מדברת עליה, מספרת- בעיקר לבנים שלי כי התמונה שבראש נעלמה לי רק התמונות שבאלבום נשארו ואם אני לא אסתכל בהם הרי שאשתגע.

 

[ניאו30]

וואו לוסט,באמת קשה לקרוא

ובאמת ששום דבר כבר לא ינחם. רק שלא תדעי עוד צער שכזה, ושתשמרי עליו תמיד בליבך,ואולי ככה משהו ממנו עדיין ישאר כאן,בעולם הזה, בלב שלך,בלב המשפחה. זכרונות/ברברה סטרייסנד ---------------------- Memories Like the corners of my mind Misty watercolor memories Of the way we were Scattered pictures Of the smiles we left behind Smiles we gave to one another For the way we were Can it be that it was all so simple then Or has time rewritten every line If we had the chance to do it all again Tell me - Would we? Could we? Memories May be beautiful and yet What's too painful to remember We simply to choose to forget So it is the laughter We will remember Whenever we remember The way we were So it is the laughter We will remember Whenever we remember The way we were

 

[ניאו30]

ועוד משהו קטן ,אפילו שזה מאוחר,../images/Emo16.gif

 

[LostInTheSky]

תודה רבה לך ניאו ../images/Emo20.gif

 

[LostInTheSky]

ועכשיו אני נזכרת...

שבאותו יום שבת בבוקר... שיחקנו קלפים, אני, אתה ואחותנו הקטנה. עד שנמאס לי ואמרתי לך שאין לי כבר כח. ואתה, התחננת שנשחק עוד משחק אחד... אבל אני ברשעותי, לא הסכמתי. למה?!?! זוכרת גם שכשאני, אמא ואבא אכלנו ארוחת בוקר, אתה התעסקת עם האופניים. סידרת אותם ותיקנת פנצ'ר בגלגל. לקחת את האופנים שלי, ואני בצחוק אמרתי לך שאני לא מסכימה שתיקח אותם ואתה התעצבנת. אחכ צחקתי עליך שאתה סתם מתעצבן ושאתה יכול לקחת אותם. לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שהייתה לנו אפשרות לריב. היינו רבים כל הזמן אבל מצד שני היינו מסתדרים יחד יותר משאר האחים, אולי בגלל שהיינו כל כך דומים, אהבנו את אותם הדברים. זוכרת גם שבאותו בוקר היית בלי הכובע גרב על הראש. תמיד היית מסתובב איתו, אין לי מושג למה. תמיד התגאינו בשיער הארוך והחלק שלך, שהיה רק לך. כל כך מיוחד, כמו משי. תמיד היה לך שיער ארוך, גם כשהיית תינוק... יכול להיות שהתביישת בו? או שנמאס לך שכולם הסתכלו עליו? אולי זו הייתה מן הגנה על הראש??? תמיד היית איתו על הראש, גם בקיץ, וביום של התאונה, לא! הוא לא היה שם! הוא לא שמר לך על הראש! יום שישי, לפני שבת של התאונה, סידרת את המגירה שלך, שהיו בה כל כך הרבה דברים, מלא שטויות, צעצועים, האוסף שלך של הטלכארדים ועוד כל מיני קשקושים. סידרת את המגירה והשארת בה אולי 4 דברים... אין לי מושג איפה שמת את כל מה שהיה שם! היו שם מליון ואחד דברים... מה עשית איתם? השארת במגירה מפתחות ... של מה המפתחות האלו??? אין לנו מושג... הם עדיין במגירה, תתפלא, אבל גם כל הדברים שלך עדיין בחדר. למרות שעכשיו אניישנה בו, אין לי ברירה, אבל הבגדים שלך עדיין בארון. המשחקים שלך עדיין במגירות. הטלכארדים שלך מסודרים כמו שהיו בתוך האלבום ובתוך הקופסא. הג'ל... הג'ל שלך על המדף בארון... כבר שנתיים וחודשיים!!! כמובן שאנחנו לא נוגעים בהם... לא יכולים... !!! אתה זוכר שתמיד היית שם מתחת למזרון שלך דברים? היינו צוחקים עליך כל הזמן שאתה ישן על צעצועים, כל מיני שטויות... באחד הימים אחרי שהודיעו לנו על התאונה (אולי שבת בערב או אולי ראשון או שני... אני כבר לא זוכרת) הסתכלתי מתחת למזרון ולא היה שם כ - ל - ו - ם ! ! ! כלום!!! כמו הדברים שהיו במגירה! לאן הכל נעלם???!!??? אתה יודע? אני לא זוכרת אותך כל כך בחצי השנה האחרונה של חייך, לא יודעת למה. למרות שמידי פעם אני נזכרת בדברים, כמו למשל שהתחלת לצמוח... התחלת לגבוהה... תמיד היית נמוך לגילך, ועד שהתחלת לגדול... הכל נקטע ... חודשיים לפני הבר מצווה שלך!!! התחלת לצחוק עליי שאתה עוד מעט עוקף אותי בגובה... בשיבעה הרב שלימד אותך לבר מצווה בא אולי פעם אחת,הוא אהב אותך כל כך! והוא לקח את זה כל כך קשה. בפעם החידה שהוא בא הוא סיפר לנו שחרטת מתחת לשולחן את השם שלך ... והוא ראה את זה רק אחרי התאונה. ואף תלמיד אחר שלו לא עשה את זה, רק אתה, כנראה רצית שהוא יזכור אותך תמיד... למדת כל כך יפה את הדרשה של הבר מצווה. למרות כל הקשיים שהיו לך בלימודים. בבית ספר היה לך כל כך קשה עד שכבר התייאשת, ואני זוכרת יום אחד שחזרת מהרב והקראת לנו מה למדת, זו הייתה הפעם היחידה שקראת רצוף ויפה כל כך. כולנו היינו גאים בך! ואתה שמחת כל כך! ............ אולי תחזור??? ........ אני יודעת שזה לא אפשרי... אני לא משלה את עצמי שזה יקרה מתישהו....... אני סתם צריכה לכתוב את כל זה... לא יודעת למה.... מה לעשות עם כל הדברים שלך? ? ? כבר כמה פעמים שרציתי להוציא הכל מהארונות ולתרום הכל ... אבל ברגע האחרון השתפנתי.... לא יכולתי.... ד י ! לא יכולה יותר!!! חשבתי שאני מתחילה לצאת מכל הבלאגן הזה!!! מכל הדיכאון הזה!!! ואיכשהו ... תמיד זה חוזר.... מצטערת להטריד אתכם... לא חייבים להגיב...

 

[noa128]

לא מטרידה lost יקרה

"....תבכי לי עכשיו תבכי אני אומר זה כואב, זה יכאב אבל בסוף זה ישתחרר תבכי במקומי אני כבר לא יכול לבכות אני, תפקידי לנגב לך את הדמעות..." (מנגב לך את הדמעות / שלמה ארצי)

והלוואי והייתה לי נחמה,

 

[LostInTheSky]

../images/Emo7.gif

"תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות תגיד לי למה אין אמת רק הזיות אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות?" "תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות כאנשים רצים אל תופת כמו אל ים אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם" עפרה חזה \ לאורך הים זה מה שאני מרגישה....

 

[hrabba]

לא עוצרים יקירתי

זה בא והולך.... לפעמים פחות, לפעמים יותר, אבל זה אף פעם לא נגמר ( לפחות לא אצלי..) וזה מה שיפה בעניין- שאף פעם לא שוכחים, היום אני כבר בשלב שלמדתי לקבל ואני נצמדת לזכרונות הטובים, הרבה פעמים אני מחייכת, ותמיד אני יודעת להגיד איזה כיף שהיה, איזה כיף שהכרתי, וזה מספיק לי, לפעמים קחי את הזמן שלך תני לדמעות לצאת בהצלחה

 

[LostInTheSky]

תודה ...

אני יודעת שלבכות זה חשוב, זה משחרר המון... אבל הגעתי למצב שנמאס לי לבכות... שאני בוכה מכל דבר, על כל שטות... בד"כ אני בוכה בתוכי, אם אני לבד אני מרשה לעצמי לבכות ממש... אבל, ד-י! נמאס לי לבכות... הצבתי לעצמי מטרה, לחייך ! פעם הייתי ילדה שמחייכת תמיד! תמיד צוחקת ! תמיד שמחה! עכשיו הרבה פחות מחייכת, הרבה פחות שמחה. למרות שזה קשה. שמתי לב שאני נהפכת ליותר מידי רצינית וזה ממש מפריע לי... משתדלת להרגיש טוב יותר, לפחות קצת ... זו התחלה , לא?

 

[skito]

../images/Emo24.gifקראתי זה נורא ואני גאה בך

על כך שהצלחת להוציא את הכל אל הכתב, רוצה לחבקך

ולחזקך. וכמו בפעם ההיא (זוכרת?) אני מגיב גם בשיר בנושא תאונות הדרכים: (השיר נכתב בהשראת מתנדב של יחידת התנועה שעבר תאונה קשה ובתאונה זו נהרג חברו הטוב- כל זאת בהפסקת פעילות הסברתית בנושא) "תמונת מחזור" "מתנדב מדדה, מתנדב בגופו, בנשמתו ובפועל להסביר יותר להמחיש, בחלקיו הנותרים ניצול ממוות, אחד מאלפים, מראה כיוון, בדרכו כביכול מתנדב לחפש את פבלו רוזנברג זו שבתמונת המחזור הישנה התמונה השניה ברשימה שבקומה השניה מצאנו, ים של תמונות כאבנו כי מצאנו שאיבדנו ספרנו נופלים בסיטואציות שונות משונות ספירת מלאי מוזרה בכל תמונת מחזור אחד או יותר שאינם נלקחו בקרבות בפעולות איבה רובם בכבישים כל אחד, אחד ויחיד אבדה ענקית אהבה אבודה מצאנו את פאבלו החיוך החסר, חשבתי שפעם הבטחתי חידלון אימה ופחד אינני פוחד להבטיח שיהיה טוב לא אחזור לספור סעו בזהירות" סקיטו 21.12.2002 בזו ההזדמנות משתתף בצערו של פבלו רוזנברג שאביו אדוארדו נהרג השבוע בתאונה

 

[LostInTheSky]

../images/Emo140.gifסקיטו ... תודה רבה...

ריגשת אותי עם השיר, תמשיך לכתוב לי את השירים שלך ! "כל אחד, אחד ויחיד אבדה ענקית..." - אין עוד מה להוסיף... כתבת את זה כל כך נכון... שוב תודה לך סקיטון