../images/Emo63.gif המלצת השבוע
רואה את הקולות לילך גליל אל-עמי הוצאת משכל, 2000 לאחר מות אמה מסירה מעליה יוני ויסמן את הנטל והאחריות, משלימה את תהליך פרידתה מהקיבוץ הדתי שבעמק בו גדלה, ויוצאת למסע של חיפוש ובירור מהותה של הזהות המינית שלה. זהו חיפוש פנימי - רוחני ונפשי - שבמהלכו היא מרחיקה, בין השאר, למחוזות הודו המופלאים. היא מצוידת בספרה של יונה וולך, ששיריה נוסכים בה את האומץ להתקדם הלאה, אל עבר האמת שלה. לא קל ליוני לזהות את האמת ולהכיר בה - אבל הגעגועים שבתוכה אינם מניחים לה. וגם לא אהבה. זהו ספרה השני של לילך גליל אל-עמי, שקובץ סיפוריה עכשיו תכתבי ראה אור ב1997- (ספרית פועלים). סיפורים מפרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת. לילך גליל אל-עמי היא נשואה ואם לשניים. ספר שקראתי שוב לאחרונה ונהנתי מאוד. מומלץ בחום. קטעים נבחרים: *ועכשיו, כשאני יושבת בשעה החמה הזו של היום, בפיתחה של השבת הזו עם הספר בידי, אני המומה מן השיר הזה. אני קוראת בו, ולא בפעם הראשונה, ודמעה נקווית בעיני: "ולוא יעמוד מבטו המתוק ליד מיטתי ואבכה." איזה כוח יש לה למלה, איזה כוח יש לאהובתי, שידעה לכתוב כך את תחושותי שלי. ומשום מה עולה בי פתאום התמונה האחרונה מאמי, שוכבת במיטתה, מבטה תלוי בחלל הנעלם והגדול שמולה וידה בידי. "ולוא יעמוד מבטו המתוק ליד מיטתי ואבכה." אני מוחה את מצחי, את עיני, אני רטובה כולי. אין בי כוחות לקום וללכת להתיישב בצל. אני קוראת שוב ושוב ומחשבתי קודחת. "לעולם לא יעבור קול הגעגועים את הסף," וכאב עמום עולה בגרוני, עיני מתמלאות שוב על כל שאבד, על כל מה שנעלם, שלא יהיה עוד לעולם. "עת אדם יחיה כמו מתיו בזכרונות", אני ממשיכה ותמונת אמי שבה ועולה. אני משפילה מבטי ורואה - את ידה בידי, ופתאום, רעד חולף בגבי: זהו פרק ידה, שאחוז בידי, דק ועדין כל-כך. דק ועדין, וכל-כך מוכר. *אני נעצרת מול אחד השירים. משמאל, למעלה, כתוב התאריך, המציין את סופו של הטיול, בעיירה הציורית אודייפור. בפינה העליונה כתוב: "לך". אני רואה את השווא ב-ך', מודגש בשני עיגולים שלמים, כהים ונחרצים. אני מוצאת את עצמי קוראת את השיר הזה, ומשהו בי מתחבט אם אומנם לשחזר את הרגע הנשכח בו כתבתי אותו: ואחרי שהלכת נישארתי עם האצבעות הארוכות העצובות שלך. דמעות עומדות בעיני עכשיו מה הדבר הזה הייתי רוצה לעשות איתך את כל הדברים מעשים אדירים שרק שתי נשים יכולות לדעת מה אני מבקשת רק שתתני לי להבין לאן את הולכת *ועם זאת, אני נוטלת את העט, מהר, פותחת את החברת במקום ריק ונקי, כותבת ועוצרת, משחזרת, ושוב כותבת, מוחקת, מסתובבת וכותבת. בסוף זה יוצא. לא גדול מאוד, אבל שלי. לגמרי שלי. פחד אלוהים, בחיי, ואיך שהעזתי לעבור את הסף. רוצה לאהוב אותך ולא באהבה לאהוב ללא פעלים ללא נשואים או כוונות רק להחליק על גופך בלי לגעת לא להבין לדעת בכל פעימת חיים דברים שלא קיימים כאן שלא קיימים גם שם. אני קוראת את מה שכתבתי, מרגישה פתאום איך נרטבו פני. אני נזכרת במשפט שכתבתי פעם ומחליטה להוסיף גם אותו: אינטימיות שכזו בזה למלה.
רואה את הקולות לילך גליל אל-עמי הוצאת משכל, 2000 לאחר מות אמה מסירה מעליה יוני ויסמן את הנטל והאחריות, משלימה את תהליך פרידתה מהקיבוץ הדתי שבעמק בו גדלה, ויוצאת למסע של חיפוש ובירור מהותה של הזהות המינית שלה. זהו חיפוש פנימי - רוחני ונפשי - שבמהלכו היא מרחיקה, בין השאר, למחוזות הודו המופלאים. היא מצוידת בספרה של יונה וולך, ששיריה נוסכים בה את האומץ להתקדם הלאה, אל עבר האמת שלה. לא קל ליוני לזהות את האמת ולהכיר בה - אבל הגעגועים שבתוכה אינם מניחים לה. וגם לא אהבה. זהו ספרה השני של לילך גליל אל-עמי, שקובץ סיפוריה עכשיו תכתבי ראה אור ב1997- (ספרית פועלים). סיפורים מפרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת. לילך גליל אל-עמי היא נשואה ואם לשניים. ספר שקראתי שוב לאחרונה ונהנתי מאוד. מומלץ בחום. קטעים נבחרים: *ועכשיו, כשאני יושבת בשעה החמה הזו של היום, בפיתחה של השבת הזו עם הספר בידי, אני המומה מן השיר הזה. אני קוראת בו, ולא בפעם הראשונה, ודמעה נקווית בעיני: "ולוא יעמוד מבטו המתוק ליד מיטתי ואבכה." איזה כוח יש לה למלה, איזה כוח יש לאהובתי, שידעה לכתוב כך את תחושותי שלי. ומשום מה עולה בי פתאום התמונה האחרונה מאמי, שוכבת במיטתה, מבטה תלוי בחלל הנעלם והגדול שמולה וידה בידי. "ולוא יעמוד מבטו המתוק ליד מיטתי ואבכה." אני מוחה את מצחי, את עיני, אני רטובה כולי. אין בי כוחות לקום וללכת להתיישב בצל. אני קוראת שוב ושוב ומחשבתי קודחת. "לעולם לא יעבור קול הגעגועים את הסף," וכאב עמום עולה בגרוני, עיני מתמלאות שוב על כל שאבד, על כל מה שנעלם, שלא יהיה עוד לעולם. "עת אדם יחיה כמו מתיו בזכרונות", אני ממשיכה ותמונת אמי שבה ועולה. אני משפילה מבטי ורואה - את ידה בידי, ופתאום, רעד חולף בגבי: זהו פרק ידה, שאחוז בידי, דק ועדין כל-כך. דק ועדין, וכל-כך מוכר. *אני נעצרת מול אחד השירים. משמאל, למעלה, כתוב התאריך, המציין את סופו של הטיול, בעיירה הציורית אודייפור. בפינה העליונה כתוב: "לך". אני רואה את השווא ב-ך', מודגש בשני עיגולים שלמים, כהים ונחרצים. אני מוצאת את עצמי קוראת את השיר הזה, ומשהו בי מתחבט אם אומנם לשחזר את הרגע הנשכח בו כתבתי אותו: ואחרי שהלכת נישארתי עם האצבעות הארוכות העצובות שלך. דמעות עומדות בעיני עכשיו מה הדבר הזה הייתי רוצה לעשות איתך את כל הדברים מעשים אדירים שרק שתי נשים יכולות לדעת מה אני מבקשת רק שתתני לי להבין לאן את הולכת *ועם זאת, אני נוטלת את העט, מהר, פותחת את החברת במקום ריק ונקי, כותבת ועוצרת, משחזרת, ושוב כותבת, מוחקת, מסתובבת וכותבת. בסוף זה יוצא. לא גדול מאוד, אבל שלי. לגמרי שלי. פחד אלוהים, בחיי, ואיך שהעזתי לעבור את הסף. רוצה לאהוב אותך ולא באהבה לאהוב ללא פעלים ללא נשואים או כוונות רק להחליק על גופך בלי לגעת לא להבין לדעת בכל פעימת חיים דברים שלא קיימים כאן שלא קיימים גם שם. אני קוראת את מה שכתבתי, מרגישה פתאום איך נרטבו פני. אני נזכרת במשפט שכתבתי פעם ומחליטה להוסיף גם אותו: אינטימיות שכזו בזה למלה.