../images/Emo63.gifהתחשק לי לשתף...
לא יודעת עד כמה הוא טוב.. (אם בכלל.) אבל בכל זאת רציתי שעינים זרות ומפוכחות יותר יביטו בו. אשמח לתגובות (אוהדות ולא כאחד ..) ולקריאה שלכם באופן כללי. כשתקראו תבינו למה החלטתי לפרסם דווקא כאן... ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ פסנתר שחור שידע ימים טובים יותר ניצב בפינת חדר מרוהט בפשטות. אור שמש אחרון נפל על שלד העץ וליטף את חלקיו לאט לאט חושף את בלותו ואת שכבות האבק הרבות שנצטברו ושזרו בו פסי שיבה קטנים. חריקת דלת, קול צעדים קלים ,שיעול ולאחריו פתיחת חלון שהפכה את קרני השמש האחרונות לאור שופע ומפיז בתוך החדר האפל. והם ניצבו שם שניהם מביטים האחד בשני. אילמים ללא קול. כאילו כל המילים והצלילים פרחו להם דרך החלון הפתוח וחמקו אל הרחוב שוקק החיים. וכשהתרגלו שניהם אל האור הבחינו באותות הזמן שניכרו בכל פינה. חליפתו המהודרת איננה עוד, המטפחת בדש המקטורן נעלמה גם היא ופינתה מקומה לחולצה פשוטה ודהויה, ג'ינס עייף מכביסות וכובע. ובהסירו את הכובע הבחין כי גם מחלפות השיער נעלמו. "מראה מבוגר ועייף. מהורהר משהו. הילד שהכרתי נעלם". והוא שוטט ברחבי הדירה הקטנה ופתאום נעצר מול מראה שהייתה בכניסה לאחד החדרים. ליטף מעליה בזהירות שכבת אבק והביט בבואה שהשתקפה בעדה. בקמטים הקטנים שהחלו להצטבר, בחיוך העייף,בעיניים הכבויות עם שמץ חוכמת חיים, בפנים עם זיפי זקן בני שבוע... במה שהפך להיות. משתדל שלא להביט זמן ממושך מידי הניס עצמו אל החדר בו הוא ניצב. מהרהר האם להתיישב. האם יקבל אותו אליו כמו פעם? האם לא שכח איך? לבסוף גל געגוע שעטף אותו הכריע את הכף והוא התיישב על כיסא שהגיב בקול מחאה צורמנית . הניח לאט אצבע ועוד אצבע ופתאום קול זיוף נשמע מבין הקלידים הקרים למגע. הוא נרתע ומשך ידיו ממנו. פחד השתלט עליו וידיו החלו לרעוד בלא שליטה רעד שטיפס ועלה במעלה גופו לגרונו עד שלבסוף נכנע לו,נשנק ובכה. ועם כל דמעה שפגעה בשלד העץ השחור נוצר סימן בים האבק. כשתמו הדמעות החליט לנסות שוב. מבטו של אדון הצלילים בשחור בכל הודו והדרו (על אף השנים שעברו.) נח עליו בציפייה. ציפייה למגע אצבעותיו שכבר אינן אצבעות ילד או נער, ציפייה לקול נשימותיו הקצובות המתערבל עם שופן או מוצרט או באך.. מה שיחליט.. ציפייה למלא שוב את החלל בצלילים ולהניס את השקט שהיה מנת חלקו זמן רב מידי. ואז היה חיוך. חיוך של שניהם. חיוך של הסכמה והבנה. חיוך של אהבה. אהבה אמיתית ועזה שגם השנים לא יכלו לה וכל שכבות האבק שבעולם לא היו מסוגלות להסתיר. הוא הניח שוב את אצבעותיו על הקלידים בחרדת קודש והחל לנגן. והערב ירד. העיר הפכה שקטה יותר ויותר והצלילים רמים יותר ויותר מפלחים את הלילה ומפליגים הלאה הלאה עד לאן שתישא אותם הרוח. והצלילים היו האות לברית ישנה שנתחדשה, ועדים לה היו הכוכבים הקורצים והנופלים גם יחד,הציפורים הנמות בשנתן בין ענפי העצים, הירח הלבן, העננים המעטים ששיטו בשמיים והעיר. אותה העיר שבשביליה ושאונה נפרדו דרכיהם היא זו שהובילה אותם חזרה האחד אל השני...
לא יודעת עד כמה הוא טוב.. (אם בכלל.) אבל בכל זאת רציתי שעינים זרות ומפוכחות יותר יביטו בו. אשמח לתגובות (אוהדות ולא כאחד ..) ולקריאה שלכם באופן כללי. כשתקראו תבינו למה החלטתי לפרסם דווקא כאן... ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ פסנתר שחור שידע ימים טובים יותר ניצב בפינת חדר מרוהט בפשטות. אור שמש אחרון נפל על שלד העץ וליטף את חלקיו לאט לאט חושף את בלותו ואת שכבות האבק הרבות שנצטברו ושזרו בו פסי שיבה קטנים. חריקת דלת, קול צעדים קלים ,שיעול ולאחריו פתיחת חלון שהפכה את קרני השמש האחרונות לאור שופע ומפיז בתוך החדר האפל. והם ניצבו שם שניהם מביטים האחד בשני. אילמים ללא קול. כאילו כל המילים והצלילים פרחו להם דרך החלון הפתוח וחמקו אל הרחוב שוקק החיים. וכשהתרגלו שניהם אל האור הבחינו באותות הזמן שניכרו בכל פינה. חליפתו המהודרת איננה עוד, המטפחת בדש המקטורן נעלמה גם היא ופינתה מקומה לחולצה פשוטה ודהויה, ג'ינס עייף מכביסות וכובע. ובהסירו את הכובע הבחין כי גם מחלפות השיער נעלמו. "מראה מבוגר ועייף. מהורהר משהו. הילד שהכרתי נעלם". והוא שוטט ברחבי הדירה הקטנה ופתאום נעצר מול מראה שהייתה בכניסה לאחד החדרים. ליטף מעליה בזהירות שכבת אבק והביט בבואה שהשתקפה בעדה. בקמטים הקטנים שהחלו להצטבר, בחיוך העייף,בעיניים הכבויות עם שמץ חוכמת חיים, בפנים עם זיפי זקן בני שבוע... במה שהפך להיות. משתדל שלא להביט זמן ממושך מידי הניס עצמו אל החדר בו הוא ניצב. מהרהר האם להתיישב. האם יקבל אותו אליו כמו פעם? האם לא שכח איך? לבסוף גל געגוע שעטף אותו הכריע את הכף והוא התיישב על כיסא שהגיב בקול מחאה צורמנית . הניח לאט אצבע ועוד אצבע ופתאום קול זיוף נשמע מבין הקלידים הקרים למגע. הוא נרתע ומשך ידיו ממנו. פחד השתלט עליו וידיו החלו לרעוד בלא שליטה רעד שטיפס ועלה במעלה גופו לגרונו עד שלבסוף נכנע לו,נשנק ובכה. ועם כל דמעה שפגעה בשלד העץ השחור נוצר סימן בים האבק. כשתמו הדמעות החליט לנסות שוב. מבטו של אדון הצלילים בשחור בכל הודו והדרו (על אף השנים שעברו.) נח עליו בציפייה. ציפייה למגע אצבעותיו שכבר אינן אצבעות ילד או נער, ציפייה לקול נשימותיו הקצובות המתערבל עם שופן או מוצרט או באך.. מה שיחליט.. ציפייה למלא שוב את החלל בצלילים ולהניס את השקט שהיה מנת חלקו זמן רב מידי. ואז היה חיוך. חיוך של שניהם. חיוך של הסכמה והבנה. חיוך של אהבה. אהבה אמיתית ועזה שגם השנים לא יכלו לה וכל שכבות האבק שבעולם לא היו מסוגלות להסתיר. הוא הניח שוב את אצבעותיו על הקלידים בחרדת קודש והחל לנגן. והערב ירד. העיר הפכה שקטה יותר ויותר והצלילים רמים יותר ויותר מפלחים את הלילה ומפליגים הלאה הלאה עד לאן שתישא אותם הרוח. והצלילים היו האות לברית ישנה שנתחדשה, ועדים לה היו הכוכבים הקורצים והנופלים גם יחד,הציפורים הנמות בשנתן בין ענפי העצים, הירח הלבן, העננים המעטים ששיטו בשמיים והעיר. אותה העיר שבשביליה ושאונה נפרדו דרכיהם היא זו שהובילה אותם חזרה האחד אל השני...
