כתבות על רונה
- פותח הנושא שישיץ
- פורסם בתאריך
כתבה מ"הבמה"../images/Emo126.gif
מאת: עידן רינג רונה קינן היא אחד השמות החמים במוזיקה הישראלית כבר תקופה ארוכה. שיתוף הפעולה שלה עם ערן צור באלבום "אתה חברה שלי" שבו הלחינו וביצעו משירי יונה וולך, ומאוחר יותר עם טל גורדון באלבום המשותף "רציתי שזה לא יגמר", מיקמו אותה ככשרון עולה ויצרו לה תדמית של רוקרית מלנכולית ואפילו כועסת במקצת. בשלוש השנים האחרונות החלה קינן לעבוד על אלבום משלה, לקחה את הזמן, כתבה תחילה באנגלית ואחר כך בעברית ולא נתנה ללחץ דעת הקהל המחכה לכשרון החדש להשפיע עליה. התהליך היצירתי הביא אותה בימים אלו להופעות ולאלבום בכורה בשם "לנשום בספירה לאחור" שיצא באפריל. בדרך היא גייסה לצדה את יזהר אשדות כמפיק וכן אמנים צעירים בולטים כמו אדם שפלן ועמרי הנגבי. החיבור הזה בין רוק ישראלי קלאסי לסצינה החדשה בולט ביצירה שלה ועוד נחזור אליו. הקהל של רונה קינן (ויש לא מעט) כבר מאבד את הסבלנות שלו לקראת צאת האלבום. שעה לפני תחילת ההופעה תיאטרון תמונע היה כמעט מלא ובכניסה התגודדו צעירים רבים שניכר בהם שכבר ראו הופעות שלה. כאשר עלתה קינן לבמה, המדרגות והמעברים היו מלאים לגמרי. את קינן מלווה צוות הפקה מיומן שמעודד את ההתלהבות סביב ההופעות והתקליט החדש. בכניסה לאולם חילקו בחינם את הסינגל הראשון "אהבה שקופה" וגייסו כתובות אי-מייל לרשימת הדיוור המתפתחת. עם תחילת המופע מתברר שהתדמית שנוצרה לקינן בשיתופי הפעולה המוקדמים שלה כבר לא נכונה. יוצרת צעירה, רק בת 24 ועדיין מבוישת במקצת אבל על הבמה היא כבר כמעט מקצוענית. הגשת השירים נקייה, מלאת ביטחון ונעשית בהרמוניה נהדרת עם ההרכב החזק שגיבשה מאחוריה. קינן מזכירה בקולה ובסגנון ההגשה שלה את חווה אלברשטיין. קול מחוספס, כמעט חרוך שנותן תחושה קברטית ומתחבר מצוין לא רק לרוק אלא גם לשנסונים ואפילו לבוסה נובה (ב"סיפור מגירה" המצוין). הסינגל הראשון, "אהבה שקופה" מאכזב ולא ברור לי למה דווקא הוא נבחר להיות הסנונית הראשונה של האלבום. העיבודים לשירים לעומת זאת, מחוברים מאד לרוק ישראלי עכשווי. חלק מהם מזכירים בקצב ובסגנון את המוזיקה של "הבילויים" ושל "בום פם". שפלן והנגבי, ששיתפו פעולה עם להקות אלו, מופיעים כשותפים בתהליך הפקת האלבום ונחשבים ליוצרים דומיננטיים בסצינת השוליים המתגבשת סביב מועדון ג'ה פן לאחרונה. במהלך הערב קינן נעה בטבעיות מאנגלית לעברית, מרוק עצבני לשירי אהבה נוגים ומסיימת את המופע בשירה בליווי גיטרה בלבד. כל אלו יוצרים ערב שוטף ומהנה, בהחלט חוויה מוזיקלית מקורית, מעניינת ומרעננת. אמנם יש עוד מה לשפר מבחינת התקשורת עם הקהל וסגנון ההגשה, אבל זה כנראה קשור לחוסר הניסיון היחסי. השירים, רובם פרי עטה של קינן, מבטיחים אלבום מצוין שמבשר כנראה על התגשמות ההבטחה. אפשר כבר להתחיל לחפש את ההבטחה הבאה.
מאת: עידן רינג רונה קינן היא אחד השמות החמים במוזיקה הישראלית כבר תקופה ארוכה. שיתוף הפעולה שלה עם ערן צור באלבום "אתה חברה שלי" שבו הלחינו וביצעו משירי יונה וולך, ומאוחר יותר עם טל גורדון באלבום המשותף "רציתי שזה לא יגמר", מיקמו אותה ככשרון עולה ויצרו לה תדמית של רוקרית מלנכולית ואפילו כועסת במקצת. בשלוש השנים האחרונות החלה קינן לעבוד על אלבום משלה, לקחה את הזמן, כתבה תחילה באנגלית ואחר כך בעברית ולא נתנה ללחץ דעת הקהל המחכה לכשרון החדש להשפיע עליה. התהליך היצירתי הביא אותה בימים אלו להופעות ולאלבום בכורה בשם "לנשום בספירה לאחור" שיצא באפריל. בדרך היא גייסה לצדה את יזהר אשדות כמפיק וכן אמנים צעירים בולטים כמו אדם שפלן ועמרי הנגבי. החיבור הזה בין רוק ישראלי קלאסי לסצינה החדשה בולט ביצירה שלה ועוד נחזור אליו. הקהל של רונה קינן (ויש לא מעט) כבר מאבד את הסבלנות שלו לקראת צאת האלבום. שעה לפני תחילת ההופעה תיאטרון תמונע היה כמעט מלא ובכניסה התגודדו צעירים רבים שניכר בהם שכבר ראו הופעות שלה. כאשר עלתה קינן לבמה, המדרגות והמעברים היו מלאים לגמרי. את קינן מלווה צוות הפקה מיומן שמעודד את ההתלהבות סביב ההופעות והתקליט החדש. בכניסה לאולם חילקו בחינם את הסינגל הראשון "אהבה שקופה" וגייסו כתובות אי-מייל לרשימת הדיוור המתפתחת. עם תחילת המופע מתברר שהתדמית שנוצרה לקינן בשיתופי הפעולה המוקדמים שלה כבר לא נכונה. יוצרת צעירה, רק בת 24 ועדיין מבוישת במקצת אבל על הבמה היא כבר כמעט מקצוענית. הגשת השירים נקייה, מלאת ביטחון ונעשית בהרמוניה נהדרת עם ההרכב החזק שגיבשה מאחוריה. קינן מזכירה בקולה ובסגנון ההגשה שלה את חווה אלברשטיין. קול מחוספס, כמעט חרוך שנותן תחושה קברטית ומתחבר מצוין לא רק לרוק אלא גם לשנסונים ואפילו לבוסה נובה (ב"סיפור מגירה" המצוין). הסינגל הראשון, "אהבה שקופה" מאכזב ולא ברור לי למה דווקא הוא נבחר להיות הסנונית הראשונה של האלבום. העיבודים לשירים לעומת זאת, מחוברים מאד לרוק ישראלי עכשווי. חלק מהם מזכירים בקצב ובסגנון את המוזיקה של "הבילויים" ושל "בום פם". שפלן והנגבי, ששיתפו פעולה עם להקות אלו, מופיעים כשותפים בתהליך הפקת האלבום ונחשבים ליוצרים דומיננטיים בסצינת השוליים המתגבשת סביב מועדון ג'ה פן לאחרונה. במהלך הערב קינן נעה בטבעיות מאנגלית לעברית, מרוק עצבני לשירי אהבה נוגים ומסיימת את המופע בשירה בליווי גיטרה בלבד. כל אלו יוצרים ערב שוטף ומהנה, בהחלט חוויה מוזיקלית מקורית, מעניינת ומרעננת. אמנם יש עוד מה לשפר מבחינת התקשורת עם הקהל וסגנון ההגשה, אבל זה כנראה קשור לחוסר הניסיון היחסי. השירים, רובם פרי עטה של קינן, מבטיחים אלבום מצוין שמבשר כנראה על התגשמות ההבטחה. אפשר כבר להתחיל לחפש את ההבטחה הבאה.
../images/Emo28.gifלא חמודה, לא כועסת
לא חמודה, לא זועמת מאת שגיא בן נון רונה קינן סומנה כהבטחה כבר לפני שבע שנים, כששיתפה פעולה עם ערן צור וטל גורדון. בקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה רונה קינן: "'רוק נשי' הוא הגדרה נבובה" כששואלים את רונה קינן אם נכון להגדיר את המוסיקה שלה "רוק נשי", היא אומרת כי זוהי "הגדרה עמומה, נבובה ולא ממש ברורה". לדבריה, "מצד אחד, הביטוי רוק נשי מזכיר רוק רך, גיטרות אקוסטיות וטקסטים חמודים. מצד שני, הביטוי מתקשר לרוקנרול של נשים שהולכות על הקצה. אני לא עונה על אף אחד מהתיאורים האלה. אני לא בחורה חמודה עם גיטרה אקוסטית, וגם לא רוקרית זועמת שקורעת מיתרים. בעצם, הזמרת היחידה בארץ שהלכה עם ההגדרה הזאת עד הסוף היתה ענבל פרלמוטר". את המוסיקה של קינן מרבים להשוות לזאת של חוה אלברשטיין, בעיקר בזכות ההגשה שלה, המתאפיינת באינטונציה והגייה ברורות, בהעמדת הקול במרכז ההפקה, וכן בישירות של שירתה ובגוניה השאנסוניים. "אולי משווים בינינו בשל הנטייה של המוסיקה שלי להביט לאחור", היא אומרת. קינן, בת 24, סומנה כהבטחה כבר לפני שבע שנים, כששיתפה פעולה עם ערן צור ואחר כך עם טל גורדון. לפני כחודש יצא לאור "אהבה שקופה", הסינגל הראשון מתוך אלבום סולו ראשון שלה, שעתיד לצאת אחרי פסח וייקרא "לנשום בספירה לאחור". קינן הקליטה את האלבום במשך שנה, בהפקה מוסיקלית של יזהר אשדות. יש בו עשרה שירים בעברית ושלושה באנגלית, ומלווים אותה אדם שפלן בבס ובקולות ועמרי הנגבי בתופים (הנגבי היה גם שותפה של קינן לעיבודים). את כל השירים כתבה והלחינה קינן בעצמה, חוץ מגרסת כיסוי לשיר "מיהו המיילל ברוח", שחיבר יעקב אורלנד וביצעה להקת "החמציצים" לפי לחן עממי. שירי האלבום עוסקים בעיקר במערכות יחסים בלתי אפשריות ובאהבות נכזבות, כמו בשיר "ואלס", שלדברי קינן מתייחס לתלות וחוסר הקשבה. האלבום עוסק גם "בעבר מעומעם ובזיכרון מושאל, אולי של הורי". אבל גם אז, לדבריה, הכתיבה והביצוע שלה נשארים אישיים מאוד. "השירים מבטאים את הכמיהה שלי, איך שהייתי רוצה לראות את עצמי - דרך המשאלות והפנטסיות של אחרים", היא אומרת. אף שהרקע המשפחתי של קינן כרוך בשפה העברית (אביה הוא הסופר והעיתונאי עמוס קינן ואמה היא חוקרת הספרות נורית גרץ), בצעירותה לא האזינה למוסיקה עברית, ואת דרכה כיוצרת החלה בכתיבה באנגלית. "אחותי, שלומציון, שמעה הרבה ביטלס בבית, והשפיעה עלי יותר מאשר הורי. החיבור לאנגלית היה קל משום שבילדותי גרתי בקונטיקט, סן פרנסיסקו וניו יורק, שם הורי היו בשליחות". בשירה באנגלית יש משהו פחות חשוף, היא אומרת, "מפני שזאת לא שפת האם שלי. עם זאת, יש בה גם משהו חשוף יותר, כי אני מחויבת למורשת של רוקנרול שבה ברור אם את מזייפת או לא". קינן מספרת שתיאור חוויות בשפת אמה היה בשבילה תגלית מפתיעה. "בעברית הכתיבה הרבה יותר תובענית, כל אי-דיוק גורע מהאמינות", היא אומרת. האם החשיבות שהיא מעניקה לכתיבה ולשפה עושה אותה למשוררת או למשוררת בהתהוות? "אני לא חושבת שזאת הגדרה מדויקת. אם דילן לא מוכן להגדיר את עצמו משורר, אני בוודאי איני משוררת. הטקסטים שלי הם מלים לשירים, אין להם קיום בפני עצמם".
לא חמודה, לא זועמת מאת שגיא בן נון רונה קינן סומנה כהבטחה כבר לפני שבע שנים, כששיתפה פעולה עם ערן צור וטל גורדון. בקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה רונה קינן: "'רוק נשי' הוא הגדרה נבובה" כששואלים את רונה קינן אם נכון להגדיר את המוסיקה שלה "רוק נשי", היא אומרת כי זוהי "הגדרה עמומה, נבובה ולא ממש ברורה". לדבריה, "מצד אחד, הביטוי רוק נשי מזכיר רוק רך, גיטרות אקוסטיות וטקסטים חמודים. מצד שני, הביטוי מתקשר לרוקנרול של נשים שהולכות על הקצה. אני לא עונה על אף אחד מהתיאורים האלה. אני לא בחורה חמודה עם גיטרה אקוסטית, וגם לא רוקרית זועמת שקורעת מיתרים. בעצם, הזמרת היחידה בארץ שהלכה עם ההגדרה הזאת עד הסוף היתה ענבל פרלמוטר". את המוסיקה של קינן מרבים להשוות לזאת של חוה אלברשטיין, בעיקר בזכות ההגשה שלה, המתאפיינת באינטונציה והגייה ברורות, בהעמדת הקול במרכז ההפקה, וכן בישירות של שירתה ובגוניה השאנסוניים. "אולי משווים בינינו בשל הנטייה של המוסיקה שלי להביט לאחור", היא אומרת. קינן, בת 24, סומנה כהבטחה כבר לפני שבע שנים, כששיתפה פעולה עם ערן צור ואחר כך עם טל גורדון. לפני כחודש יצא לאור "אהבה שקופה", הסינגל הראשון מתוך אלבום סולו ראשון שלה, שעתיד לצאת אחרי פסח וייקרא "לנשום בספירה לאחור". קינן הקליטה את האלבום במשך שנה, בהפקה מוסיקלית של יזהר אשדות. יש בו עשרה שירים בעברית ושלושה באנגלית, ומלווים אותה אדם שפלן בבס ובקולות ועמרי הנגבי בתופים (הנגבי היה גם שותפה של קינן לעיבודים). את כל השירים כתבה והלחינה קינן בעצמה, חוץ מגרסת כיסוי לשיר "מיהו המיילל ברוח", שחיבר יעקב אורלנד וביצעה להקת "החמציצים" לפי לחן עממי. שירי האלבום עוסקים בעיקר במערכות יחסים בלתי אפשריות ובאהבות נכזבות, כמו בשיר "ואלס", שלדברי קינן מתייחס לתלות וחוסר הקשבה. האלבום עוסק גם "בעבר מעומעם ובזיכרון מושאל, אולי של הורי". אבל גם אז, לדבריה, הכתיבה והביצוע שלה נשארים אישיים מאוד. "השירים מבטאים את הכמיהה שלי, איך שהייתי רוצה לראות את עצמי - דרך המשאלות והפנטסיות של אחרים", היא אומרת. אף שהרקע המשפחתי של קינן כרוך בשפה העברית (אביה הוא הסופר והעיתונאי עמוס קינן ואמה היא חוקרת הספרות נורית גרץ), בצעירותה לא האזינה למוסיקה עברית, ואת דרכה כיוצרת החלה בכתיבה באנגלית. "אחותי, שלומציון, שמעה הרבה ביטלס בבית, והשפיעה עלי יותר מאשר הורי. החיבור לאנגלית היה קל משום שבילדותי גרתי בקונטיקט, סן פרנסיסקו וניו יורק, שם הורי היו בשליחות". בשירה באנגלית יש משהו פחות חשוף, היא אומרת, "מפני שזאת לא שפת האם שלי. עם זאת, יש בה גם משהו חשוף יותר, כי אני מחויבת למורשת של רוקנרול שבה ברור אם את מזייפת או לא". קינן מספרת שתיאור חוויות בשפת אמה היה בשבילה תגלית מפתיעה. "בעברית הכתיבה הרבה יותר תובענית, כל אי-דיוק גורע מהאמינות", היא אומרת. האם החשיבות שהיא מעניקה לכתיבה ולשפה עושה אותה למשוררת או למשוררת בהתהוות? "אני לא חושבת שזאת הגדרה מדויקת. אם דילן לא מוכן להגדיר את עצמו משורר, אני בוודאי איני משוררת. הטקסטים שלי הם מלים לשירים, אין להם קיום בפני עצמם".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.