לפרשת ויקרא ופרשת זכור

[אין ייאוש בעולם]

מגילת אסתר - ../images/Emo142.gif פניני חסידות

בס"ד לגאולת עם ישראל.

"ויהי בימי אחשוורוש" (פרק א' פסוק א') ימי התרחשות המגילה קרויים על שמו של אחשוורוש - "ויהי בימי אחשוורוש". ויש להבין, הלא לכאורה ראוי יותר היה לפתוח את המגילה במילים "ויהי בימי מרדכי ואסתר", וליחס את הימים על שמם של צדיקים אלו וכפי שנאמר בנוסח "ועל הניסים" - "בימי מרדכי ואסתר". בתורת החסידות מבואר כי לעיתים האור האלוקי יורד ונשפע לעם ישראל דווקא על ידי הצורך בהתגברות על כוח אחר המתנגד לקדושה. זו משמעות הפתיחה "ויהי בימי אחשוורוש", שכן היא הנותנת; דווקא התנגדותו של אחשוורוש לקדושה, היא שהביאה בסופו של דבר לתוספת אור וקדושה בקרב העם היהודי, ולפיכך ימי הניסים והנפלאות מיוחסים על שמו. (אור התורה, בראשית, עמ' 1402)

"עשה המלך משתה שבעת ימים" (פרק א' פסוק ה') חטאם העיקרי של בני ישראל, שבעקבותיו נפלה עליהם גזירה זו, היה בכך שהם "נהנו מסעודתו של אותו רשע"; הם החשיבו את אחשוורוש, תלו בו את כל יהבם ובטחונם, חשבו שהם תלויים בחסדיו, ולפיכך בחרו ליהנות כל כך מסעודתו. מכאן ניתן ללמוד: אסור ליהודי ליהנות ולהתענג מענייני החומר והגוף, אותם מייצג אחשוורוש, עליו להתעסק בצרכי הגוף על מנת להתקיים בלבד. עיקר ההנאה והעונג של יהודי צריכה להיות בזמן שהוא עוסק בחיי הנשמה, לומד תורה ומקיים מצוות. כן עליו להיות חדור בהכרה שההשפעה היא מאת הקב"ה וברצונו, והאמצעים הגשמיים משמשים "צינורות" העברה בלבד; על האדם לבטוח בקב"ה שהוא מקור השפע שיספק לו את צרכיו ורווחתו ולא להסתמך על פעילות זו או אחרת שהיא תביא לו את הברכה וההישגים. (ליקוטי שיחות, חל"א, עמ' 175)

"איש יהודי" (פרק ב' פסוק ה') בכינוי 'יהודים' מכנים את כל הנמנים על עם ישראל מאז הוגלו מלכי שבט 'יהודה' לאחר חורבן הבית הראשון. על פי תורת החסידות, יש סיבה עמוקה לכך שכולנו מכונים 'יהודים': חז"ל קבעו כי "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", וזאת משום ש 'יהודה' קידש את שם השם בפרהסיא במעשה תמר. התואר 'יהודי' מביע איפוא הזדהות עמוקה של כל יהודי לאלוקיו ודביקות באמונתו, גם במחיר של מסירת הנפש. מרדכי היה "סמל" למונח 'יהודי' - איש שמסירות הנפש למען השם בערה בו תמידית ללא פחד ומורא. (אור התורה, מגילת אסתר, עמוד י')

"אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (פרק ב' פסוק כ') לעתים מצוי יהודי, חלילה, במצב כה ירוד, עד כדי שהוא נאלץ להסתיר את דבר יהדותו. גם במצב שכזה - אל לו להתייאש ולטעות שהוא נתון לחלוטין תחת מרותם ושליטתם של חוקי הטבע, ושהקשיים הסובבים אותו הפכו לאדוניו; מתוך דברי המגילה אנו למדים כי אדרבה, גם כאשר יהודי נמצא במצב של "הסתר אסתיר" (=הסתרה בתוך הסתרה; חושך אישי כפול ומכופל) המרומז בפסוק "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (= אסתר מסתירה, כלומר; הסתרה כפולה) - גם אז הוא אינו נתון לשליטת הטבע, ומובטח לו שיגבר על כל מכשול - עד לכדי מצב של "ונהפוך הוא". (לקוטי שיחות, ח"ו, עמ' 194)

"ומרדכי יושב בשער המלך" (פרק ב' פסוק כא') מן הראוי להתבונן ברובד ה "פנימי" והעמוק יותר שיש לפסוק הזה: כידוע העולמות הרוחניים מהווים שורש ומקור לעולמנו הגשמי, ולפיכך, כל דבר המתרחש בעולמנו נובע מהדברים כפי שהם במקורם ברוחניות. כך הוא גם בפסוק זה: תפקידו הרוחני של מרדכי היהודי, נשיא הדור, הוא לשבת בשערו של "המלך" שהוא הקב"ה, ולהשכין משם את האלוקות בכל העולם. כך גם השתלשלו הארועים בגשמיות: מרדכי ישב בשער המלך אחשוורוש, והשפעתו ניכרה בכל העולם - "מהודו ועד כוש". (תורת מנחם תשד"מ, ח"ב, עמ' 1250) בעזרת השם משיח בן דוד

"ונהפוכו"

במהרה בימינו עכשיו ו ב ר ח מ י ם.

 

[בחור כארזים]

הלכה יומית - יום ה

ביום י``ד באדר הוא פורים. ואם חל פורים ביום א` מקדימין להתענות ביום ה`. ואם יש אז ברית מילה יעשו את הסעודה בלילה, אבל הסנדק ואבי הבן מותרין לאכול ביום ואין צריכין להתענות ביום ו`. אבל אדם אחר ששח ואכל ביום ה`, יתענה ביום ו`.

 

[מיקי*]

../images/Emo63.gif לפרשת ויקרא ופרשת זכור ../images/Emo63.gif

יהיו נא הדברים עילוי לנשמותיהם הטהורות של קדושי מרכז הרב שהיום יום השבע להרצחם. תורת כהנים פרשתינו היא הפרשה הפותחת את ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כהנים זאת משום והוא כולל בתוכו את עבודת הקורבנות ועבודת המשכן המבוצעת על ידי הכהנים. ספר ויקרא הוא כעין קישור בין ספר שמות, שהוא ספר הגלות והגאולה, לבין ספר במדבר שמתאר את תלאות עם ישראל בדרך כניסתו לארצו. ספר ויקרא הוא הספר הדן בסוגיות הטהרה כתנאי להשגת הקדושה שהיא המטרה העילאית שעל האדם להשיג, כאמור: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכן "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". הפך הקדושה הוא בחינת הקרי בגופו של אדם שהיא גם בחינת המקריות במהלכי ההיסתוריה, כפי שנאמר אצל בלעם "ויקר אלקים אל בלעם" - לשון מקרה. זוהי גם בחינתה של ההתקפה של עמלק על ישראל, שאנו קוראים בפרשת זכור, "אשר קרך בדרך" כפירש"י במקום. דהיינו שמגמתו של עמלק היתה להפוך את דרכי הטהרה והקדושה של עם ישראל שהיא דרך עם יעוד ומטרה של התקרבות להקב"ה, לדרך של מקריות בחינת "שה אובד" אשר אינו יודע טעם לחייו ולאן מועדות פניו. ואם כי לא תמיד קוראים פרשת זכור בשבת ויקראת הקשר בין ענייני המקדש ומלחמת עמלק אינם כלל "מקריים" כי הרי להכרית זרע עמלק ולבנות בית המקדש הן שתים מן המצות אשר נצטוו בהן ישראל בכניסתם לארץ ישראל (הראשונה היא למנות להם מלך). ושתי המצוות הללו הן בבחינת הסור מרע ועשה טוב במישור של הכלל והוא הדין - כפי שנראה בסיום - במישור הפרטי. עמלק בגימטריה ספק (240) לגרום לישראל להיות מסופק בדרכיו - ודוקא אצל אלו שהם "הנחשלים אחריך" שאינם בטוחים במהות דרכם ובמהלכי ההיסתוריה, השואלים את עצמם "מה זה ועל מה זה" ואינם מסוגלים להבחין בין כלים, לכלים מכלים שונים, זו דרכו של עמלק. אך בלעם בעצמו העיד על דרך זו של עמלק "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד". בלעם היודע ומכיר מהות המקריות ידע שאובדנו של עמלק הוא בבחינת "אחרית", שאז תהיה על ישראל המשימה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", בבחינת "מחיקה על מנת לכתוב" לתת מקום "לבתוב" במציאות הארצית של העולם את אותן האותיות החסרות כדי שיהיה השם שלם והכסא שלם ואז יהיה ד' אחד בפרק ד' פסוק ב בפרשתינו כתוב: "דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה אחת מהנה" בקריאת הפסוק אנו יכולים להבחין שלכאורה סופו מיותר, שהרי היה מספיק במילים "אשר לא תעשינה" ולא היה צורך להוסיף "ועשה אחת מהנה" אלא לעניות דעתי דבר זה בא ללמדנו יסוד חשוב שבהשגתו אנו יכולים להתגבר גם על נסינותיו של עמלק ולצאת מבחינת "הנחשלים אחריך" ובכך להתקרב אל הטהרה והקדושה. תוספת זו בסופו של הפסוק באה ללמדנו שגם על מנת לעבור על מצוות לא תעשה בשוגג, צריך עשיה לא קטנה, שמקדימה לעבירה. ואם יזהר האדם וישמור את עצמו כפי שאומר המסילת ישרים במידת הזהירות ולאחר מכן במידת הזריזות, שיזדרז תמיד לעשיית המצוות, או אז גם לא יהיה לא שום ספק בליבו באשר לדרכו ויוכל להגיע למידת הנקיות ולעלות הלאה במדרגות הקדושה. "וכשיהיה נקי מכל מידה רעה ומכל חטא ... לא תטהו החמדה לשום דבר אלא כל שהוא חטא ... תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו". ואז היות ויתרחק ממנו גם לא יטה ליפול בפח שמנסה עמלק שבכל דור להפילו לתוכו, שהרי יתרחק ממנו ריחוק רב, ובעז"ה תתגלה סגולת ישראל בעולם ויתקיים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שבת שלום

 

[מיקי*]

אש שחורה על גבי אש לבנה

אותם הדברים הנעלמים אשר אין להם הגה, אשר הם למעלה אפילו מהקול קול יעקב, הם תמיד אלה שדורשים הכי הרבה מילים כדי לבטאם ואחרי שנגמרו גם המילים נשארים אנו דוממים ומשתוממים שמא הצלחנו ולו במקצת להעביר לזולתנו את המסר היקר לנו מכל. "לך דומיה תהילה" אומר דוד המלך נעים זמירות ישראל. ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידנו פרושות כנשרי שמים ורגלנו קלות כאילות – עדין, אין אנו מספיקים! האות אל"ף הזעירה שבמילת ויקרא, הרומזת על ההבדל התהומי שבין מעלת משה רבנו לבין נבואת בלעם הרשע, שייכת היא לבחינה הזאת, בחינת קול דממה דקה הנשמעת בתוך קול ד' שובר ארזים, קול גדול ולא יסף. ענותנותו של משה רבנו מביאתו לסרב לכתחילה לכתוב לגבי עצמו "ויקרא אל משה" – לשון חיבה וזירוז" בעוד בבלעם כתוב "ויקר אלקים אל בלעם" לשון מקרה וטומאה. ורק אחרי שד' הפציר בו הסכים בתנאי שהאל"ף תהיה זעירה. האל"ף הזו, שאין לה כל צליל והגה מבטאת את הפנימיות הבלתי מלובשת בגבולות הזמן והמקום. מדרגתה היא מדרגת הנשמה שרק פעולתה ניכרת והיא עצמה נעלמת. זאת היא גם הבחינה של הבכח של התורה הרחבה מני ים בעוד שבבפועל של התורה, הכתב הנתון תחת אותן המגבלות של זמן ומקום אשר המחשבה חופשייה מהן, הכתב תופס מקום על הגוויל וגם מתפשט במידת הקודם והאחר כך, המוקדם והמאוחר. הזהר הקדוש מסביר כי התורה היתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה. הגויל מייצג את האש הלבנה שאין לנו בה הבחנה בעוד הדיו מייצג את האש השחורה הניתנת להשגה. אבל אם האש השחורה ממלאת את כל השטח, שוב אין אפשרות של הבנה. ולכן הבחינה של הבלתי נבחן על ידי העין הגשמית, הגויל הלבן מסביב לאותיות, היא בעצמה הינה התנאי לכל הבנה אפשרית. בכותבו את האל"ף זעירה, משה רבנו מקטין את הבחינה של הבפועל של התורה ועל ידי כך מגדיל הוא את בחינת מודעותנו לבכח. על ידי זה שהוא מקטין את עצמו בענותנותו הופך הוא להיות פנוי להתגלות התורה ועל יסוד זה אמרו חז"ל במדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והדעת שמדובר בה כאן היא דעת קונו, הינו התודעה שבהיותו נברא הרי הוא מקבל כל מידת מהותו וישותו מהבורא ב"ה וב"ש. וכאשר יודע את זה, הרי הוא מבין גם שמטובו הבלתי מוגבל של הבורא הוא מקבל ורק הוא מגביל את זרימתה, וכפי שנאמר "הרחב פיך ואמלאהו". והנה פירש רש"י כי "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל הצוויים קדמה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר". (ומכאן אמרו חז"ל במסכת יומא כי לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קראו ומפרש התורה תמימה שהכונה שלא ידבר איתו פתאום. הפתאומיות מאפיינת דוקא את טומאת המקרה כפי שצוין למעלה לגבי בלעם.) ועתה הגענו על סף ההבנה למה דוקא כאן באים הדברים הללו לידי ביטוי. (הרי מספר פעמים היתה קריאה למשה בספר שמות ולמה לא נכתבה בהם אל"ף זעירה? ולדוגמא: ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה; ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד'; ואם תאמר הרי לא כתוב כאן ויקרא אל משה, הנה: ויקרא ד' למשה אל ראש ההר ויעל משה; ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.) עומדים אנו בפאתי ספר ויקרא שהוא תורת כהנים ולכן היה אמור להיות שייך דוקא לאהרן ולא למשה. מזאת הסיבה עמד משה בענותנותו מן הצד כי ראה את עצמו כמי שסיים את תפקידו. מדרגתו האמיתית של משה היא בתורה ד' הכתובה אש לבנה על גבי אש לבנה שהיא לא נתנת להשגה אלא באספקלריא המאירה דרגת נבואת משה. ולפי שיודע הוא לצמצם את עצמו במידת ענותנותו כך יודע הוא לצמצם את התורה בבחינת אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה בחינת זכרו תורת משה עבדי. ענין זה הוא כל כולה של עבודת המשכן לקרב את האדם (אדם כי יקריב – מכם) אל שורש ומקור הויתו. המשמעות הקיומית של להיות נברא היא גלות. הבריאה שמה את האדם רחוק מהבורא והריהו מחפש את דרכי הקירוב, ההתקרבות. במדרגת האבות, במדרגת התורה הלא כתובה, מגיעים למימד של הבכח של ההתקרבות, בדרך הקרבה בחינת קידוש השם של העקדה. במציאות תגיעה היא לבחינה של הבפועל בקידוש השם על ידי רבי עקיבא. על ידי הקרבן שהוא תמורתו, מצליח האדם להתקרב לבוראו בקיימו "וחי בהם". דרגת הבכח לעולם גדולה היא מהבפועל אמר מרן הרב קוק זצ"ל. נתינת התורה גדולה מקבלתה ומשה רבנו עומד בתווך. והנה, אחרי שיש משכן ועבודת הקרבנות היה מקום לטעות ולדמיין שבזה נוכל להשיג את השלמות וכפי שרצו אחדים להתחכם בנושא באומרם "אילו נתן לנו את התורה ולא הכנסנו לארץ ישראל – דיינו!" אמנם הזהר מביא עוד הסבר נוסף על כתיבתה של האל"ף הזעירה, והוא שהקריאה לא היתה בשלמותה היות והיתה במשכן ובחוץ לארץ בעוד כי אין שלמות אלא בארץ ישראל וכלשון הזהר "בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעה קדישא". והיות ומשה לא נכנס לארץ ישראל לא שייכת אליו השלמות הזאת של ארץ הקודש. וכפי שהתורה שבכתב לא ניתנת להשגה אלא ע"י התורה שבעל פה, כך גם כן אין היא ניתנת לקיום באמת אלא בארץ ישראל. וכפי שהאלף אינה נתנת להבעה כך גם הענין הזה אינו ניתן להוכחה ונשאר בבחינת אף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר. ונראה שכאן הכוונה יכולה להתפרש בכך שהזכר עצמו הוא הראיה לדבר, זכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים ואל נהיה כפויי טובה ונודה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו מארץ צפון ומכל הארצות והכנסנו לארץ ישראל ויבנה לנו את בית הבחירה בב"א. שבת שלום

 

[מיקי*]

למהותה של עבודה

ספר ויקרא מהווה המשך ישיר לסיומו של ספר שמות. כאשר משה אינו יכול לבא אל אוהל מועד משום ששכן עליו הענן; על כן צריך משה לחכות לקריאתו של הקב"ה אליו להיכנס אל תוך האוהל פנימה. ספר ויקרא שכאמור הינו המשכו הישיר של ספר שמות שהוא ספר הגלות והגאולה, מתווה את קוי היסוד לעבודת ד' המתבצעת במשכן, בזמן שהייתם במדבר ומאוחר יותר בביהמ"ק שיבנה בירושלים ויהווה בעצם את השלמתה של גאולת ישראל. כל עבודת הקרבנות תכליתה השגת הקרבה אל האל; כפי שיכולים אנו לראות מהמלה עצמה קרבן לשון קרוב. ע"י עבודת הקרבנות מתקדשים ישראל ומשיגים קרבת אלהים וע"י כך מאחדים את כל היש ומקרבים אותו אל מקורו יתברך. אולם בעוונותינו הפכנו את עבודת הקרבנות למין פולחן חיצוני לנו ולמין מתת לאל כדוגמת עבודות כפירה של עמים אחרים. ביהמ"ק שהיה צריך להוות מקום להתעלות רוחנית ומוסרית הפך בעוונותינו למקום של השחתה מוסרית. משום כך היה צריך ביהמ"ק להחרב זמנית, כך שיגלו ישראל ויקבלו כמין חינוך דרך יסורים בגולה. עליו לחזור לגלות ולבחינת "יעקב" שבה התלוי באומות העולם וסובל מהם, זאת על מנת לשוב ולזכות למדריגת "ישראל". כל סיבת הגלות והסבל שבה הוא רק על מנת לרומם את העם; אין כאן תהליך של דחיה, אלא להיפך אלא של תקומה. על מנת להביא להתחזקות פנימית שתוכל להביא איתה אח"כ התחזקות חיצונית יחד עם חזרה לארץ ובניית מדינה ושלטון. הדבר שגרם לטשטוש ובלבול הרעיון הטהור והקדוש של הקרבן הם רעיונות אליליים שבאו מהסביבה של עובדי עבודה זרה, לתוכן נעקר ישראל. משום כך מופיע התיאור של הבל הבלים ודמיונות השוא של האליליות כתמרור אזהרה על מה שעלול לקרות ואיך גם הדבר הטהור והזך, עלול ליפול לדרך שקר ותעתוע לעומתה נעמדת האמת של הקב"ה הכל יכול. וכפי שיודעים אנו שבאמת קורה במהלך חנוכת המשכן עם נדב ואביהוא המקריבים אש זרה אשר לא ציוה ד' אותם, מתוך התרוממות נפשם, פעלו שלא על פי הכללים ונתנו אש מעצמם בלא לחכות שתרד משמים וזאת עצמה נחשבת לעבודה זרה. משום שעשית מעשה שלכתחילה הינו מותר אך שלא בזמן ובמקום זהו עצם העבודה הזרה: במקום קרבה, זרות וריחוק כי כל כולה של ההתלהבות וההתרגשות הזאת מהווה גורם לפעולה שמקורה ומטרתה אינם ברצונו יתברך וגם לא ברצונו של האדם אלא דוקא במה שקושר את האדם לטיבעיות החמרית של העולם. וזהו מה שבא הנביא להזהיר ממנו; ועל כך הוא גם אומר למה לי רוב זבחכם יאמר ד'. כאשר אין הדברים נעשים מתוך הציווי אלא משום מילוי הרצון הפרטי שלי אזי זהו עצמו עבודה זרה. ועל כך אמרו חז"ל לא יהיה בך אל זר איזהו האל הזר זהו אתה!!! וכך מתאר הנביא את מעשיהם של ישראל לשם הגדלת שמו יתברך שאז הם ממלאים את יעוד הקרבנות ומתקרבים בכך להקב"ה ובכך מרבים גדלו בעולם ומביאים לידי מילוי את רצונו של הקב"ה: עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. שבת שלום

 

[בשורות טובות!]

יישר כח גדול לכל המזכים אותנו ../images/Emo140.gif

 

[בשורות טובות!]

שבת שלום לכל חברי הפורום ולכל עמ"י ../images/Emo140.gif

שבת של בשו"ט, ישועות ונחמות! שנזכה למחות את עמלק הלאום, והעמלק שבנו.