../images/Emo63.gifסיפור לתחרות../images/Emo63.gif
סעיף קטן ג' אותו יום החל כרגיל. הגעתי הביתה אחרי משמרת לילה, נפלתי למיטה אפילו בלי כוח להתקלח והתעוררתי אחר הצהריים כשאני אולי לא אדם חדש, אבל בהחלט בכיוון. אחרי מקלחת חמה וארוחה קרה התיישבתי, כרגיל, מול המחשב. המסך המרצד שלו קרא עליי תיגר בריקנותו. שנאתי את המחשב שלי באותה דרך ששנאתי גליונות נייר ריקים. מוזר איך שכשרעיון מבזיק במוח, המחשב נראה כל כך מזמין עד שאתה אפילו חולם עליו בהקיץ. היום לא הבזיק בי שום רעיון, ולכן הסתכלתי על המסך כמה דקות, תיקנתי כמה הגדרות במעבד התמלילים, ולבסוף העליתי משחק קלפים. זו בריחה זולה, אבל לפעמים ההזזה המונוטונית של הקלפים מרדימה את החלק החושב של המוח ונותנת במה לחלקים מעניינים יותר. כך ישבתי ושיחקתי (לא היה לי משהו אחר לעשות שלא חייב קימה מהכסא) וחיכיתי לזרם המוזר שמבשר על רעיון. קשה להסביר אותו; אצלי הוא כמו גל של ואקום שעובר דרך ראשי ועמוד השדרה שלי ומשאיר אדווה של התרגשות. בזמן הגל אני צריך להיות קרוב לכלי כתיבה, אחרת הוא חולף ומשאיר אותי עם תחושת תיסכול מייאשת. ואז זה בא. זה לא היה אותו גל מוכר של רעיון, אבל דומה. הפעם הרגשתי צמרמורת חולפת את כל גופי ואז שלווה אופפת אותי. המתנתי לראות אולי מדובר בשדרוג של קליטת רעיונות, אבל מוחי לא התמלא במילים נטולות הקשר, כדרך שרעיון לרוב מתגשם אצלי, אלא רק בתחושה קלילה ונוצתית. זה היה מוזר. איכשהו לא הרגשתי כמו עצמי. הסתכלתי מטה על ידי וראיתי אותן שמוטות בחיקי. לא זכרתי ששמטתי אותן. הזדקפתי בכיסאי והסתובבתי לאחור, ואז קפצתי בצרחה אדירה, דוחף את הכיסא אחורה בכוח ומתרחק ממנו בתנופה. ישבתי על הכיסא. כלומר, ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, אבל הייתי בטוח למדי שאני עצמי לא יושב שם. הרגשתי את עצמי עומד במרחק של מטר מהמקום בו ישבתי, עומד בגבי אל קיר החדר; אבל ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, ראשי שמוט לאחור בהבעה פתטית של דג שנלכד על היבשה. עמדתי כך זמן מה, בוהה בעצמי עד שקול עמוק החריד אותי, "זה נראה מוזר בהתחלה," אמר הקול. "אתה תתרגל." הצצתי לאותו כיוון. היה שם כתם כהה, מעין חור בחלל החדר ששבר את קרני האור סביבו. כשהסתכלתי לתוכו הרגשתי שגלגל העין שלי מעקצץ. הכתם התערבל, רעד ולבש צורה, והסתבר לי שהוא יושב בנוחות על הספה שאוסנת שלחה לא מזמן לריפוד. זנב של מחשבה בנוגע לרגישות של אוסנת בכל הנוגע לכתמים ולריפוד חלף בתודעתי ונמוג. הכתם המשיך להתגשם לדמות שדמתה למישהו עטוף בגלימה כהה. הוא ישב שם, כנראה מביט בי, אם כי ברדסו גרם לפניו - למקום בו היו אמורות להיות פניו - להיראות כמו באר אפלה. "מי אתה?" שאלתי את השאלה המתבקשת מאליה. שביב שניה לאחר מכן חשבתי על כך שהכתם עשוי להיות דוקא ממין נקבה, אך הדמות לא נראתה כמתרגשת. "אני מלאך המוות," הוא אמר, נשמע מעט מאוכזב מכך שנזקקתי להבהרות. "חשבתי שכולם מזהים אותי כשאני מופיע." "אין לך חרמש," ציינתי. המלאך משך בכתפיו. "כאבי גב," הוא הסביר. "הוא נועד רק לרושם, למעשה. בכלל לא ידעתי איך להשתמש בו, לא עברתי שום השתלמות." הנהנתי בנימוס. היה מאוד מוזר לנהל שיחת חולין כזו עם מי שנחשב אימת כל בעל חי. ואם הוא כאן לידי אז זה אומר ש... "אני מת?" שאלתי בזהירות. מלאך המוות נאנח. "זה לא ברור מאליו?" הסתכלתי שוב בגופי השרוע על הכיסא. לא ראיתי תזוזה של בית החזה או של כל חלק אחר בגוף. גם צבע פניי הפך להיות עמות ושעוותי. הרגשתי צער על עצמי. כל כך צעיר... נפרדתי מגופי בדממה, הוא שירת אותי בצורה כמעט מושלמת, הייתי יכול להסתדר איתו עוד כמה שנים בלי להזדקק לחלקי חילוף. הצצתי לעבר מלאך המוות. הוא המשיך לשבת בסבלנות על הספה, נראה עתה קצת יותר חד, כאילו מישהו סידר עבורי את המיקוד כשהתבוננתי בו. הוא הסתכל עליי מתוך באר ברדסו. אמנם לא יכולתי לראות את תוי פניו, אם היו לו כאלה, אך יכולתי להרגיש שהבעתו אומרת ציפייה. "מה עכשיו?" שאלתי. הייתי נבוך מעט. מעולם לא הייתי מת, כזכור. חשבתי שייפתח מולי שער לעולם הבא, שאשמע נגינת כינורות שמיימיים או, לחילופין, את זעקות המעונים בשאול. אבל דבר מאלה לא קרה. שמעתי את שעון הקיר מתקתק בנחת. "התהליך אוטומטי," הוא אמר. "תעבור לשלב הבא של ישותך בעוד דקות מספר, מר מזרחי." "סליחה," חשבתי שאוזני הטעו אותי. "מי זה מזרחי?" מלאך המוות נדמה כקופא במקומו. קולו היה מהוסס כשענה, "אתה אורן מזרחי, לא?" "לא. אני שמואל כץ." הוא היה נבוך. אני כמעט בטוח. "כאן זה לא... דרך ז'בוטינסקי 54?" הוא שאל. "לא. זה שדרות ז'בוטינסקי 54," עניתי. מת או לא, הרגשתי גל של קרח בבטני. "סליחה רגע," מלאך המוות חיטט בשרוולי גלימתו והעלה משם מחשב כף יד, שנראה רגיל לגמרי, אם לא היה אחוז בידה של ישות מהעולם הבא. "זה לא יכול להיות," הוא מלמל בזמן ששלף את עט-המגע הקטן. "אני משוגר אוטומטית לכל יעד לפי סידור העבודה שלי. עכשיו שש ועשרה, לא? הנה זה, מזרחי, אורן..." "סליחה," קטעתי אותו. "עכשיו לא שש ועשרה. עכשיו חמש ועשרה." "מה?" הוא נשא אליי מבט תוהה. "חמש ועשרה. עברנו לשעון חורף היום." "שעון חורף," מלאך המוות חזר על המילים באופן מוכני. הוא הרכין את ראשו המבורדס שוב אל המחשב שבידו ונגע פה ושם בעט הקטן על המסך. לאחר מכן, להפתעתי הרבה, משך לאחור את ברדסו. נרתעתי בחרדה, מתכונן לצרוח. בכל סרטי האימה שראיתי, אפשר היה לקבל התקף לב רק מלראות את "הקוצר" פנים אל פנים. אבל הצרחה קפאה בגרוני כשבמקום הגולגולת המעשנת שציפיתי לראות מתחת לברדס, התגלו פנים נעימים למדי, אם כי חיוורים, של בחור רזה וממושקף. גם קולו נשמע רגיל יותר, כאילו הברדס שימש כמין מערכת הגברה חוץ-ממדית. "תראה, ייתכן ויש כאן בעיה קלה," הוא אמר. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שהיה שמח לשמוע משפט שכזה ממלאך המוות. "מ-מה הבעיה?" "כנראה שהיתה תקלה," הוא אמר, ולאחר מכן השפיל את מבטו אל מחשב כף היד שלו והקליק פה ושם. הבנה נוראה החלה להתגבש בתוכי. "אני רוצה להבין מה שאתה אומר לי," נשמתי עמוק, נזכרתי שכבר איני צריך אוויר, והפסקתי. "לא הייתי אמור למות?!" מלאך המוות הביט בי, מקימט את מצחו. "כולם אמורים למות," הוא הכריז בנימה פילוסופית. "האלמוות-" "עכשיו, עכשיו, לא הייתי אמור למות עכשיו," תיקנתי בקוצר רוח. "אה, עכשיו," מלאך המוות נראה כחש בעליל שלא בנוח. "כן, ובכן, ייתכן והיתה תקלה קטנה, כפי שאמרתי-" "קטנה?! אני מת!" צרחתי. הוא הביט בי במבוכת מה. "כן, טכנית. אבל בכל מקרה היית אמור למות היום. מתישהו. אני חושב." הוא השפיל מבט שוב אל המחשב, שצפצף בעליצות. "אה, הנה. באמת לא עדכנתי כאן את השעה הנכונה. עכשיו זה בסדר." המחשב הזעיר נעלם אי-שם בין קפלי גלימתו של מלאך המוות, שקם מן הספה. "מה בסדר?" שאלתי בחשדנות. "הקדמת את מותך בזמן-מה, אבל לא תהיה שום בעיה. תהליך המעבר לעולם האמת ימשיך כרגיל," הוא היסס מעט לפני שהמשיך, "אולי כדאי שאתן לך פתק, ליתר ביטחון." ובכן - here we are. מאז מותי בטרם עת ועד עכשיו גיליתי מאגר מדהים של משרדים, דלפקים, אשנבים, פקידים ופקידות מכל הצבעים והגדלים. מסתבר שכשאתה מת שלא בזמנך הרי זה כמו נישום שהגיע מרצונו למשרדי מס ההכנסה - איש לא יודע מה לעשות איתו. נראה שהפתק של מלאך המוות רק הוסיף על מבוכתם של הפקידים, שלא ממש ידעו איך להתייחס לפיסת קלף שמדיפה ריח של גפרור מעשן ונושאת את הכתובת המסתורית "חריג פמ"ל (טכני) הוב' צ"ג, זלקוביץ". בינתיים התמקמתי לי לא רע במסדרונות של העולם הבא. יש לי עגלה קטנה עם ארגזים לאכסון הניירת שצברתי ויומן עב-כרס לתיעוד מסעותיי בין המדורים, האגפים והמחלקות. מחשב כף יד כמו של מלאך המוות טרם השגתי, אבל אין לי לאן למהר. נדמה לי שגיליתי את הנצח.
סעיף קטן ג' אותו יום החל כרגיל. הגעתי הביתה אחרי משמרת לילה, נפלתי למיטה אפילו בלי כוח להתקלח והתעוררתי אחר הצהריים כשאני אולי לא אדם חדש, אבל בהחלט בכיוון. אחרי מקלחת חמה וארוחה קרה התיישבתי, כרגיל, מול המחשב. המסך המרצד שלו קרא עליי תיגר בריקנותו. שנאתי את המחשב שלי באותה דרך ששנאתי גליונות נייר ריקים. מוזר איך שכשרעיון מבזיק במוח, המחשב נראה כל כך מזמין עד שאתה אפילו חולם עליו בהקיץ. היום לא הבזיק בי שום רעיון, ולכן הסתכלתי על המסך כמה דקות, תיקנתי כמה הגדרות במעבד התמלילים, ולבסוף העליתי משחק קלפים. זו בריחה זולה, אבל לפעמים ההזזה המונוטונית של הקלפים מרדימה את החלק החושב של המוח ונותנת במה לחלקים מעניינים יותר. כך ישבתי ושיחקתי (לא היה לי משהו אחר לעשות שלא חייב קימה מהכסא) וחיכיתי לזרם המוזר שמבשר על רעיון. קשה להסביר אותו; אצלי הוא כמו גל של ואקום שעובר דרך ראשי ועמוד השדרה שלי ומשאיר אדווה של התרגשות. בזמן הגל אני צריך להיות קרוב לכלי כתיבה, אחרת הוא חולף ומשאיר אותי עם תחושת תיסכול מייאשת. ואז זה בא. זה לא היה אותו גל מוכר של רעיון, אבל דומה. הפעם הרגשתי צמרמורת חולפת את כל גופי ואז שלווה אופפת אותי. המתנתי לראות אולי מדובר בשדרוג של קליטת רעיונות, אבל מוחי לא התמלא במילים נטולות הקשר, כדרך שרעיון לרוב מתגשם אצלי, אלא רק בתחושה קלילה ונוצתית. זה היה מוזר. איכשהו לא הרגשתי כמו עצמי. הסתכלתי מטה על ידי וראיתי אותן שמוטות בחיקי. לא זכרתי ששמטתי אותן. הזדקפתי בכיסאי והסתובבתי לאחור, ואז קפצתי בצרחה אדירה, דוחף את הכיסא אחורה בכוח ומתרחק ממנו בתנופה. ישבתי על הכיסא. כלומר, ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, אבל הייתי בטוח למדי שאני עצמי לא יושב שם. הרגשתי את עצמי עומד במרחק של מטר מהמקום בו ישבתי, עומד בגבי אל קיר החדר; אבל ראיתי את עצמי יושב על הכיסא, ראשי שמוט לאחור בהבעה פתטית של דג שנלכד על היבשה. עמדתי כך זמן מה, בוהה בעצמי עד שקול עמוק החריד אותי, "זה נראה מוזר בהתחלה," אמר הקול. "אתה תתרגל." הצצתי לאותו כיוון. היה שם כתם כהה, מעין חור בחלל החדר ששבר את קרני האור סביבו. כשהסתכלתי לתוכו הרגשתי שגלגל העין שלי מעקצץ. הכתם התערבל, רעד ולבש צורה, והסתבר לי שהוא יושב בנוחות על הספה שאוסנת שלחה לא מזמן לריפוד. זנב של מחשבה בנוגע לרגישות של אוסנת בכל הנוגע לכתמים ולריפוד חלף בתודעתי ונמוג. הכתם המשיך להתגשם לדמות שדמתה למישהו עטוף בגלימה כהה. הוא ישב שם, כנראה מביט בי, אם כי ברדסו גרם לפניו - למקום בו היו אמורות להיות פניו - להיראות כמו באר אפלה. "מי אתה?" שאלתי את השאלה המתבקשת מאליה. שביב שניה לאחר מכן חשבתי על כך שהכתם עשוי להיות דוקא ממין נקבה, אך הדמות לא נראתה כמתרגשת. "אני מלאך המוות," הוא אמר, נשמע מעט מאוכזב מכך שנזקקתי להבהרות. "חשבתי שכולם מזהים אותי כשאני מופיע." "אין לך חרמש," ציינתי. המלאך משך בכתפיו. "כאבי גב," הוא הסביר. "הוא נועד רק לרושם, למעשה. בכלל לא ידעתי איך להשתמש בו, לא עברתי שום השתלמות." הנהנתי בנימוס. היה מאוד מוזר לנהל שיחת חולין כזו עם מי שנחשב אימת כל בעל חי. ואם הוא כאן לידי אז זה אומר ש... "אני מת?" שאלתי בזהירות. מלאך המוות נאנח. "זה לא ברור מאליו?" הסתכלתי שוב בגופי השרוע על הכיסא. לא ראיתי תזוזה של בית החזה או של כל חלק אחר בגוף. גם צבע פניי הפך להיות עמות ושעוותי. הרגשתי צער על עצמי. כל כך צעיר... נפרדתי מגופי בדממה, הוא שירת אותי בצורה כמעט מושלמת, הייתי יכול להסתדר איתו עוד כמה שנים בלי להזדקק לחלקי חילוף. הצצתי לעבר מלאך המוות. הוא המשיך לשבת בסבלנות על הספה, נראה עתה קצת יותר חד, כאילו מישהו סידר עבורי את המיקוד כשהתבוננתי בו. הוא הסתכל עליי מתוך באר ברדסו. אמנם לא יכולתי לראות את תוי פניו, אם היו לו כאלה, אך יכולתי להרגיש שהבעתו אומרת ציפייה. "מה עכשיו?" שאלתי. הייתי נבוך מעט. מעולם לא הייתי מת, כזכור. חשבתי שייפתח מולי שער לעולם הבא, שאשמע נגינת כינורות שמיימיים או, לחילופין, את זעקות המעונים בשאול. אבל דבר מאלה לא קרה. שמעתי את שעון הקיר מתקתק בנחת. "התהליך אוטומטי," הוא אמר. "תעבור לשלב הבא של ישותך בעוד דקות מספר, מר מזרחי." "סליחה," חשבתי שאוזני הטעו אותי. "מי זה מזרחי?" מלאך המוות נדמה כקופא במקומו. קולו היה מהוסס כשענה, "אתה אורן מזרחי, לא?" "לא. אני שמואל כץ." הוא היה נבוך. אני כמעט בטוח. "כאן זה לא... דרך ז'בוטינסקי 54?" הוא שאל. "לא. זה שדרות ז'בוטינסקי 54," עניתי. מת או לא, הרגשתי גל של קרח בבטני. "סליחה רגע," מלאך המוות חיטט בשרוולי גלימתו והעלה משם מחשב כף יד, שנראה רגיל לגמרי, אם לא היה אחוז בידה של ישות מהעולם הבא. "זה לא יכול להיות," הוא מלמל בזמן ששלף את עט-המגע הקטן. "אני משוגר אוטומטית לכל יעד לפי סידור העבודה שלי. עכשיו שש ועשרה, לא? הנה זה, מזרחי, אורן..." "סליחה," קטעתי אותו. "עכשיו לא שש ועשרה. עכשיו חמש ועשרה." "מה?" הוא נשא אליי מבט תוהה. "חמש ועשרה. עברנו לשעון חורף היום." "שעון חורף," מלאך המוות חזר על המילים באופן מוכני. הוא הרכין את ראשו המבורדס שוב אל המחשב שבידו ונגע פה ושם בעט הקטן על המסך. לאחר מכן, להפתעתי הרבה, משך לאחור את ברדסו. נרתעתי בחרדה, מתכונן לצרוח. בכל סרטי האימה שראיתי, אפשר היה לקבל התקף לב רק מלראות את "הקוצר" פנים אל פנים. אבל הצרחה קפאה בגרוני כשבמקום הגולגולת המעשנת שציפיתי לראות מתחת לברדס, התגלו פנים נעימים למדי, אם כי חיוורים, של בחור רזה וממושקף. גם קולו נשמע רגיל יותר, כאילו הברדס שימש כמין מערכת הגברה חוץ-ממדית. "תראה, ייתכן ויש כאן בעיה קלה," הוא אמר. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שהיה שמח לשמוע משפט שכזה ממלאך המוות. "מ-מה הבעיה?" "כנראה שהיתה תקלה," הוא אמר, ולאחר מכן השפיל את מבטו אל מחשב כף היד שלו והקליק פה ושם. הבנה נוראה החלה להתגבש בתוכי. "אני רוצה להבין מה שאתה אומר לי," נשמתי עמוק, נזכרתי שכבר איני צריך אוויר, והפסקתי. "לא הייתי אמור למות?!" מלאך המוות הביט בי, מקימט את מצחו. "כולם אמורים למות," הוא הכריז בנימה פילוסופית. "האלמוות-" "עכשיו, עכשיו, לא הייתי אמור למות עכשיו," תיקנתי בקוצר רוח. "אה, עכשיו," מלאך המוות נראה כחש בעליל שלא בנוח. "כן, ובכן, ייתכן והיתה תקלה קטנה, כפי שאמרתי-" "קטנה?! אני מת!" צרחתי. הוא הביט בי במבוכת מה. "כן, טכנית. אבל בכל מקרה היית אמור למות היום. מתישהו. אני חושב." הוא השפיל מבט שוב אל המחשב, שצפצף בעליצות. "אה, הנה. באמת לא עדכנתי כאן את השעה הנכונה. עכשיו זה בסדר." המחשב הזעיר נעלם אי-שם בין קפלי גלימתו של מלאך המוות, שקם מן הספה. "מה בסדר?" שאלתי בחשדנות. "הקדמת את מותך בזמן-מה, אבל לא תהיה שום בעיה. תהליך המעבר לעולם האמת ימשיך כרגיל," הוא היסס מעט לפני שהמשיך, "אולי כדאי שאתן לך פתק, ליתר ביטחון." ובכן - here we are. מאז מותי בטרם עת ועד עכשיו גיליתי מאגר מדהים של משרדים, דלפקים, אשנבים, פקידים ופקידות מכל הצבעים והגדלים. מסתבר שכשאתה מת שלא בזמנך הרי זה כמו נישום שהגיע מרצונו למשרדי מס ההכנסה - איש לא יודע מה לעשות איתו. נראה שהפתק של מלאך המוות רק הוסיף על מבוכתם של הפקידים, שלא ממש ידעו איך להתייחס לפיסת קלף שמדיפה ריח של גפרור מעשן ונושאת את הכתובת המסתורית "חריג פמ"ל (טכני) הוב' צ"ג, זלקוביץ". בינתיים התמקמתי לי לא רע במסדרונות של העולם הבא. יש לי עגלה קטנה עם ארגזים לאכסון הניירת שצברתי ויומן עב-כרס לתיעוד מסעותיי בין המדורים, האגפים והמחלקות. מחשב כף יד כמו של מלאך המוות טרם השגתי, אבל אין לי לאן למהר. נדמה לי שגיליתי את הנצח.
