אין ייאוש בעולם
New member
מגילת אסתר ../images/Emo142.gif פניני חסידות
בס"ד לאחדות עם ישראל, לחזרה בתשובה של עם ישראל = גאולת עם ישראל.
"נקהלו היהודים בעריהם" (פרק ט' פסוק ב') על מלחמת מדיין נאמר ש "לא נפקד ממנו איש" - כלומר: לא נהרג במלחמה זו אף יהודי אחד. מכאן למדו חז"ל: "הווי אומר שהיו צדיקים", שהרי בדרך הטבע לא תיתכן מלחמה בלי אבידות בנפש, ואם התרחש נס שכזה עלינו להניח שהוא נובע מזכויותיהם של עם ישראל. לאמיתו של דבר ניתן להשליך תובנה זו גם כלפי המלחמה שניהלו היהודים באויביהם בממלכת אחשוורוש; מתוך עיון במגילה מתברר שגם כאן לא נפקד איש מקרב העם היהודי, ואין לך שבח גדול מזה לעם ישראל. (תורת מנחם, תשד"מ, ח"ב, עמ' 1276)
"מנשאים את היהדות" (פרק ט' פסוק ג') כאשר נצחו עם ישראל את אויביהם, מתאר הפסוק איך שרי כל המדינות החלו "מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם". ויש לדייק בלשון הפסוק המתאר תגובת שרי המדינות על הניצחון המופלא של היהודים: "מנשאים את היהודים". התואר יהודי מורה על ההודאה בכל התורה כולה, וכדברי חז"ל ש"מרדכי היהודי" נקרא כן "על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". יוצא אם כן, שהכבוד שרחשו שרי העמים לבני ישראל לא נבע רק מהנצחון הגשמי על האויבים, אלא עקב התנהגותם כיהודים - "מודה בכל התורה כולה". (תורת מנחם, תשמ"ה, ח"ג, עמ' 1450)
"ובביזה לא שלחו את ידם" (פרק ט' פסוק י') מדוע לא נגעו היהודים בביזה? יש מהפרשנים הטוענים שהדבר נובע מן האיסור ליהנות מנכסי עמלק. לעומתם רש"י מפרש שהסיבה היא כדי "שלא יתן המלך עין צרה בממון", כלומר, מיראת תגובתו של המלך. נמצא אפוא, שלדעת רש"י לולא הפחד מתגובתו של המלך שהיה מוטל עליהם, היו באופן מעשי יכולים לנגוע בביזה, וכיצד אין זה סותר לאיסור הנזכר? זאת משום שרש"י סבור שאיסור לקיחת חפצים מרשות עמלק חל רק על דברים שיש בהם נשמה, ואילו עצמים נטולי נשמה אין כל איסור לקחתם. בהתאם לזה מפרש רש"י גם את העובדה המסופרת במגילה לעיל, אשר ביתו של המן שהיה מזרע עמלק ניתן למרדכי. מכאן שאין איסור להשתמש בחפצי עמלק אם אין בהם חיים. (ביאורים לפירוש"י על התורה, דברים, עמ' 269)
"והיהודיים אשר בשושן" (פרק ט' פסוק יג') המילה "יהודיים" מופיעה בפסוק זה עם שני יודיים (= האות יוד). יש כאן רמז נפלא: האות יוד - רומזת על עשר כוחות הנפש (חכמה, בינה וכו'); כידוע, לנפש האלוקית יש עשר כוחות, ובמקביל, גם לנפש הבהמית יש עשר כוחות; המן רצה להשמיד ולאבד את כל היהודים, הן אלו הנשלטים על ידי הנפש האלוקית, והן את אלו הנשלטים על ידי היצר הרע, ללא כל הבחנה. נס ההצלה של פורים היה גם הוא באותו משקל: לא היתה הבחנה בין יהודי אחד למישנהו - הכל ניצלו מהגזירה. את זאת מדגיש הפסוק בכפלו את האות יוד: "והיהודיים". (תורת מנחם, ח"ה, עמ' 24)
"היושבים בערי הפרזות" (פרק ט' פסוק יט') חג פורים, בשונה מחגים אחרים החלים בתאריך קבוע, משתנה זמנו בהתאם למקומות שונים - בערי הפרזות ביום י"ד באדר, בערים מוקפות בט"ו באדר - והוא כפוף לחלוטין לשינוי זמן ומקום. מאידך, עניינו הכללי של חג הפורים הוא דווקא היציאה ממגבלות הטבע, למעלה מזמן ומקום, עד לכדי מצב של "עד דלא ידע". יש בדבר מסר המלמד על מהותו של העם היהודי: אמנם יש וקיימים הבדלים מהותיים בין יהודי אחד למשנהו, ואולם, אין זה אלא ברבדים חיצוניים; נקודת היהדות של כל יהודי, הנשמה הקדושה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש - זהה ושווה אצל כולם. (תורת מנחם, חי"ג, עמ' 304) בעזרת השם משיח בן דוד
ונהפוכו
במהרה בימינו עכשיו ו ב ר ח מ י ם.
בס"ד לאחדות עם ישראל, לחזרה בתשובה של עם ישראל = גאולת עם ישראל.
"גדולה תפילה יותר מן הקרבנות שנאמר (בישעיהו) למה לי רוב זבחיכם וגו'". וגם קבעו בקריאת ההפטרה קטע מתוך נבואת ירמיהו הנראה כהולך לאותו כיוון: "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" ומסיים "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ד'". מכל הדברים האלה נוצר רושם שלילי לגבי הקרבנות וישנם הוגים ומתחכמים אשר טענו שבעצם תיקון התפילות במקום הקרבנות היה התקדמות רוחנית לעבר דת ראציונלית יותר המתרחקת מהשפעת הפולחנים הפגאניים. ואפילו התפילות נראות להם בסוף מיותרות כי חפץ ד' הוא עשות חסד צדקה ומשפט, היינו ההתנהגות המוסרית של האדם היא בעיניהם העיקר וכל היתר – מיותר. אמנם כל הדברים האלה הם למעשה בגדר "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". הם אינם לוקחים בחשבון את עצם העובדה שרבותינו ז"ל בגמרא אשר דיברו אחרי הנביאים ואשר אמרו מה שאמרו גם התעסקו רבות בקביעת פרטי פרטים של ההלכות הקשורות לקרבנות, וזאת בעידן של אחרי חורבן בית שני, כאשר כבר לא היה להלכות האלו שום חשיבות מעשית בפועל. על זה באה הממרה במסכת מנחות שהבאנו למעלה. אומרים לנו חז"ל: מה נעשה עתה שאין לנו לא מזבח ולא קרבן שהם חיוניים לעולם שאינו יכול להתקיים בלעדם? לכן, קבעו שהעיסוק הלימודי בענינים האלו יעמוד לנו תמורת הקורבנות עצמם. לא זו בלבד, אלא גם הרמב"ם אשר נטפס ע"י הרציונליסטים כ"אחד משלהם" הכליל במשנה תורה כל נושאי בית הבחירה ועבודת הקרבנות כהלכה פסוקה ככל היד החזקה, כדי שההלכות תהיינה מוכנות ליישום עם חידוש ממלכת ישראל על אדמתה ללא איחור ודחיה. דבר המלמד אותנו שמבחינתו לא היה מדובר רק במצות תלמוד תורה שהרי להיפך הוא כותב בהקדמתו שזאת הסיבה שלא הביא את כל השקלא וטריא של התלמוד אלא סולת נקיה של מסקנות בבחינת הלכה למעשה. מה היא אם כן דעת התורה בסבך הזה? שאם יבוא מי שהוא ויחשוב שהוא יכול ללכת בשרירות ליבו ולפטור את עצמו על ידי קורבן ותפילה, טעות היא בידו. שאין הקרבן מועיל מאומה ללא תשובה וגם התפילה חסרת אונים כדכתיב בישעיהו שם: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגם אם תרבו תפילה אינני שומע – ידיכם דמים מלאו". ואם כן נשאלת השאלה המתחייבת. אם התשובה היא העיקר, מה הצורך בכל עבודת הקרבנות? ואף על פי שהדברים ארוכים מיני ים ואי אפשר למצות את כל הענין נתייחס כאן לפחות לפן אחד של הדברים, זה הקשור דוקא לקורבן התמיד, היינו לקורבנות ציבור. הקורבנות האלו באים ממחצית השקל היינו מתרומה שלכל אחד מישראל יש בה חלק שוה בשוה. התפקיד של הקרבנות האלו הוא לכפר על אותם החטאים הנגרמים ע"י התפקוד היומיומי של חברה העוסקת בעניניה בתומה ותמימותה, חטאים שאף אחד לא התכוון אליהם ואף אחד לא רצה בהם ואינו מודע אליהם. על כן אין גם מי שיעשה תשובה עליהם ויתכוון לתקנם. מול אותם העיוותים החברתיים ישנה אפשרות לקום ולומר "חבל, אבל…" ולוותר, מתוך יאוש, עם כל הרע והכאב הנגרם בטענה ש"כך הם החיים". ויש אפשרות להרגיש אשם ללא תקנה ולכן להחליט לברוח מכל עיסוק חברתי, להתבודד ולחיות חיים שאינם מועילים לאף אחד מפחד להזיק למי שלא יהיה. לעומתם דרך התורה היא להסכים לקחת מלוא אחריות מבחינת החברה ככלל ולהעיד דרך עבודת הקורבנות שאנו מתמודדים עם מציאות כזאת שהיא צריכה תיקון והשתדלותנו היא לתקן אותה. אבל עד שנצליח, אנו צריכים כפרה על כל מה שטרם תוקן. למה עבודת הקרבנות היא דוקא העבודה המובהקת לכפר על נפשותינו? מפני שהיא העבודה המעידה על כך שאילו יכולנו להתפרנס בכל מה שצריך לנו, גשמית, נפשית, רוחנית ושכלית כפי שעבודת הקרבנות הנה הכנת סעודה שלמה בבשר ולחם, יין ומלח, סעודה שלא הצריכה שום חטא אפילו בשגגה להכינו, גם אנחנו היינו יכולים לחיות חיים נקיים מכל עוון שזה רצוננו, כפי שאומר רבי אלכסנדרי (ברכות יז.) "רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". עבודת הקרבנות היא העבודה המובהקת של עם שהסכים לקשור את גאולתו וישועתו הדתיים לתעודתו המוסרית. פורים שמח ושבת שלום