../images/Emo20.gifהסיפור לתחרות של ישרא בלוג - מעריב לנוער.
הסיפור לתחרות של ישרא בלוג - מעריב לנוער.
סוד גדול של ילד קטן.
דממה. הדממה ממלאת את האוויר... והשתיקה הזו? בכלל שווה את כול הטרחה? זה לא פשוט כמו שכולם חושבים. אוה, הלוואי שזה היה פשוט כמו שזה נשמע. מילה כה קטנה מסמלת כל כך הרבה דברים, כה חשובים ועוצמתיים. המון דברים שונים מתחברים לאותה מילה קטנה; חלקם מתחברים בצורה מתאימה וחלקם לא, אך בסופו של דבר, כולם נכללים באותה המילה הקטנה שמסמלת כל כך הרבה. עם זאת, רק מעט אנשים יודעים זאת, מבינים זאת באמת. ריח מתוק התנדף באוויר הבוקר וילדים רבים רצו למאפייה בתמימות, קונים את שחפץ ליבם, אוכלים ונהנים מכל נגיסה מתוקה ואוורירית. רק אחד, ילד אחד נשאר בודד, הולך באיטיות ובפנים נפולות. האם זה ראוי? למה הוא לא רץ עם כל שאר הילדים? למה הוא לא נהנה מדבר מתוק ואוורירי שכזה בבוקר כה יפה? "שחר? מה קורה? למה אתה לא קונה משהו?" שאל אותו חברו הטוב אייל, משפשף את שערו הזהוב. "אני לא רוצה." שיקר והרים מבטו, מחייך את חיוכו המקסים והמזויף. "אתה בטוח? זה ממש טעים והמחיר די זול." אייל ניסה לשכנע, נוגס במאפה המתוק והפריך שלו. "לא, אני מוותר הפעם..." השיב שוב שחר והם המשיכו בדרכם לבית הספר, שני ילדים מחויכים. האומנם? היום של שחר התחיל כמו לכל תלמיד בכיתה א'. הוא התיישב לצד חברו הטוב אייל, שידע עליו הכל. טוב, כמעט הכול.. הוא לא ידע זאת כמו ששחר ידע, כמו ששחר הסתיר. "נשאר לי עוד קצת, רוצה ליפני שהמורה תיכנס?" אייל שאל את שחר ושחר התלבט. האם לקחת את המאפה המתוק או לא? הוא לא ידע מה להחליט, נזכר בדברי אימו, אך אייל האיץ בו. "קדימה! המורה עוד שניה פה!" אמר לו במהירות, לחוץ בעצמו ומגיש לו את המאפה המתוק. שחר נלחץ בעצמו. "אממ, אני... אוקיי, בסדר!" אמר לבסוף ולקח את המאפה המתוק, מכניס לפיו. שחר הרגיש בו מתמוסס, לועס בעונג מתמשך, מחייך חיוך קטן ומבויש. הוא הביט באייל, הבעתו הבעת תודה, אך בתוכו חשש שזה לא היה טוב. המורה נכנסה והשיעור התחיל, עובר במהירות לאייל המחוייך לעומת שחר, שפניו התעוותו, חמוצות מעט וכאב החל להיווצר בבטנו. הוא נשם עמוקות, מחכה בקוצר רוח שהשיעור יסתיים בעוד דקות אחדות. הוא הביט בשעון, לא מסיר עיניו וזיעה קרה לחלחה על מצחו הקטן. "נו!" השתנק ואחז בבטנו הכואבת, כשלפתע נשמע הצלצול והוא שחרר את האוויר האצור, קם במהירות מהכיסא ורץ לשירותים הקרובים, לא יכול להתאפק עוד. הוא נכנס לאחד התאים והתיישב בהם, מתנשף ומנגב את הזיעה ממצחו בידו הקטנה. הוא נשם עמוק שוב, מתאמץ ותוך מספר שניות בטנו התהפכה והשתחררה בהקלה. ראשו הקטן היה מסוחרר מעט, מניח עליו את ידיו, מושך קלות את שערותיו השחורות. הוא סיים ויצא מהתא באיטיות, ניגש לכיור ושוטף את פניו, מביט במראה ורואה עד כמה חיוור נעשה, מביט לתוך השתקפות עיניו הירקרקות. הוא ניער ראשו ולקח נייר כדי לנגב את פניו וידיו. אנחה קטנה עזבה את פיו, יוצא מהשירותים בחזרה לכיתה, מתיישב בכיסאו ועוצם עיניו, מתנשם. "מה קרה, שחר?" שאל חברו אייל, מביט בו ומניח את ידו על מצחו של שחר. "אין לך חום." המהם. "אז למה אתה נראה כמו רוח? ראית רוח?!" אייל שאל, מופתע, אך טועה בניחושו. "מה פתאום אייל, איפה אתה חי?" שאל אותו שחר, מנענע ראשו. "אני לא מרגיש טוב." מלמל, משפשף את בטנו הקטנה."אולי אכלתי משהו לא טוב." שחר ניסה לחשוב, משפשף עיניו בידיו. "בוא נלך לשאול את המורה." החליט אייל ושחר הנהן, שניהם קמים מהכיסאות ואייל אחז בידו, ממהרים לגשת למזכירות ולמורה שלהם. הם חיפשו אותה בעיניהם, עיניהם קולטות שיער אדמדם, רצים לעברה. "גברת הדס, שחר לא מרגיש טוב." אמר אייל, מושך בשמלתה של המורה בשביל למשוך את תשומת ליבה מהפטפטת שהילכה במזכירות. גברת הדס הרכינה ראשה מטה וחייכה, מתכופפת ומניחה ידיה על ראשם. "מה יש, חמודים?" שאלה אותם, מתרוממת ואוחזת בידיהם, מוציאה אותם מהמזכירות. "אני לא מרגיש טוב." - "שחר לא מרגיש טוב!" פצחו שניהם במקהלה, גורמים לגברת הדס להעלות גיחוך קל. "אוה, חמודים שלי." אמרה, מלטפת את פניהם. "אייל, תודה מתוק, תחזור לכיתה." ביקשה גברת הדס ואייל עשה כדבריה, רץ בחזרה לכיתה. "מה אתה מרגיש, שחר?" שאלה אותו גברת הדס. "אני.. כ-כואבת לי הבטן וכבר הייתי בשירותים ושם גם היה לי סחרחורת כזאת." מלמל, משחק באצבעותיו הקטנות, משפיל מבטו מטה. גברת הדס חייכה והרימה את מבטו. "בוא, אכין לך תה טעים ומתוק ואז נראה איך תרגיש בהמשך היום." התחילה לומר. "אם לא תרגיש טוב, נחזיר אותך הביתה." סיכמה ושחר הנהן, לוקח את ידה והם נכנסו למזכירות. היא הכינה לו כוס תה פושר ומתוק והוא ישב איתה במזכירות, שותה ומסיים את התה המתוק עד סוף ההפסקה. "תודה גברת הדס, אני מרגיש קצת טוב יותר." אמר שחר בחיוך קטנטן וירד מאחד הכיסאות, רץ לעבר הכיתה. "אייל!" שחר קרא בחיוך והתיישב לצידו. "כן? מה קורה? אתה בריא כבר?" שאל אייל בהתרגשות. "שתיתי תה ממש טעים ומתוק ואני מרגיש קצת טוב יותר." הסביר בחיוך, אך לפתע פניו שוב התעוותו ואייל הביט בו בבהלה. "מה קרה?" שאל אייל, מניח ידו על כתפו של שחר. "אני.. אני רוצה הביתה." יילל. "אני.. אני הרגשתי טוב רק לרגע ועכשיו ממש כואב לי!" קרא ורקע ברגלו, מתנשף ועוצם את עיניו בחוזקה. "שחכתי שאמא אמרה לי שאסור." ייבב. אייל נבהל ורץ במהירות למזכירות לגברת הדס וסיפר לה ששחר מרגיש ממש לא טוב וכמעט בוכה. גברת הדס מיהרה להתקשר לאימו רותי והזמינה אותה לקחת את בנה הביתה. הכל קרה באורח פלא, מוזר ולא מובן, משהו לא מסתדר.. מה בעצם מוסתר? מה הסוד הגדול? מה קורה פה? תוך דקות ספורות, רותי, אימו של שחר, הגיעה לכיתה וחיבקה את בנה, מרימה אותו על ידיה ולוקחת אותו הביתה. היא הביטה בו, מוציאה מהמגירה מכשיר קטן שאימה הלוותה לה. היא דקרה את אצבעו של שחר שהחלה לדמם, מניחה את אצבעו על המקלון שסופג את הדם, מכניסה את המקלון למכשיר המיוחד ובוהה במספר הגבוה שהתנוסס עליו לאחר מספר רגעים בדאגה. "שחר.. מתוק שלי, אנחנו זקוקים לעזרה." אימו יבבה, אוחזת בו בחיבוק חם ואוהב, לא באמת יכולה לטפל בזה לבדה, ללא עזרה רפואית.
הדממה חזרה. שוב ממלאת האוויר בריקנות, שוב גורמת לתהייה; השתיקה הזו? בכלל שווה את כול הטרחה? ובכן, לא לבד. כן, צריך עזרה בשביל לחיות עם זה, בשביל לחיות את זה. צריך לקבל ולהפנים שלמרות הכל זה לא הסוף, זו התחלה חדשה, התחלה שונה ואמנם לא מבורכת, אבל היא עדיפה מכלום. אז תחיו עם זה, עם המחלה שלא כולם מקבלים כמחלה. תחיו עם הסוכרת הזו, הדבר המתוק הזה שהופך אתכם למתוקים כל כך, ממיס אתכם תחת טיפות הגשם השבריריות. © ליהי רימון. אישית? חסר לי תאורים ועוד הרבה דברים, חבל שאנחנו מוגבלים ל1000 מילים. אבל זה מה שיש.
מקווה שנהנתם.
אכן-כן. שניתי את שם הפינה לכתיבה במקום הפאנפיקים
כי זה נראה לי נכון יותר ומתאים ביותר.
אז כמו שכולם כבר יודעים, פה תכלו לפרסם את כול היצירות שלכם.
מהסיפור עד לפאנפיק עד לוואנשוט ולשירים.
אנחנו נקבל הכול כברכה.
אז היום רישמית הפינה נפתחת.
היא תפתח כול יום רביעי וכול פעם תוכלו לפרסם דבר אחד בלבד.
אלה עם יש לכם גם וואנשוט\שיר וגם סיפור\פאנפיק - שאז תוכלו לפרסם את שתהם אבל פרק אחד מהסיפור\פאנפיק, וכמובן וואנשוט\שיר אחד.
בהצלחה לכולם ותהנו,תקרא ותשתפו!
