../images/Emo205.gifבגלל שאני רואה שהפינה נטושה..
קטע שהגשתי לתחרות כתיבה ממש לפני שהפסקתי לכתוב. אני גאה בסגנון. בעלילה פחות. אבל אני עומדת מאחורי הסיפור הזה. כמובן שהוא לא מבוסס על שום דבר... הכל פיקטיבי לגמרי. אבל יש המון פרטים קטנים [איזו חומה הקיפה את הגטו, אם בכלל, לדוגמא] שנורא העסיקו אותי והייתי צריכה לחפש בטיזנאבי בשביל למצוא אותם. Enjoy
זיכרונות של לפני המלחמה השנה הייתה 1939 כשהכרתי לראשונה את המושג "נאציזם". הייתי בת תשע כשלראשונה הרגשתי שלהיות יהודי, בעיני הסובבים אותי לכל הפחות, זה רע. לא רע, נורא. חרפת עולם. חייתי עם הוריי ואחותי בת השבע-עשרה בפולין, מרכז פולין, פיוטרקוב טריבונלסקי. הבית שלנו מעולם לא היה גדול ומעולם לא חיינו חיי פאר כמו המשפחות בשכונה שלנו, שרובם היו משפחות של רואי-חשבון או בנקאים גדולים. מאז שזכרתי את עצמי היה ביתי צנוע ביותר, לעיתים גם מעט רעוע. בטריבונלסקי גרנו בבית-שלושה-חדרים, אני ואחותי ישנו יחד בחדר הגדול. בחודשים האחרונים של שנת 39' החלו דיבורים על בידוד כלשהו. מהחברים והמורות בבית-הספר הבנתי שמסתובבת מחלה באזור, שמתפשטת מהר. מאוד מהר. לכן יתחילו לבנות סביבנו אמצעי הגנה. ואכן, אחרי כמה חודשים, באחד מאותם ימים נעימים יצאתי לקדמת הבית וממש מולי עבדו פועלים על הצבת שלטים סביב השכונה הקטנה, במרחקים זעירים אחד מהשני. "המעבר אסור." מיד רצתי פנימה, לחקור על כך את האדם הראשון שעיניי יכלו ללכוד. ומי אם לא אמי היקרה עמדה ליד הכיריים כשריח הבישולים המגרה אופף אותה. רצתי אליה, כמעט ומועדת, ונעצרתי ממש רגע לפני שקצות שערותיי נשרפו מהלהבות. "אמא, מה הם עושים בחוץ?" שאלתי והצבעתי אל הדרך הנשקפת מחלון המטבח. היא לא מיהרה לענות לי. נראה היה ששקעה במחשבות לרגע, ותוך כך צווארה האדים לגוון קיצוני של וורוד. "הלנה, מתוקה-" אך לפני שהספיקה לומר מילה נוספת נטרקה דלת בהמשך המסדרון ואחותי הגדולה אנה כאילו נפלה מהשמיים ממש מאחוריי. "הלן, בואי לחדר רגע, אני רוצה להראות לך משהו." היא אמרה בלי להביט בי, אלא החליפה מבט מלא משמעות עם אמא. עיניי ריצדו מזו לזו עד שלבסוף אנה החליטה לגרור אותי לחדר בלי לחכות למענה. היא התיישבה על המיטה והחוותה לי בידה לעשות כמוה. קיפלתי את רגליי תחתיי והבטתי בה כאילו מנסה למצוא משהו שלא כשורה. היא חייכה חצי-חיוך, ואז כרכה את כפות ידיה סביב צווארה והסירה ממנו תליון זהב משובץ אבן חן לבנה. "אני רוצה שתקבלי את זה." היא אמרה בשמץ של מבוכה והושיטה לי את ידה האחוזה בשרשרת. זהו תליון שהיה עליה מאז ומעולם, סבתא הורישה לה אותו לפני שנפטרה, לכן היה לי קשה להבין מה הסיבה למתנה הפתאומית. ובכל זאת, הושטתי לה את היד שלי והיא זרקה את התליון אל תוך כף ידי, שהוא, כמו זרם של מים, נפל בעדינות וברכות. היא קיפלה את אצבעותיי עליו, המשיכה להביט בכף ידי הקפוצה עוד כמה רגעים לפני שנאמר משהו נוסף. "אנה.." לחשתי, כשגם אני שקועה ביופי הזהוב של התליון החדש שלי. היא רק המהמה לי בתשובה, סימן טוב שאפשר להמשיך לדבר. "זה נכון ש.. נכון שיש מחלה שמסתובבת בחוץ? ושאנחנו עומדים כולם למות? זה נכון?" שאלתי אותה בפרץ של מלים, נאיביות מוחלטת. היא נאלמה דום והישירה מבט חודר לעיניי. - תחילת שנת 1940, מתישהו בתחילת פברואר, בלילה גשום ועמוס סערות ברקים, נשמעו שלוש דפיקות חזקות על הדלת הקדמית של הבית. כאלו שהצליחו להעיר את כל המשפחה, גם את החתול. לרגע היה שקט, ואז הדפיקות על הדלת התחזקו. שמעתי צעדים לאורך המסדרון מאחורי דלת חדר השינה שלנו, ולאחר מכן את הרשרוש של מפתח בתוך המנעול. צעקה בקול גברי הדהדה בחלל –לא צעקה של אימה, אלא של פקודה- בשפה שלא הבנתי. ואז רק רחש של לחישות שלא הייתי קרובה דיי כדי להבין את הנאמר מהן. זה נמשך דקות ספורות, ואז הדלת נסגרה. החריץ המואר מתחת לדלת נעלם. זוג רגליים נוסף רקע לאורך המסדרון ונעצר בסופו, ואז הדלת של חדר השינה של אנה ושלי נפתחה. אבא עמד בפתח כשבידו תיק עור קטן שחור. "לקום, קדימה. הזדרזו, אין לנו הרבה זמן." הוא ציווה, ואנחנו כבקשתו קפצנו מהמיטות. לא טרחנו להתלבש, רק נעלנו את הנעליים שהונחו לצד המיטה של כל אחת מאיתנו ואספנו את השיער לאחור. מאותו הרגע הכל קרה מהר מדי בשבילי כדי להבין. רגע אחד עמדתי על מפתן הבית, אחוזה חזק בידיהן של אמי ואחותי הגדולה, וברגע שלאחריו זרקו אותי לבית משפחת וַלְנסה, המשפחה השכנה. אבא אמר שהוא, אנה ואמא צריכים ללכת לעת עתה, ושהם ימהרו לחזור לקחת אותי הביתה והכל יהיה בסדר. אבל זה לא קרה. מר ולנסה מיהר להוביל אותי במורד המדרגות המובילות לקומה מתחת לפני האדמה, איפה ששאר משפחתו הייתה. הרגשתי בנוח, הם היו חברי משפחה טובים בשנים האחרונות. התיישבתי על קצה מיטתה של בתם הקטנה , שהייתה בת גילי, והקשבתי מילה במילה למה שאמרו לי. "מהיום, הלנה, את נוצרייה. את חלק מהמשפחה שלנו, שמך יהיה גניה ולנסה. אין צורך לפרט יותר מזה, אם מישהו ישאל – זה מה שאת עונה. האם אני ברור?" שאל מר ולנסה, ואני, בלית ברירה, הנהנתי בהסכמה. "מותר לשאול מה קרה?" שאלתי בנימוס, וגברת ולנסה חייכה אליי באדיבות. "המחלה מתפשטת מהר משחשבנו," היא הסבירה בנועם, "ואנחנו נאלצים להסתתר עד שיהיה בטוח לצאת החוצה. אבל אל דאגה, זה יהיה בקרוב מאוד. בינתיים את בטוחה כאן." - הסתתרתי במרתף של משפחת ולנסיה, בתור גניה ולנסיה, במשך חמש שנים תמימות. איש לא שאל מי אני, כי לא התראיתי עם אדם חוץ ממר ולנסיה, אשתו ושני ילדיהם. לא ידעתי מה קורה מחוץ לארבעת הקירות בהם שהיתי, כי במשך כל חמש השנים הללו לא הייתה לי אפשרות לצאת לאוויר הצח. חגגתי ארבעה ימי הולדת במרתף, עם המשפחה המזויפת שלי, בלי ידיעה מה קורה עם משפחתי האמיתית ולמה, לכל הרוחות, למה הם לא מקיימים את ההבטחה שהבטיחו לי חמש שנים קודם לכן? למה אני עדין כאן, אם אבא אמר שהוא יחזור וייקח אותי ושהכול יהיה בסדר? שכבתי לילות שלמים על מיטת השדה, מהרהרת, חושבת שאולי כלום לא בסדר. שבגלל זה, רק בגלל זה, אבא לא מגיע להחזיר אותי הביתה. ושעוד יש לי משפחה, אי-שם. בתום חמש השנים האלו החליטו משפחת ולנסה שהמצב מחוץ לבית בטוח מספיק כדי שנוכל לצאת החוצה. באותה הזדמנות הם החליטו גם לספר לי את האמת. הייתה מלחמה. הוריי ואחותי, שכביכול נחשבה בוגרת דייה, נלקחו למחנות עבודה. הם עבדו בשביל הגרמנים, הנאצים, שירתו אותם בגלל היותם יהודים. לא יכולתי לסבול את הידיעה שמשפחתי הקטנה, היחידה שאי-פעם תהיה לי, לא בהכרח עוד קיימת. ברגע שיצאנו מחוץ לבית, ולמרות ההלם מההריסות שנותרו מהעיר, יצאתי למסע חיפוש אחרי הוריי ואחותי. שנתיים שלמות, ברחבי כל פולין ומערב גרמניה. לבדי, בלי איש שאני מכירה. שנתיים שלמות, ולא הצלחתי למצוא שום זכר למשפחה שלי. מלאת ייאוש, בדידות וזיכרונות של לפני המלחמה, אספתי כל פרוטה שהייתה לי, מכרתי כל גרוטאה שיכלה להרוויח בשבילי עוד מעט כסף, ונסעתי רחוק. רחוק ככל שיכולתי מכל דבר שהעלה בי זיכרונות כואבים של מה שאיבדתי, במלחמה שנכחתי בה ובכלל לא הייתי עדה לה. קניתי ממישהו שנתקלתי בו לגמרי במקרה בית נטוש, שאמר שגם ככה לא שווה הרבה – אבל הוא מתאים למישהי כמוני. הבית מוקף גינות ועצים, על אי מבודד מצפון לאנגליה. מקום שקט, בדיוק כמו שרציתי. ואני מאז את השקט הנפשי שלי קיבלתי חזרה, פחות או יותר. את פצעי המלחמה שלי איש לא יוכל לרפא, ואת הנחמה שלי מצאתי בכתיבת ספרי ילדים. -
אז כמו שכולם כבר יודעים, פה תכלו לפרסם את כול היצירות שלכם.
מהסיפור עד לפאנפיק עד לוואנשוט ולשירים. אנחנו נקבל הכול כברכה.
חחחחחחח
הסמיילי בוז במקום~בצניות~ XDD אז היום רישמית הפינה נפתחת בפעם השניה.
היא תפתח כול יום רביעי וכול פעם תוכלו לפרסם דבר אחד בלבד.
אלה עם יש לכם גם וואנשוט\\שיר וגם סיפור\\פאנפיק - שאז תוכלו לפרסם את שתהם אבל פרק אחד מהסיפור\\פאנפיק, וכמובן וואנשוט\\שיר אחד.
בהצלחה לכולם ותהנו,תקרא ותשתפו!
