../images/Emo63.gif פרשת יתרו ../images/Emo63.gif
שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו כאשר אנו מתבוננים בעשרת הדברות, המופיעות בפרשתינו ומשוים אותן לעשרת הדברות, שבפרשת ואתחנן, אנו יכולים להבחין בכמה הבדלים ביניהם, למשל: "לא תענה ברעך עד שקר" בפרשתינו, לעומת "לא תענה ברעך עד שוא" בפרשת ואתחנן, וכן "זכור את יום השבת לקדשו" בפרשתינו, לעומת "שמור את יום השבת לקדשו" בפרשת ואתחנן. בשני המקרים אנו אומרים, ששניהם בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. ולכן נכתבו שני נוסחים, אחד בפרשתינו ואחד בפרשת ואתחנן. במסכת בבא קמא נאמר על לוחות ראשונים: "מפני מה לא נאמר בהם טוב... מפני שסופן להשתבר", מכאן אנו למדים שהשינויים שהיו בלוחות שניים, לא היו כתובים בלוחות הראשונים. וכן בלוחות ראשונים נאמר: "כתובים באצבע אלקים" וגם בלוחות השניים נאמר: "ויכתבם על שני לוחות אבנים", לא יתכן ששני הנוסחים היו כתובים בבת אחת על שני הלוחות. אכן ההבדלים הלשוניים בין שתי הנוסחאות בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים משקפים את השוני במציאות - בין דור יוצאי מצרים לבין דור באי הארץ וכל הדורות אחריהם. הלוחות הראשונים הם בבחינת האמת המוחלטת שאינה נופלת תחת הנסיבות של זמן ומקום, ולכן נאמר בהן בחינה של "עד שקר", בעוד הלוחות האחרונים מתיחסים למציאות הקייומית ולכן נאמר בהם לשון "עד שוא". היה מן הראוי להתייחס לכל הבדל בפני עצמו, אך כדי לקצר נתבונן בנוסח הידוע לכל הודות לשירתו לקבלת השבת של רבי שלמה אלקבץ: "שמור וזכור בדיבור אחד" וננסה להסיק ממנו לקח להבנת מציאותנו. השבת שבדברות הראשונות שנאמר בהם "זכור" את יום השבת, היא השבת המטפיסית, שבת של מעלה, המעידה על שביתתו של הקב"ה בתום ששת ימי המעשה. ישנה הקבלה בין שבת שבדברות הראשונות לבין השבת שבפרשת "ויכלו". בשני המקרים השבת היא שבת שמימית, המעידה על מעשה בראשית ועל שביתתו של בורא העולם ביום השבת כדי לתת מקום לעשיית האדם: אשר ברא אלוקים לעשות. לעומת זאת, השבת שבדברות אחרונות, שנאמר בהן "שמור" את יום השבת, היא שבת חברתית-הסתורית, ישנה זיקה בין שבת זו ליציאת מצרים. והעניין עולה בקנה אחד עם ייחוסנו את איזכור השבת לזכר למעשה בראשית ואת איזכור המועדים לזכר ליציאת מצרים. שהרי שתי בחינות הן בזהותנו: הבחינה של עם ישראל שהוא גוי קדוש של צאצאי האבות והבחינה של ממלכת כהנים שהם עם אלוקי אברהם. ההבדל המבוטא ע"י שינויים אלה שבין השבתות הוא: שבעוד שבשבת של דברות ראשונות, המחלל שבת הינו כעובד כוכבים ומזלות, שהרי הינו כופר בשביתתו של הקב"ה בששת ימי בראשית. ומתוך כך המחלל שבת זו בפרהסיא ובמזיד )וכמובן שהגדרת מזיד דורשת עיון כשהוא לעצמו ופשוט שמודעות וכוונה הם מעיקרי העניין ולא סתם עברה לתיאבון( הינו כעובד כוכבים ומזלות, הנחשב לגוי לכל דבריהם (בדברי חז"ל). לעומתו, המחלל שבת של דברות השניים, שהיא שבת חברתית-הסתורית, שלא יעבדו עבודת עבד, ז"א שלילת הכלכלה כערך עליון שכל שיקולים אחרים חייבים להיות משועבדים אליו, אין בה כפירה במציאותו יתברך. ומתוך כך המחלל שבת זו, הינו אמנם חוטא, אך אינו נחשב לגוי לכל דבריהם. (בדברי חז"ל). ולכן כשנשברו לוחות ראשונים, שונה הסטטוס של השבת ומחללה - ויתכן שזו הסיבה ששבת של לוחות ראשונים, היא בבחינת "זכור" ואילו של לוחות שניים היא בבחינת "שמור" שהרי יש לשמור על הקיים ולפעול להחזרתו ולתיקונו של החסר. ומכל זאת נפקא מינא גדולה לימינו אנו, מגוי ליהודי שחוטא. שבת שלום
שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו כאשר אנו מתבוננים בעשרת הדברות, המופיעות בפרשתינו ומשוים אותן לעשרת הדברות, שבפרשת ואתחנן, אנו יכולים להבחין בכמה הבדלים ביניהם, למשל: "לא תענה ברעך עד שקר" בפרשתינו, לעומת "לא תענה ברעך עד שוא" בפרשת ואתחנן, וכן "זכור את יום השבת לקדשו" בפרשתינו, לעומת "שמור את יום השבת לקדשו" בפרשת ואתחנן. בשני המקרים אנו אומרים, ששניהם בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. ולכן נכתבו שני נוסחים, אחד בפרשתינו ואחד בפרשת ואתחנן. במסכת בבא קמא נאמר על לוחות ראשונים: "מפני מה לא נאמר בהם טוב... מפני שסופן להשתבר", מכאן אנו למדים שהשינויים שהיו בלוחות שניים, לא היו כתובים בלוחות הראשונים. וכן בלוחות ראשונים נאמר: "כתובים באצבע אלקים" וגם בלוחות השניים נאמר: "ויכתבם על שני לוחות אבנים", לא יתכן ששני הנוסחים היו כתובים בבת אחת על שני הלוחות. אכן ההבדלים הלשוניים בין שתי הנוסחאות בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים משקפים את השוני במציאות - בין דור יוצאי מצרים לבין דור באי הארץ וכל הדורות אחריהם. הלוחות הראשונים הם בבחינת האמת המוחלטת שאינה נופלת תחת הנסיבות של זמן ומקום, ולכן נאמר בהן בחינה של "עד שקר", בעוד הלוחות האחרונים מתיחסים למציאות הקייומית ולכן נאמר בהם לשון "עד שוא". היה מן הראוי להתייחס לכל הבדל בפני עצמו, אך כדי לקצר נתבונן בנוסח הידוע לכל הודות לשירתו לקבלת השבת של רבי שלמה אלקבץ: "שמור וזכור בדיבור אחד" וננסה להסיק ממנו לקח להבנת מציאותנו. השבת שבדברות הראשונות שנאמר בהם "זכור" את יום השבת, היא השבת המטפיסית, שבת של מעלה, המעידה על שביתתו של הקב"ה בתום ששת ימי המעשה. ישנה הקבלה בין שבת שבדברות הראשונות לבין השבת שבפרשת "ויכלו". בשני המקרים השבת היא שבת שמימית, המעידה על מעשה בראשית ועל שביתתו של בורא העולם ביום השבת כדי לתת מקום לעשיית האדם: אשר ברא אלוקים לעשות. לעומת זאת, השבת שבדברות אחרונות, שנאמר בהן "שמור" את יום השבת, היא שבת חברתית-הסתורית, ישנה זיקה בין שבת זו ליציאת מצרים. והעניין עולה בקנה אחד עם ייחוסנו את איזכור השבת לזכר למעשה בראשית ואת איזכור המועדים לזכר ליציאת מצרים. שהרי שתי בחינות הן בזהותנו: הבחינה של עם ישראל שהוא גוי קדוש של צאצאי האבות והבחינה של ממלכת כהנים שהם עם אלוקי אברהם. ההבדל המבוטא ע"י שינויים אלה שבין השבתות הוא: שבעוד שבשבת של דברות ראשונות, המחלל שבת הינו כעובד כוכבים ומזלות, שהרי הינו כופר בשביתתו של הקב"ה בששת ימי בראשית. ומתוך כך המחלל שבת זו בפרהסיא ובמזיד )וכמובן שהגדרת מזיד דורשת עיון כשהוא לעצמו ופשוט שמודעות וכוונה הם מעיקרי העניין ולא סתם עברה לתיאבון( הינו כעובד כוכבים ומזלות, הנחשב לגוי לכל דבריהם (בדברי חז"ל). לעומתו, המחלל שבת של דברות השניים, שהיא שבת חברתית-הסתורית, שלא יעבדו עבודת עבד, ז"א שלילת הכלכלה כערך עליון שכל שיקולים אחרים חייבים להיות משועבדים אליו, אין בה כפירה במציאותו יתברך. ומתוך כך המחלל שבת זו, הינו אמנם חוטא, אך אינו נחשב לגוי לכל דבריהם. (בדברי חז"ל). ולכן כשנשברו לוחות ראשונים, שונה הסטטוס של השבת ומחללה - ויתכן שזו הסיבה ששבת של לוחות ראשונים, היא בבחינת "זכור" ואילו של לוחות שניים היא בבחינת "שמור" שהרי יש לשמור על הקיים ולפעול להחזרתו ולתיקונו של החסר. ומכל זאת נפקא מינא גדולה לימינו אנו, מגוי ליהודי שחוטא. שבת שלום