פרשת כי תשא

[מיקי*]

../images/Emo63.gif פרשת כי תשא ../images/Emo63.gif

חטא העגל כתחליף למשה "וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פַּנִים אֶל-פַּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא) בפרשת כי תישא מופיע הסיפור של חטא העגל. סיפור זה מהווה כמין מאמר מוסגר בהמשכיות הוראות התורה הקשורות לבניית המשכן. ידוע הדבר שיוזמת החטא באה לא מהעברים אלא מצד הערב רב שהעלה משה ממצרים יחד עם שבטי ישראל. מהות החטא היתה דוקא להחליף את משה רבנו ע"י אליל ולא היתה בבחינת עבודה זרה במובן הרגיל של המילה, שהיא עבודת כוכבים ומזלות, עבודת הכוחות הטבעיים של העולם, במקום הבורא ב"ה. חטא העגל נבע מהנטיה הטבעית של אומות העולם, מחוץ לבני שם, להפוך את גיבוריהם לאלילים, גיבורים אשר נתפסו אצלם כמתווכים בין האלקים והאדם. אמנם, אף על פי שלא היה לבני ישראל עצמם חלק במעשה העגל, הם לא הצליחו למנוע את המעשה. לפיכך, נחשב להם החטא כאילו היו הם שותפים בו, ויהיה עליהם לסבול את תוצאותיו. לאחר תפלתו של משה, העונש ייפרס משך כל זמן ההיסטוריה. אבל התוצאה המיידית תהיה בכך שמכאן ואילך, דבר ה' בבחינת התגלות התורה לישראל יהיה אך ורק למשה רבנו בלבדית. אבל, מעבר לייחודיות של הקשר הזה כפי שהוא מופיע בפסוק שהבאנו למעלה, הביטוי "כאשר ידבר איש אל רעהו" בא ללמדנו על אמיתת הדיבור המופנה למשה כפי שאין אדם מסתיר דבר מרעהו. יתר על כן, על פי הכלל של וא"ו ההיפוך, הפועל "ודיבר" יכול להיקרא כלשון עתיד, דבר המגלה מימד נוסף בענין של דיבור ה' עם האדם : מתי ידבר ה' עם משה ? כאשר ידבר איש אל רעהו ! התגלות דבר ה' לאדם אפשרית בכל מצב שמתקיימים כללי המוסר של האחווה בין איש לרעהו. שבת שלום

 

[מיקי*]

קדושת שבת וקדושת מקדש

ויאמר ד' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ד' מקדשכם: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה: ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לד' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת: שמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים: תחילת פרשת כי תשא חוזרת על שלושת התרומות שהיו במשכן, שנכתב כאן ג' פעמים תרומת ד', אחת תרומת אדנים, שהיתה במחצית השקל, אחת אף היא במנין ע"י מחצית השקל לקנות מהן קורבנות ציבור לכפר על נפשותיכם, והשלישית היא תרומת המשכן איש איש מה שנדבו לבו. אחר כך באות ההוראות של עשיית הכיור וכנו לרחצה, ההוראות לעשיית שמן המשחה וההוראות לעשיית הקטורת. בכך נגמרו כל ההוראות שתחילתן בפרשת תרומה לבניית המשכן. אז נאמר למשה על קריאת בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ושל אהליאב בן אחיסמך למטה דן שיהיו בראש צוות החכמי לב לעשיית המשכן וכל כליו שהפרשה מפרטת. ובסיום, מופיעה המצוה של שמירת השבת שהבאנו למעלה ובסופה נתינת לוחות העדות, לוחות הברית כתובים באצבע אלקים. החוקים החלים על בית המקדש – וזה כולל גם את המשכן – שונים מאלו החלים חוצה לו, שהרי היו מקריבים קורבנות בשבת ועושים כל מיני מלאכות שהן אסורות "בכל מושבותיכם" וחומרת האיסור של חילול שבת מודגשת כאן ע"י הזכרת עונשו, בכרת אם לא היתה התראה ובמיתה כשהיו עדים והתראה. היה מקום לחשוב שהיות ומדובר בבנית בית המקדש אשר לא שייכות בו הלכות שבת, גם בנייתו תהיה דוחה שבת. לכן בא הציווי ב"אך את שבתותי תשמורו". המילה "אך" פירושה "אף על פי", היינו למרות הזריזות שבמלאכת הקודש, יש צורך להפסיק אותה לשמירת השבת. ט"ל אבות המלאכה האסורות בשבת נלמדות דוקא מהמלאכות הדרושות לבניית המשכן. הוה אומר שיש כאן הנגדה בין קודש לחול מבחינת המטרה והאמצעים. השבת היא "אות ביני וביניכם לדורותיכם" לכך "כי אני ד' מקדשכם". לכן, "ששת ימים יעשה מלאכה", שהם ששת ימי המעשה, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" הכוללים כל צבאם, "וביום השביעי שבת וינפש". ראוי לשים לב לכך שבעוד שכל הענינים שבתחילת הפרשה מובאים בפתיח הרגיל "וידבר ד' אל משה לאמר: כי תשא וגו'", "ועשית כיור נחושת וגו'", "ואתה קח לך בשמים ראש וגו'", "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'", יש בפתיח של שמירת שבת שינוי לשון: "ויאמר ד' אל משה לאמר". (גם לגבי הקטורת כתוב "ויאמר ד' אל משה" אבל שם לא כתוב "לאמר" היינו שהיתה זו אמירה למשה עצמו ואין כאן מקום להרחיב). ידוע קביעת חז"ל שדיבור הוא לשון קשה, מידת הדין, בעוד כי אמירה היא לשון רפה, מידת הרחמים. אם כן, מצות שמירת השבת החמורה כל כך כאמור, באה מאת ד' במידת הרחמים. היא לא באה כדי להכביד עלינו אלא להיפך. לא רק בגלל שהיא מאפשרת לנו – ואף מכריחה אותנו – להתנתק מהבהלה של ימי החול כדי לחיות משך יום אחד בשבוע כמו בני מלכים ולא כעבדים. אלא שאם מטרת חיינו היא להגיע למדרגה של "קדושים תהיו" הרי שבראותינו את המציאות של האדם והחברה כמות שהם בעולמנו, יש מקום לפקפק על האפשרות להצליח במשימה. השבת, בהיותה אות כי "אני ד' מקדשכם", הנה מעידה על כך שלמרות ההוה אמינא השלילית, הדבר אפשרי וגם בהישג יד. יום אחד בשבוע, אנו חיים במדרגת הקדושה הנתנת לנו במתנה (וזהו "וינפש" שנתנת לנו נשמה יתירה השייכת לעולם המתוקן) כדי שנוכל לטעום את טעמה. על המתנה הזאת, עלינו לשמור בקפדנות כדי לא לקלקל אותה. ועלינו לדעת כי ניתן לנו הזמן, במשך ימי המעשה, לעשות את המלאכה, שהיא מלאכת המשכן, היינו להפוך את העולם למשכן שכינתו ית', בבחינת "בכל דרכיך דעהו" ועד שנצליח דרכינו, משמשים המשכן ובית המקדש כמין "מעבדה" שבה הדבר כביכול כבר הושלם. קדושת המשכן והמקדש מגינה על ימי החול ומכפרת בעדם, וביום השבת שהוא מעין עולם הבא מתקדשים אנו בקדושתו, וההווה מתקדש בקדושת העתיד. לכן נתנות הלוחות במתנה כי הן שייכות – כמונו – לעולם העליון, לעולם שכולו טוב, ולכן כתובות הדברות בלשון עתידי, ובעולמנו הזה העתיד המחייב ההוא נשמע כצווי המבטא את הדרישה והשאיפה להתעלות ולהתרוממות למקומנו המוכן לנו. שבת שלום

 

[מיקי*]

חטא העגל מי ומה?

פרשתנו ידועה בעיקר בגלל חטא העגל המובא בתוכה. אך גם בפרשיה זו הנראית לנו מוכרת כ"כ ישנם כמה פרטים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם, מפני שכך הורגלנו לחשוב, אך באמת בטעות יסודם. אנו רגילים לחשוב שחטא העגל בעיקרו הוא חטאו של עם ישראל, אך בעצם כאשר אנו מתבוננים בצורה מדויקת בפס' יכולים אנו לראות שלאמיתו של דבר הדברים אינם בדיוק כפי שאנו חושבים. את חטא העגל עצמו, את הדרישה לעגל, לא ביקשו העברים מישראל, אלא הערב רב שהוציא משה ממצרים! את היסוד להבחנה זו יכולים אנו למצא בפרשת בשלח בחלוקה שמובאת בפס' הראשונים בין ישראל לעם, שבגדר העם נמצאים אלו שלא היו יוצאים ממצרים לולא גרשם פרעה; ובדר"כ "העם" מוסב על הערב רב ולא על ישראל שמוצג כ"בני ישראל" (כאשר "עם בני ישראל" מבטא את צירופם יחד). ואמנם בחטאם זה גילו הערב רב שנכשל הנסיון האחרון להצלחת תולדות האנושות ע"י צירוף אומות העולם לישראל ומאז קשים גרים לישראל בפן הכללי, למרות שמקבלים גרים כיחידים, אך לא כאומה שלימה ולא כקבוצה. על כן בהתבוננות בפס' רואים אנו שבכל הפס' המדברים על חטא העגל מיוחסים הדברים ל"עם" ולא לישראל. זאת ועוד כאשר כבר נעשה העגל אומרים הם: "אלה אלהיך ישראל" ולא אומרים הם זה אלהינו, כיון שמדברים הם אל ישראל. וכן כאשר מדבר הקב"ה למשה אומר לו "לך רד כי שיחת עמך", וכי עמו של משה הוא, אלא אמר לו הקב"ה אותם אלה שהעלת ממצרים בלא להיועץ בי הם שגרמו לחטא. יחד עם זאת יכולים אנו לראות שהעגל לא בא במקום הקב"ה אלא במקום משה רבינו. (שזאת אחת הסכנות הטמונות באומות העולם בראותם מנהיג המבצע ניסים גלויים כמשה, להעלותו לדרגת אלוה) כפי שאומרים לאהרן "קום עשה לנו אלהים ... כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". ואכן אם נקשה ונאמר והרי מבקשים ואומרים על העגל "אלהים"? יש להבחין בין אלהים לשם הויה שהרי גם השופט נקרא אלהים "עד האלהים יבא דבר שניהם" "והגישו אדוניו אל האלהים" וכן אמר ד' למשה "הנה נתתיך אלהים לפרעה" ועוד; ופירוש אלהים הוא כח מסויים וכאשר קוראים להקב"ה בשם אלקים זה בחינת בעל כל הכוחות כולם שכל הכוחות המתגלים במציאות נובעים ממנו (אלהים בגימטריא = הטבע = 86). וזו היתה טענתם של הערב רב שלא ד' הוציא אותנו ממצרים, אלא מכלול של כוחות ותהליכים שונים ובראש כל הכוחות משה, איש האלהים, והיות וחזר לשמים צריך מנהיג שיעמוד בראש הכוחות, ולכן אהרן מבקש שיתפרקו כל ישראל מתכשיטיהם; ערכיהם של עם ישראל היקרים מפז רב יכולים ליצור בחרט ובצירוף כל ערכיהם-כתריהם של כלל ישראל יהיה זה שוה לערכו של משה ולמחר כשישוב משה יצטרף אליו; אך לא היתה זו כוונת הערב רב. ולכן היות וישראל לא הצליחו למנוע את החטא, אף אם לא השתתפו בו אקטיבית, כאילו הם עצמם חטאו. ואמנם יש מהם שהצטרפו לכוונת הערב רב, ומי שחטא בעדים והתראה נהרג בסיף ובעדים בלי התראה מתו במגיפה, ואותם שעבדו בלי עדים ויש צורך לבחון את מחשבתם ולכן שתו את אפר העגל כמו "מי סוטה" אך לבחינת כלל ישראל שלא הצליחו למנוע את החטא הצליח משה רק להשיג ארכה "וביום פקדי ופקדתי אליהם את חטאתם" ומיד אחרי זה ציווה על הכניסה לא"י. והנה בהר סיני כאשר כפה עליהם הר כגיגית אמר להם "אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", ולאחר הרכה שקבלו בחטא העגל, חטאו בחטא המרגלים ומאסו בארץ חמדה ונתקיים שם תהא קבורתכם "במדבר הזה יפלו פגריכם" אם כן מובן שלא קיבלו את התורה, אלא כדרך הערב רב, כלומר כדת בלבד ולא כפי שבאמת היו צריכים, כ"תעודת זהות", המבטאת גם את היעד אליו אני צריך להגיע וגם את האמצעים על מנת להגיע לתעודתי, שהם בחינת תורה ומצוות, היכולים להתקיים בשלימותם רק בארץ ישראל, ביישומם בחיי חברה שלמים ומתוקנים לקיים "ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות". שבת שלום

 

[בשורות טובות!]

יישר כח עצום, ר` מיקי /tapuzforum/images/emo70.gif

מוזמנים להוסיף עוד וורטים /tapuzforum/images/emo13.gif

 

[מיקי*]

אהבה ואחווה שלום ורעות

"וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פַּנִים אֶל-פַּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא) בפרשת כי תישא מופיע הסיפור של חטא העגל. סיפור זה מהווה כמין מאמר מוסגר בהמשכיות הוראות התורה הקשורות לבניית המשכן. ידוע הדבר שיוזמת החטא באה לא מהעברים אלא מצד הערב רב שהעלה משה ממצרים יחד עם שבטי ישראל. מהות החטא היתה דוקא הכוונה להחליף את משה רבנו ע"י אליל ולא היתה בבחינת עבודה זרה במובן הרגיל של המילה, שהיא עבודת כוכבים ומזלות או עבודת הכוחות הטבעיים של העולם, במקום הבורא ברוך הוא. חטא העגל נבע מהנטיה הטבעית העמוקה של אומות העולם, מחוץ לשושלת בני שם, להפוך את גיבוריהם לאלילים, גיבורים אשר נתפסו אצלם כמתווכים בין האלקים והאדם. אמנם, אף על פי שלא היה לכנסת ישראל בעצמה (ז"א צאצאי השבטים) חלק במעשה העגל, הם לא הצליחו למנוע את המעשה. לפיכך, נחשב להם החטא כאילו היו הם שותפים בו, ויהיה עליהם לסבול את תוצאותיו. הודות לתפילתו של משה, העונש ייפרס משך כל זמן ההיסתוריה. אבל ישנה גם תוצאה מיידית המתבטאת בכך שמכאן ואילך, דבר ד' בבחינת התגלות התורה לישראל יתייחד אל משה רבנו בלבדית. הדרך בה מבטא הפסוק את ההתגלות המיוחדת הזאת למשה רבנו באופן אישי הביאה את המפרשים להזהיר אותנו כנגד השקפה מגושמת (=אנתרופומורפית) של ההתגלות. הם מתבססים בדרך כלל על פסוק פ"ט שבפרק ז' בספר במדבר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר (המ"ם בחיריק) אליו וגו' ". המילה מדבר כפי שהיא מוטעמת ע"פ המסורה, המ"ם בחיריק ולא בשבא, משמעותה הפשוטה היא כאילו היה הקב"ה מדבר אל עצמו נוכח משה. וכן בקשר לפסוק בו התחלנו, רש"י מביא את תרגום אונקלוס: "מתמלמל", דבר הגורם לקריאת הפסוק כביכול באופן הבא: "וידבר ד' אל עצמו עבור משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". איש מדבר אל רעהו כפי שהיה מדבר אל עצמו, זאת אומרת בכנות מוחלטת, בלי להסתיר ממנו דבר. (כדאי להזכיר כי הרעות היא המדרגה הגבוהה ביותר בקשר של האדם עם זולתו, כפי שמעידה הברכה השביעית משבע ברכות הנישואין, למעלה מאהבה ואחווה, מעבר לשלום). לכן הפסוק מורה בעיקר על בחינת אמיתת דבר ד' אל משה במובן הרבה יותר משמעותי מאשר על בחינת קירבה מיוחדת כביכול בין הקב"ה ומשה רבנו, קירבה המעלה באופן מידי את בעית ההתייחסות אל ד' בהאנשה או בהגשמה. בנוסף לכך, ניתן גם להדגיש ענין מיוחד העולה מפרט דקדוקי מעניין. על פי הכלל של וא"ו ההיפוך, הפועל "ודיבר" יכול להיקרא כלשון עתיד, דבר המגלה מימד נוסף בענין של דיבור ד' עם האדם, אחרי שנציין כי מובן המילה "כאשר" יכול להיות גם "כפי ש-" וגם "בזמן". ובכן, מתי ידבר ד' עם משה? כאשר ידבר איש אל רעהו! במילים אחרות, אף על פי שהתגלות דבר ד' לאדם תלויה באמיתות המוחלטת של המימד הנבואי, היא זמינה בכל מצב שמסוגל האדם לדבר אל זולתו, זאת אומרת שמובטח הימצאותו של מוסר האחווה בין איש לרעהו. שבת שלום