רומל - עלייתו ונפילתו של טקטיקן מבריק

אורי-

New member
../images/Emo63.gif רומל - עלייתו ונפילתו של טקטיקן מבריק

הספר: רומל - עלייתו ונפילתו של טקטיקן מבריק, מאת צ'רלס מסנג'ר. הוצאת מודן, 2010. תרגום לעברית של אריה חשביה. הספר כתוב בנטיה ברורה להיסטוריה צבאית, לא מפתיע כשמדובר בספר ביוגרפי על מי שהתפרסם בזכות היותו איש צבא. מי שמחפש חומר רקע בדבר המשטר הנאצי, תהליכי הנאציפיקציה בגרמניה וכד', לא ימצא בספר הזה את מבוקשו. הספר מתייחס מספר פעמים לשאלת תפיסתם של אנשי הצבא הבכירים את המשטר הנאצי, אך נראה שהתשובה לשאלה זו היא: אנשי הצבא רואים במלחמה כמקצוע שלהם. הם אומנם נשבעו אמונים להיטלר ולא למדינה, אך עדיין רואים עצמם א-פוליטיים, ופועלים למען העם הגרמני ולא כנגד עם אחר. הספר מציג את חייו של רומל, החל מימיו הראשונים כקצין צעיר במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בימי גדולתו בלחימה בגזרת אפריקה. כדי להוסיף את הפן האישי יותר, יש השענות גדולה על מכתביו ללוסי אישתו, ציטוטים מיומנו או ציטוטים של אחרים כפי שתיארו את הפגישות איתו. (יש מנהיגים שכותבים היום מכתבים אישיים או יומנים אישיים? היום כבר אין את ההתרשמות העקיפה, לטוב ולרע. את המציאות אנחנו בונים על פי שידורי הטלוויזיה שמאפשרים פרשנות גדולה יותר מעדויות של גוף ראשון, שני או אפילו שלישי - כשמישהו מספר מה רומל סיפר על היטלר. וזה נראה שבעידן המודרני, אם אין תיעוד אורקולי, או לפחות קולי - קשה לבנות מזה סיפור חדשותי. המקבילה היחידה לטעמי, אלה בלוגים למינהם וגם שם הייחוד הוא האפשרות להגיב בזמן אמת לכותבים, כך שהבלוג - אישי ככל שיהיה, הוא יותר נאום מאשר יומן אישי). ונחזור לספר: הכתיבה נראית כפונה למי שעוסק בהיסטוריה צבאית. המחבר מתייחס מספר פעמים לפעולות צבאיות מודרניות, כמו המערכה בעירק ב1991 ו2003, ומציג את הפעולות של רומל ככאלה ששימשו השראה למצביאים במערכות ההן. עם זאת, גם ללא רקע צבאי אפשר ללמוד מהספר על היחסים בין גרמניה ואיטליה, על הדרך בה ראו האנשים בשטח את המלחמה ולראות פן אישי יותר של הלחימה. בנוגע לרומל עצמו - אולי שתי שאלות מרכזיות: הראשונה - האם הוא היה איש צבא מבריק, או כפי שטענו גם קצינים בכירים גרמנים, הוא ניצל הצלחות שנבעו ממזלו הטוב וכולן היו בזירה שולית. בזירת אירופה, כך נטען, הוא לא היה מתגלה ככל כך מוצלח. השאלה השניה - האם הוא היה מה שמכונה לאחר המלחמה "גרמני טוב" (כזה שהתנגד להיטלר)? מצד אחד הוא התעלם מהזוועות של המשטר הנאצי, מצד שני הוא האמין בהפסקת המלחמה והשגת שלום ויש מי שטוען שהוא אף היה מעורב בקשר ה20 ביוני (מבצע ואלקירי) להפלת היטלר. התשובות לשאלות לא ברורות מאליהן. מצד אחד, עבור הגרמנים הוא כבר שימש כסמל לגבורה ולכן היטלר העדיף לתת לו את האפשרות להתאבד, וכך להסתיר את הרצון של איש הצבא המהולל בהפסקת המלחמה ו/או בהפלת הפיהרר. מבחינת בנות הברית - יש מי שרואה בו חלק מקושרי הקשר, אבל המחבר בספר טוען שגדולתו כמצביא מבריק והגון כלפי אוייביו, מגמדת את מעורבותו במשטר הנאצי. קביעה מאוד בעייתית לטעמי. מה השורה התחתונה של הספר? גדולתו של רומל היא ב"אומץ לב ונכונות להוביל מלפנים", על כל השאר הדעות חלוקות.
 

Y. Welis

New member
אולי הטקטיקן הגרמני המוערך ביותר

ובלי ספק הנערץ ביותר במערב, כבר משנות המלחמה. אפילו בארץ נרשמו לו מעריצים (וזה חלק מהותי מ'מיתוס הוורמאכט הנקי' שהיה נפוץ בעשורים הקודמים, שאני מקוה להגיע אליו מתישהו, בסקירה על ספר מעניין בנושא). ספרו על לוחמת ח"יר, לפי נסיונו בחזית האיטלקית (דווקא!) במלחמת העולם הראשונה, נחשב לאחד מספרי ההדרכה הקלאסיים בנושא (תורגם לעברית בשנות החמישים בערך). אין ספק שכטקטיקן ומנהיג שריון הוא היה מהטובים שהיו (אם כי לדעת קלארק, גודריאן היה משובח יותר - אבל צריך לומר שהוא לא התנסה בתנאים קשים, ניצח בד"כ בתנאי יתרון איכותי [במערכות ילניה וסמולנסק], וגם הובס במערכת מוסקבה - אם כי פוטר זמן קצר אחרי שהחלה, כך שההשוואה עדיין לא מלאה), והצליח בתנאים קשים ביותר, ולעיתים ע"י הפעלת אותו התרגיל שוב ושוב (איגוף משוריין מהאגף הדרומי) על הבריטים חסרי המזל והכישרון (הסיבה שצ'רצ'יל שאל את ראש המטה שלו 'אין לכם גנרלים שמנצחים?'). אבל מרגע שהשליטה בים התיכון עברה לידי הבריטים בסוף 41', הבסיס במאלטה חוזק והאספקה הימית הגרמנית כמעט הוצמתה (דווקא כאשר לרומל היו יותר טנקים מתמיד - קור' אפריקה -> קור' פאנ' אפריקה -> אר' פאנ' אפריקה -> אר' פאנ' 5), והאוויריה הבריטית היתה היחידה כמעט, מצבו החל להתדרדר, והיכולות שלו צומצמו. נהוג היה לומר שקרב אל-עלמיין היה נקודת הכרעה - אבל סביר שהיא כבר הושגה לפני כן: העדיפות הבריטית היתה מוחצת כמעט בכל תחום, והסכנה שנשקפה לארץ ישראל היתה מוגבלת. מהקרב ההוא והלאה מונטגומרי בעצם רדף אחריו, והאיטיות שלו היתה יותר בגלל זהירותו המפורסמת (שעלתה במחיר שנתיים מיותרות באיטליה) ולא בגלל הכוח הגרמני או התקפות הנגד של רומל. הוא אכן היה מעורב בקשר ה-20 ביולי (אם כי יותר כשומע ולא כשותף מעשי, אאל"ט), ויומנו האישי כולל עדויות מרתקות על יחסיו עם היטלר, כמו שמפרט אירווינג בספרו (הבעייתי) Hitler's war (בהנחה שהוא אכן מצטט נכונה), שם הוא פורש בצורה מרתקת את השינוי האיטי שעבר עליו מהערצת היטלר להכרה בצורך להתנגד לו (הייתי שמח אילו היה מחקר פחות מוטה בנושא הזה, אבל עד אז נראה שארווינג הוא המקור היחיד. הוא גם חיבר ביוגרפיה עליו - The Trail of the Fox). בעניין הזה, גרלד פלמינג בספרו 'היטלר והפיתרון הסופי' (87', 'יד ושם', עמ' 32-33) טוען שרומל ואנשי מטהו התעלמו מפקודות גזעניות; אבל עדיין באיזורי העורף שלו הוקמו מחנות לחלק מהיהודים שנמצאו באיזור השליטה שלו, הם גם סומנו ומעט גם נשלחו לאירופה; כך שלא ברור עד כמה הוא התנגד באופן אישי (וכמו שניתן לראות מעוד מקרים, לא תמיד היה קשר בין התנגדות בפועל למדיניות הנאצית, להתנגדות להיטלר). עוד בנושא - http://www.e-mago.co.il/Editor/history-1403.htm וכן ספר מ-87' - 'רומל באפריקה' / וולף הקמן http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64927&itemId=1490&itemType=0 ותודה על הביקורת!
 

Y. Welis

New member
עוד שני ספרים

'אל עלמיין' / סטיוון באנגיי. הוצאת: יבנה / הקיבוץ המאוחד, 2005. קרבר, מיקל ‬/ 'טוברוק: לחמה במדבר המערבי' (תרגם: שלמה גונן; 'מערכות', 1966).
 
רומל כמפקד צבאי

אין ויכוח על כך שרומל היה טקטיקן צבאי מבריק, אחד מהמפקדים המוכשרים ביותר בצבא הגרמני, ואחד החסידים הראשונים של לוחמת השיריון המודרנית. אולם גם כטקטיקן היו לרומל לא מעט חסרונות. עקרון הפיקוד מלפנים של רומל גרם לא פעם נזק יותר מאשר תועלת, משום שהוא מנע ממנו לקבל תמונה רחבה יותר של שדה הקרב. במקרים רבים הוא פעל בפזיזות ובאופטימיות מופרזת, והפקודות שנתן לכוחותיו נתגלו כבלתי מציאותיות והתעלמו ממגבלות היכולת הצבאית. הבריטים החמיצו לא פעל הזדמנויות להשמיד את כוחות קורפוס אפריקה (למשל בקרב מרסה מטרוח) בגלל הזהירות, השמרנות, וחוסר הכישרון של פיקוד הארמיה השמינית במערכות המדבר המערבי. החולשות של רומל כמפקד התגלו בנסיונותיו לכבוש את נמל טוברוק באביב 1941 ובמהלך מבצע "צלבן" בדצמבר אותה שנה. גם בשלב הראשון של קרב גזאלה פקודותיו של רומל כמעט הובילו לאסון. במהלך קרב אל עלמיין השלישי מונטגומרי ניצל את דבקותו של רומל בעריכת מתקפות נגד כמעט בכל מצב, כדי לגרום לו להשמיד בהדרגה את כוחות השיריון שלו בשורת מתקפות נגד כושלות. רומל הוכיח עצמו כמפקד דיוויזיה וכמפקד קורפוס מוצלח, אך ספק אם היה מתאים לפיקוד על ארמיה או על קבוצת ארמיות. כאסטרטג רומל התגלה ככישלון. ההתעלמות הכמעט מוחלטת שלו מהבעיות הלוגיסטיות שהגבילו את יכולת הפעולה של כוחות הציר, היתה אחת הסיבות לתבוסה הסופית של כוחות הציר בצפון אפריקה. דוגמה טובה למגבלות של רומל כאסטרטג ניתן למצוא בפעולותיו לאחר נצחונו המזהיר בקרב גזאלה וכיבוש טוברוק. לפי התוכנית האסטרטגית המקורית עליה הסכימו הפיקוד הגרמני והאיטלקי, לאחר כיבוש טוברוק כוחותיו של רומל היו אמורים לעבור למגננה בגבול מצרים, בעוד ההסתערות המשולבת המתוכננת על מלטה (מבצע "הרקולס") נערכת בתקופת הירח המלא של חודש יולי. כיבוש מלטה היה פותר את בעיות האספקה של רומל, ומאפשר לו להמשיך במתקפה לכיוון תעלת סואץ כשקווי התחבורה שלו מאובטחים. אולם מיד לאחר כיבוש טוברוק התעקש רומל לנצל את ההצלחה באופן מיידי להמשך ההתקדמות מזרחה, ושיכנע את היטלר ומוסוליני לתמוך בעמדתו בניגוד לעמדת המטה הכללי הגרמני והאיטלקי. בכך אבדה הזדמנות חד פעמית לכבוש את מלטה, לאחר שרוככה ע"י הפצצות כבדות של חילות האוויר של הציר. קווי האספקה של רומל, שגם כך היו מתוחים ביותר, לא יכלו לעמוד במעמסה כאשר הוא התעקש להמשיך במתקפה לתוך שטח מצרים, וזו היתה הסיבה העיקרית לכשלונותיו בקרב אל עלמיין הראשון. אגב, מקור טוב נוסף בעברית למערכה במדבר המערבי מהצד הגרמני ניתן למצוא בספרו של פרידריך פון מלנתיין, ששימש כקצין מטה אצל רומל, קרבות שיריון (הוצאת מערכות, 1960).
 

Y. Welis

New member
גם ספר טוב, שכבר לא מודפס

וכולל כמה אבחנות בעניין חזית המזרח - אצלו קראתי על ההשפעה הקטלנית של הארטילריה הסובייטית - שלדעתו לא הובנה בדרגים הגבוהים, אלא עד קיץ 44', כשכבר היה מאוחר מדי למבצעים ניידים רציניים. זו אגב ביקורת שקטה על מאנשטיין וסיגנון הפיקוד שלו (שהיה אולי פחות מוצלח משל מודל למשל). בעניין הזה יצאו ממש בחודשים האלה שני ספרים חדשים ומעניינים על מאנשטיין - Manstein: Hitler's Greatest General / Mungo Melvin וכן ERICH VON MANSTEIN: Hitler's Master Strategist / Benoit Lemay. לדעתי אגב גם אם הציר היו כובשים את מלטה, סביר שהבריטים היו מנסים לכבוש מחדש - השליטה באי היתה נקודת מפתח ובלי ספק חשובה להם יותר (לשליטה ימית ואוירית - המפתח לשליטה באיזור). הגרמנים היו צריכים להתחיל בכיבוש האי מלכתחילה. קשה שלא להבין לרוחו של רומל (בהתעקשות להמשיך למצרים גם ללא הבטחת העליונות הזו), כי הפערים בין התעוזה הגרמנית לזהירות הבריטית (ואח"כ גם האמריקאית - פאטון היה בודד מדי בתעוזתו שם), היו כה רבים, עד שאפשר היה לנצל אותם לפעמים לשנות את המערכה. אבל מונטגומרי היה משהו שהוא לא הכיר.
 
מלנתיין ורומל

ספרו של מלנתיין מהווה מקור טוב ובד"כ אמין לתיאור הקרבות במערכה בצפון אפריקה מהצד הגרמני. לעומת זאת, התיאורים שלו לגבי המערכה בחזית המזרחית הם בד"כ מאוד בלתי מדוייקים ובלתי אמינים. הוא נוטה להגזים בתיאור ההצלחות של הגרמנים, ולגמד את כשלונותיהם במערכה (אותם הוא מייחס כמעט תמיד לטעויות של היטלר, ולא של הפיקוד הגרמני) ומזלזל ביכולות של הצבא הסובייטי. כנראה שקשה היה לו להשלים עם העובדה, שהיריב הנחות הזה (הצבא הסובייטי) הוא שמילא את התפקיד המרכזי בתבוסת גרמניה הנאצית במלחמה. למשל, אם תבדוק את תיאור ניסיון החילוץ של הוט בדצמבר 1942 בספרו של מלנתיין, ותשווה אותו למקורות האחרים הקיימים בנושא, תראה שהוא מאוד בלתי מדוייק, בלשון המעטה, הן לגבי התאריכים והן לגבי תיאור מהלך האירועים. ביחס לרומל, נכון שהיה היגיון מסויים ברצונו לנצל את ניצחונו במערכת גזאלה, ובנחישותו להמשיך במרדף אחרי הארמיה ה-8 אל תוך מצרים. אך דרך פעולתו לאחר כיבוש טוברוק מדגימה שוב את מגבלותיו כאסטרטג, ואת חוסר ההבנה שלו ביחס למגבלות היכולת הלוגיסטית של כוחותיו. לאחר כיבוש טוברוק נותרו בקורפוס אפריקה רק כמה עשרות טנקים מבצעיים וכמה אלפי חיילים תשושים. ההחלטה להמשיך במרדף לתוך שטח מצריים, מול כוחות בריטיים חזקים פי כמה, היתה הימור מסוכן מאוד, שכמעט עלה לו בהשמדת כוחותיו בקרב מרסה מטרוח. במהלך הקרב הבקיעו שלושת הדיוויזיות של קורפוס אפריקה, שנותרו עם פחות מ-50 טנקים שמישים, את מרכז מערך ההגנה הבריטי, ואיימו לכתר את שני הקורפוסים הבריטיים שהחזיקו בקו. אך למעשה, כוחותיו של רומל מצאו עצמם מכותרים ע"י כוחות עדיפים בהרבה של הארמיה ה-8, ומתקפת נגד בריטית נחושה היתה מביאה להשמדתם. למזלו של רומל, ההימור שלו הצליח, והפיקוד הבריטי הכושל הורה לכוחותיו לפנות את קו מרסה מטרוח ולסגת לקו אל עלמיין. כשהגיעו הכוחות התשושים של רומל לקו אל עלמיין אזל מזלו, ונסיונותיו להבקיע דרך מערך ההגנה הבריטי נכשלו. במהלך קרב אל עלמיין הראשון, כוחות הארמיה השמינית היו קרובים הרבה יותר להשמיד את כוחותיו של רומל, מאשר האחרונים היו קרובים להבקיע דרך קו אל עלמיין.
 

Y. Welis

New member
מלנתין עדיף במה שהוא מכיר

כראש המטה של באלק, מפקד דיב' פאנ' 6 בהגנה על הצ'יר, ואח"כ כראש המטה שלו בקור' פאנ' 48. על ההבקעה של הות יש תיאור טוב ב-'ללא תקוה וללא פחד' של פרידו פון זנגר אונד אטרלין (מפקד צוות קרב בדיב' פאנ' 17), וכן במידה מסויימת אצל מאנשטיין. ספרו של הות עצמו (שיצא בשנות ה-60' במסגרת של מונוגרפיות של מפקדי וורמאכט לשעבר) טרם תורגם לאנגלית. מכל מקום למרות האופטימיות המדבקת שלו, ניתוחיו מעניינים. בעניין רומל, על זה נאמר שהצד עם העתודה האחרונה הזמינה, הוא שינצח. הוא לקח הימור ענקי ובסופו של דבר הפסיד בו. אבל עם פיקוד בריטי כה לקוי כמו שהיה לפני מונטגומרי, קשה לומר אם הוא היה מפסיד כך.
 
מבצע "סערת חורף"

קבל תיקון. באלאק היה מפקד דיוויזית הפאנצר ה-11, שלא השתתפה במבצע "סערת חורף", ניסיון החילוץ של הוט. דיווזית הפאנצר ה-6 בפיקוד ארהרד ראוס מילאה תפקיד מרכזי במהלך ניסיון החילוץ הכושל, וזכרונותיו של גנרל ראוס הם המקור הראשוני הטוב ביותר, מהצד הגרמני, להבנת מהלך המאורעות. בראשית העשור הנוכחי יצאו 2 ספרים המבוססים על זכרונותיו של ראוס - ספרו של סטיבן ניוטון, מבצעי פאנצר (2003), וספרו של פיטר צ'וראס, פנצרים בחזית המזרחית (2002). מלנתיין שימש כקצין מטה בקורפוס הפאנצר ה-48 בקרבות על נהר הצ'יר, ולא ברור מהו המקור שלו לתיאור (המסולף) של מבצע "סופת חורף". ביחס לרומל, יש לזכור שהוא נכשל בקרב אל עלמיין הראשון למרות שהפיקוד על הארמיה ה-8 היה עדיין בידי קלוד אוקינלק. הסיבות העיקריות לתבוסתו במערכה בצפון אפריקה היו העדיפות המכרעת של הארמיה השמינית (בסיוע אמריקני נדיב) במשאבים ובציוד, השליטה האווירית של חיל האוויר המידברי, וההצלחה הבריטית לפגוע קשות בהעברת האספקה לכוחות הציר בצפון אפריקה דרך הים התיכון. יש לזכור גם את העדיפות הבריטית בתחום המודיעין, שנבעה מפיענוח הצפנים הגרמניים (אניגמה). מהרגע שהארמיה ה-8 קיבלה גם פיקוד ראוי לשמו (ברנרד מונטגומרי) גורלו של רומל נחרץ למעשה.
 

Y. Welis

New member
צודק - באלק היה עם ה-11. אח"כ עבר לפקד על

הקור'. ה-6, ה-17 וה-23 היו במבצע 'דונרשלאג' תחת הות (ה-6 הוצאה מההתקפה כדי לסייע בהגנה מפני 'סאטורן' ובין השאר משום כך המבקע לעבר פאולוס נעצר). סביר שהמקור של מלנתין (שכתב את ספרו בסוף שנות ה-50') היו זיכרונותיו האישיים ולא מסמכים מהארכיונים. הסידרה שהזכרתי כבר כללה מסמכים כאלה (ונדמה שגודריאן השתמש בכמה ב-panzer leader שלו). אגב סטיבן ניוטון, יש לו כמה ספרים מעניינים מאוד על החזית הזו (כולל אחד על קורסק שקיים ברשת), והוא בדרך להעשות חוקר בכיר בתחום.
 
זכרונות אישיים

כפי שכתבתי לך קודם, פון מלנתיין לא השתתף במבצע "דונרשלאג", אלא נמצא במרחק רב משם עם קורפוס הפאנצר ה-48 ממערב לנהר צ'יר, ולכן לא יכול היה להסתמך על זכרונותיו האישיים לצורך תיאור המבצע. דוגמא נוספת לסילופים בספרו של מלנתיין היא טענתו, שקורפוס הפנצר ה-48 השמיד לחלוטין את קורפוס הטנקים הסובייטי ה-24, לאחר פשיטתו המוצלחת על שדה התעופה הגרמני בטצ'ינסקאיה. ידוע לנו ממקורות אחרים, שהקורפוס הנ"ל ספג אמנם אבידות כבדות, אך הצליח להחלץ בסופו של דבר מהכיתור הגרמני ולחבור לכוחות הסוביטיים האחרים.
 

Y. Welis

New member
אגב זה משנה דבר מטענתי על חשיבות

הארטילריה הסובייטית בתבוסה הגרמנית באוקראינה, או הכישלון הפיקודי של קב' אר' דרום (ומאנשטיין) לזהות את הבעיה הזו בקיץ 43'? אם כן, אשמח לשמוע טיעונים ספציפיים. אחרת הדיון לא רלוונטי (מן הסתם הוא לא 'סילף' מה שהוא לא ידע).
 
חשיבות הארטילריה

כפי שכתבתי לך בעבר, אין ויכוח על כך שהארטילריה הסובייטית מילאה תפקיד חשוב בהצלחת המתקפות הסובייטיות החל מ-1943. אני זוכר שמלנתיין תיאר את השפעתה לפחות במקום אחד בספרו. הגרמנים למדו במהלך הזמן לשמור את העתודות הניידות שלהם מחוץ לטווח הארטילריה הסובייטית, כדי למנוע את השמדתן במהלומה הארטילרית המקדימה. יחד עם זאת, לדעתי, הגורם המרכזי להצלחות הסובייטיות בשלב השני של המלחמה, לא היתה הארטילריה, אלא פיתוח המיומנות הסובייטית בהפעלת פורמציות משוריינות גדולות במבצעי עומק. הארטילריה, למעט התותחים המתנייעים, שסופחו לארמיות הטנקים, נותרה ברובה מאחור מהרגע בו בוצעה ההבקעה של החזית הגרמנית.
 

Y. Welis

New member
לדעתי יש קשר ישיר בין התחזקותה למס' האבידות

שעלה אצל הגרמנים (גם בשריון - לראשונה במערכה במזרח), וכמובן השפעה מוראלית קשה על הכוחות שבקו. מלנתין מתאר שיטות להימנעות ממכת הארטילריה הסובייטית, שהוכנסו לשימוש מקיץ 44; מה שאומר שעד אז, לא היו שיטות כאלה (רשמיות) וזה כשל פיקודי. מעניין מה 2 הספרים החדשים על מאנשטיין אומרים בעניין (האחד 'מסורתי' יותר והשני של למאי, מנסה לנתץ את תדמיתו וקושר אותו למוראות הכיבוש הגרמני באוקראינה).
 
כפי שאתה יודע

השנה האחרונה של המלחמה בחזית המזרחית (והמערבית) היתה הקשה ביותר מבחינת האבידות שספג הצבא הגרמני, כך שלא נראה שהשיטות שפיתחו הגרמנים להתמודד עם מכת הארטילריה הסובייטית המקדימה עזרו להם להימנע מאבידות. במבצע בגרטיון, ולאחר מכן במבצע ויסלה-אודר, ספגו הגרמנים את התבוסות הגדולות ביותר שלהם במלחמה בחזית הסובייטית. בשני המקרים, הגורם המכריע במיטוט מערך ההגנה הגרמני היו ארמיות הטנקים הסובייטיות, והמיומנות שלהם בניהול מבצעי עומק, תוך עקיפת כיסי ההתנגדות הגרמנית, וכיתור ריכוזי האוייב. למעשה, הדרך היחידה להימנע מספיגת אבידות כבדות מההכנה הארטילרית הסובייטית, היתה השגת מודיעין מדוייק על מועד ומיקום המתקפה, שיאפשר לפיקוד הגרמני להסיג את כוחותיו לקווי ההגנה העורפיים לפני פתיחת המהלומה הארטילרית (כפי שעשה גנרל היינריצי בקרב על רמות זילאו באפריל 1945). אבל המיומנות הסובייטית בשיטות הונאה והסוואה גרמה לכך, שברוב מכריע של המקרים הם הצליחו להשיג לפחות הפתעה טקטית, אם לא אסטרטגית. במקרים בהם לא הצליחו הגרמנים לחזות את מועד המתקפה הסובייטית ומיקומה, יחידות קו החזית שלהם הושמדו לחלוטין, או ספגו אבידות נוראות מריכוזי האש הארטילרית, שהיו חסרי תקדים בעוצמתם (200-250 כלי ארטילריה לק"מ חזית), אפילו כאשר היו מחופרים ומבוצרים כראוי.
 

Y. Welis

New member
מה שצריך הוא מחקר סטטיסטי שיראה את הסיבות

לאבידות במבצעים השונים (כמו שיש לחלק מהיחידות ב'קורסק' - בספרם של גלאנץ והאוס, וכנראה שיותר בספרם של צטרלינג ופראנקסון). זה יאפשר להעריך נכונה את השפעת הארטילריה. אגב מהיכן החומר על הנרייצי - הספר של ביוור?
 
היינריצי

הסיפור על הסגת כוחות הארמיה ה-9 הגרמנית לקו ההגנה השני בלילה לפני תחילת המתקפה של ז'וקוב על רמות סילאו (או זלו), מופיע בכל הספרים העוסקים בקרב על ברלין. בנוסף לספרו של ביוור, ולספר החדש יחסית של הייסטינגס (ארמאגדון) קיימים בעברית לפחות עוד שני ספרים ישנים בהרבה העוסקים בקרב - ספרו של קורנליוס רייאן, "הקרב האחרון", וספר בשם "מאה הימים האחרונים", ששכחתי את שם מחברו. שני הספרים הנ"ל נותנים הרבה מקום לתיאור הצורה הנבונה בה ניהל היינריצי (מפקד קבוצת ארמיות ויסלה) את ההגנה על ברלין, והופכים את היינריצי ל"גיבור החיובי" מהצד הגרמני של הקרב. לטעמי, כל הספרים העוסקים בקרב מגזימים במחמאות שהרעיפו על ראשו של היינריצי, שמתואר בהם כקול ההיגיון, בניגוד לשיגעונו של היטלר. בסופו של דבר, הארמיה התשיעית (בפיקודו של בוסה) הצליחה רק לעכב את ההבקעה של מערך ההגנה הגרמני בשלושה ימים.
 

Y. Welis

New member
טולאנד - חיבר את 'מאה הימים האחרונים'

וכן גם 'בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים' של יואכים פסט.('אחוזת בית' 2006). באנגלית אגב השוק שוקק בשנים האחרונות מספרים חדשים על התקופה הזו של המלחמה - סתיו 44' עד אביב 45':
Nazi Rule and the Soviet Offensive in Eastern Germany, 1944-1945: The Darkest Hour / Alastair Noble Zhukov at the Oder: The Decisive Battle for Berlin / Tony Le Tissier SIEGE OF KUSTRIN 1945: Gateway to Berlin / Tony Le Tissier With Our Backs to Berlin: The German Army in Retreat 1945 / Tony Le Tissier Slaughter at Halbe: The Destruction of Hitler's 9th Army / Tony Le Tissier Slaughter at Halbe: Hitler's Ninth Army in the Spreewald Pocket, April 1945 / Tony Le Tissier ENTRAPMENT: Soviet Operations to Capture Budapest, December 1944 / Kamen Nevenkin ODER FRONT 1945, THE: Generaloberst Gotthard Heinrici, Heeresgruppe Weichsel and Germany's Final Defense in the East, 20 March-4 May 1945 / A. Stephan Hamilton Battleground Prussia: The Assault on Germany's Eastern Front 1944-45 (General Military) / Prit Buttar RACE FOR THE REICHSTAG: The 1945 Battle for Berlin / Tony Le Tissier The Battle of Berlin / Tony Le Tissier Bloody Streets: The Soviet Assault on Berlin, April 1945 / A. Stephan Hamilton WARSAW 2: THE BATTLE FOR PRAGA: July - September 1944 (Operations: East Front 1944) (v. 2) / Norbert Bacyk Panzer Operations: The Eastern Front Memoir Of General Raus, 1941-1945 / Erhard Raus, Steven H. Newton (ed)​
הכרך הראשון ברשימה, של נובל, מעניין במיוחד.
 
מעניין מאוד

אם יש לך לינק לאחד מהמקורות באנגלית העוסק בקרב על ברלין (או קרבות אחרים בחזית המזרח) אודה לך אם תעביר לי אותו. אגב, מי זה טוני לה-טיסייה, שפירסם כל כך הרבה ספרים על המערכה על ברלין. מה הרקע המקצועי שלו ?
 

Y. Welis

New member
נראה שהוא חייל בריטי ששירת בגרמניה

במשטרה הצבאית הבריטית, בין השאר כמפקד בכלא שפנדאו. אגב הספר על הקרב על פראגה, הפרוור המזרחי של וארשה בתקופה ההתקוממות הפולנית, מאוד מעניין. היו שם כמה קרבות שריון כבדים בין יחידות גרמניות מצויידות ('טוטנקופף' וכן 'דיב' הרמן גרינג') לשריון סובייטי שניסה לשפר עמדות לקראת כיתור העיר. מעניין לשער מה היה קורה אילו ההתנגדות הגרמנית לא היתה כה נחושה - האם הרוסים היו מנסים לסייע לפולנים, או מדכאים אותם בעצמם? בכל מקרה במערכה הזו תמיד השיקול ההומאני היה האחרון. למקורות באנגלית - יש אתרים עם e-books מעניינים. אבל אני מקוה שמתישהו google books יעברו למודל של מנוי, ואז סוף-סוף תיפתח הגישה לספרים חדשים, אולי במחיר סביר. עד אז, המחירים ימשיכו להיות מוגזמים עד שערוריתיים (לרוב הספרים האלה אין גירסאות אלקט' באמאזון): אפילו מאמר בודד מתוך The Journal of Slavic Military Studies (כתב העת שעורך גלאנץ) עולה 30 דולר...
 
לגבי מרד וורשה

יש להניח, שאם הגרמנים לא היו עוברים למתקפת נגד, כשיחידות החוד הסובייטיות הגיעו למרחק קצר מפראגה, ומרכזים את העתודות שלהם בציר וורשה-ברלין (ציר ההתקדמות הקצר ביותר לגרמניה), הצבא האדום היה נעזר בהתקוממות ה"ארמיה קריובה", כדי לכבוש את העיר מידי הגרמנים, ובשלב מאוחר יותר היה דואג לפרק אותם מנשקם בשקט, כפי שעשה בשאר האזורים שנכבשו על ידיו בפולין. ההתקרבנות של הפולנים בפרשת מרד וורשה היא מוגזמת לדעתי. האחריות העיקרית לכישלון המרד ולתוצאותיו הטרגיות מוטלת על הממשלה הגולה הפולנית בלונדון, ועל הנהגת ה"ארמיה קריובה", שקיוו (בנאיביות רבה) ששיחרור וורשה ע"י צבא המחתרת הפולני, ימנע את התוכניות הסובייטיות להשתלט על פולין ולהקים בה ממשלה קומוניסטית פרו-סובייטית. גם בהתקוממות פריז באוגוסט 1944 היתה סכנה אמיתית שהגרמנים יחריבו את העיר. למזלם של הצרפתים המצב הצבאי היה שונה לחלוטין, והצבא הגרמני בצרפת נמצא בעיצומה של נסיגה מבוהלת. מבט מעניין על טענות הצד הסובייטי בפרשת מרד וורשה ניתן למצוא בספרו של אלכסנדר וורט (כרך ב', עמ' 569-579), שכולל גם ראיון שערך המחבר עם גנרל רוקוסובסקי, מפקד הצבא הסובייטי באזור וורשה, ב-26 באוגוסט 1944.
 
למעלה