רק להיום

NUNA10

New member
../images/Emo63.gif רק להיום ../images/Emo63.gif

11 בפברואר קללה לברכה "במהלך ההחלמה שלנו נעשינו אסירי תודה... יש לנו מחלה, אבל אנו כן מחלימים." טקסט בסיסי, עמוד 8 ההתמכרות הפעילה לא הייתה פיקניק; רבים מאתנו בקושי יצאו מזה חיים. אבל אם רק נדבר נגד המחלה, אם רק נתלונן על מה שהיא עשתה לנו, אם רק נרחם על עצמנו בגלל המצב שאליו היא הביאה אותנו, נהיה תקועים בתוך מרירות וטינה. הדרך לחופש ולהתעוררות רוחנית מתחילה בהשלמה, בסילוק המרירות. אף אחד לא יכחיש את העובדה שההתמכרות גרמה סבל. אבל מחלה זו היא שהביאה אותנו ל'מכורים אנונימיים'. בלעדיה לא היינו מחפשים ולא היינו מוצאים את ברכת ההחלמה. המחלה בודדה אותנו ובכך אילצה אותנו לחפש את החברותא. היא גרמה לנו לסבול, ובכך היא העניקה לנו את הניסיון שאנו משתמשים בו כדי לעזור למכורים אחרים - עזרה שאף אחד לא יכול להציע אותה כמו שאנו יכולים להציע אותה. ההתמכרות הכריחה אותנו ליפול על הברכיים, ובכך נתנה לנו את האפשרות להתמסר להשגחתו של כוח עליון אוהב. אנו לא מאחלים לאיש לחלות במחלת ההתמכרות. אבל עובדה היא שאנו, המכורים, סובלים ממנה ויתכן שבלי המחלה הזו לא היינו יוצאים למסע הרוחני שלנו. אלפי אנשים מחפשים כל חייהם את מה שאנו מצאנו ב'מכורים אנונימיים': חברותא, תחושה של תכלית וקשר הכרתי עם כוח עליון. כיום, אנו אסירי תודה על כל דבר שהעניק לנו את הברכה הזו. רק להיום: אקבל את העובדה שיש לי את המחלה, ואתמסר לברכה של ההחלמה שלי.
 

NUNA10

New member
../images/Emo63.gif סיפור על הבוקר ../images/Emo91.gif

מעשה טוב . בבוקר אותו יום הייתה מכוניתי במוסך ולכן נסעתי לעבודתי באוטובוס. האוטובוס היה גדוש נוסעים, ובשורה הראשונה ישבה אישה זקנה וקשת יום. עמוסה סלים וחבילות. לאחר תחנה אחת, נוכחה לפתע האישה כי עלתה על האוטובוס הלא-נכון. מבוהלת קמה ממקומה ובקשה לרדת. הנהג מצדו התחשב, עצר והחזיר לה את כספי הנסיעה. אסירת תודה ירדה האישה מהאוטובוס. ושוב עלו וירדו אנשים, ואני הבחנתי לפתע כי האישה שכחה באוטובוס שני סלים, שתי שקיות ניילון מלאות. פניתי כה וכה ושאלתי את האנשים אם מישהו מהם מכיר את האישה, אך כצפוי איש לא ידע מי היא. העזתי ופתחתי את השקיות כדי למצוא מסמכי זיהוי של הזקנה. לאחר חיטוטים מצאתי את ארנק הכסף שלה, שהיה בו סכום כסף ומצאתי את שמה. הודעתי לנהג שאני לוקחת את השקיות אתי ואני אאתר את האישה , מסרתי לו את פרטי למקרה שהיא תגיע אליו , והלכתי למשרדי. חזרתי למשרד, דחיתי את כל עיסוקי הדחופים והתחלתי בסדרת טלפונים אינסופית. פניתי למוסדות שונים כולל הביטוח הלאומי, ולאחר מאמץ הצלחתי לאתר את כתובתה. לאישה לא היה טלפון, ומקום מגוריה היה בקצה העיר. לבקשתי התנדבה אחת מפקידות המשרד לגשת לשם לחפש. ואכן, כשהגיעה לכתובת שאלה שכנים ואנשים אך איש מהם לא מסר שום פרטים. אנשים משכו בכתפיהם ואמרו שאינם יודעים, שאינם מכירים, וטרקו דלתות. בעודה שואלת ומקישה על דלתות, שמעה אישה מטפסת לאיטה במדרגות. היא שאלה אותה לשמה , וכאשר הקשישה הזדהתה בשמה, אמרה לה העובדת שלי שאני מצאתי את ארנקה וסליה והם נמצאים אצלי. לשמחת האישה לא היה גבול. היא התקשתה להאמין שמישהו יעשה מאמץ כזה לאתר אותה. אישה שכבר לא האמינה, שהחיים כבדו עליה, שבעת קשיים ומרורות. עודה נרגשת ובוכה משמחה והתרגשות, ביקשה לשוחח עמי טלפונית ולהודות לי. כיון שהיה זה יום חמישי אחהצ, ובסוף שבוע אינני עובדת , ביקשתי מעובד נוסף שלי לנסוע אליה ולמסור לה אישית ביד את שני התיקים , האחר עם ארנקה וכספה והשני עם הפירות והירקות. הוא עשה זאת ברצון, ובכך רתמתי אנשים נוספים למעשה טוב. האישה בכתה מהתרגשות וגם אנחנו התרגשנו עד דמעות. חשנו שהשבנו לאישה – ואולי גם לעצמנו – את האמונה בבני אדם ואת התחושה הנפלאה שבעשיית מעשה טוב.
 
למעלה