../images/Emo63.gif תקופת המעבר ../images/Emo63.gif
יציאת מצרים הינה התהוות ישראל כעם. משפחת יעקב שירדה למצרים בשבעים נפש יוצאת עתה משם עם יעוד של ממלכת כהנים וגוי קדוש שיתגלה במפורש בפרשת יתרו. דוקא בגלל המהלך המהפכני הזה, חייבים הם להדגיש בסדר פסח מצרים את הקשר המשפחתי - למשפחותם לבית אבותם. יש שהמימד הלאומי שולל את הזהויות השבטיות והמשפחתיות הקודמות לה. מגמת הרפובליקה שנוסדה בעקבות המהפכה הצרפתית היתה למחוק את היחודיות האזורית של הפרובינציות (פלכים) לטובת האחדות הלאומית. היא בקשה לאסור את הדיאלקטים האזוריים, שלחה מורים ושופטים מן הצפון לדרום ומן המזרח למערב כדי לערבב את הזהויות ולכפות על כולם את הדמות הרפובליקנית המרכזית הפריזאית. וזאת רק כדי להווכח אחרי קרוב ל-200 שנה שזו היתה גם טעות וגם כשלון. כך נסתה גם לעשות ברית המועצות עם תוצאות עוד יותר מרשימות בכשלונן. אבל תהליך היווצרות עם אינו דבר פשוט כלל ועיקר. סיפור דומה של מעשיות מאגדות העמים היה מראה לנו איך נשבה העם ע"י הניסים והנפלאות שעשה האלוק למענו והלך שבי אחרי מנהיגיו. אבל התורה אינה באה לספר סיפורי מעשיות. היא מתארת את הקשיים המציאותיים ששום נס או מופת אינו יכול לבטלם. לכן, אחרי האותות והמופתים שבמכות מצרים, ונס קריעת ים סוף שבפרשתנו, הידוע כאחד הנסים הגדולים בהסתוריה ואחרי שירת הים הנפלאה, ועל אף כל ההוכחות הנ"ל על השגחתו ונפלאותיו ית', מיד אחרי היציאה כבר מופיעות התלונות על משה ואהרן. נכון שחז"ל מיחסים אותן לשני המורדים המקצועיים דתן ואבירם אבל עצם העובדה שהן נכתבו בתורה מראה שלא מדובר בענין שולי אנקדוטי אלא בתכונה עקרונית באופיו של עם ישראל ("כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה") אשר תמיד מוכן להאזין למתנגדים למהלך ההיסתורי של התקופה לטובת אינטרסים שונים ואידאולוגיות מפוקפקות בלבוש של "ההנהגה הנאורה של העמים המתורבתים", ובלשון תורה: סיר הבשר למינהו. מה גם שהפסוק אומר "וילונו כל עדת בני ישראל" ואחר כך "ויאמרו אליהם בני ישראל". וכל זאת, הפעם כי נגמר הלחם… אז יתחיל הנס המתמיד, היינו לפי הגדרתו של הרמב"ם שינוי בטבע, של לחם מן השמים במקום לחם עוני אשר תם בצאתם ממצרים. עידן המצה הסתיים אבל טרם הגיע עידן הלחם האמיתי, אותו לחם אשר עליו נאמר ,"חמץ תאפינה" המלווה את קורבן חג הביכורים. היינו כשיש תורה באמת, כשהראשיתיות התמידית של הבריאה מתגלה כי אין כאן בחינת סוף, אזי ישנה אפשרות בפועל לעבוד את ד' עבודה שלמה, בכל לבבך היינו בשני יציריך, ביצר טוב ויצר הרע. תקופת המדבר תהיה מלווה בטבע "יוצא דופן" של לחם מן השמים. לפני יצירת האדם כתוב "כי לא המטיר ד' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" וכאן כתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו (לשון נס, ניסוי והתנסות) הילך בתורתי אם לא" (הילך בתורתי = העבודה). המטרה איננה שהלחם ירד מן השמים אלא שהאדם יעבוד את האדמה. אבל הוא צריך ללמוד זאת, להתכונן, להתגבר על קשיי המציאות לא במרד נגד ד' אלא במרד נגד הרוע בעולם. לכן, יש גם בלחם הזה היורד מן השמים ניסוי ונסיון. ומה הוא הנסיון בזה? אוכלים חינם! אבל להסכים לא להותיר למחר ולא ללקוט בשבת, זה נסיון האמונה. האמונה בהשגחתו ית' בעולם הזה ולעולם הבא. סיפורי החסידים מלאים צדיקים שדאגו לא להשאיר פרוטה בבית לקראת ערב כדי להפגין אמונתם בהשם ית' הזן ומפרנס ברחמיו את הכל. יחד עם זאת, סדר זרעים הוא הנקרא גם סדר אמונה לפי רמזי הפסוק "והיה אמונת עתך" וגו'. כי הזורע, היינו העובד את האדמה מפגין אמונה בו ית' שלא ישנה מטבע העולם ושלא תהיה עבודתו לשוא. לכן כתוב "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו" ברכו במן ב"לחם משנה" ביום השישי וקדשו במן בכך שאינו יורד בשבת. ובמקביל כתוב "ששת ימים תעשה מלאכה", היינו שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. הטרחה היא העבודה להכין כלי מחזיק ברכה בעולם הזה כדי להגיע לדרגת "ויהי האדם לנפש חיה" לעולם הבא. כשהכלי מוכן כי אז מקדשים אותו: "בונים בחול ואחר מקדשים". כשנברא האדם כתוב "ויברך אותם אלקים" וכתוב "קדושים תהיו". הברכה היא לכתחילה המצב ההתחלתי של האדם. והוא צריך להתאמץ כדי להתקדש. המצאותה של הברכה היא תנאי הכרחי לאפשרות השגת הקדושה ולכן אין אנו מתפללים אלא להשיג את הברכה. אנו משיגים את הקדושה ע"י המצות בבחינת "אשר קדשנו במצותיו". אחד מכינויו ית' הוא "הקדוש ברוך הוא" הוא בעצמו שהוא קדוש – נבדל לגמרי מן המציאות הגשמית החומרית של העולם הזה, הוא הברוך היינו מקור כל הברכות. האדם שהוא ברוך מטבע בריאתו קרוא להיות קדוש בבחינת "הברוך קדוש יהיה" וכפי שרבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר: "קדושים תהיו" היא מצוה ליחיד והבטחה לכלל, כי המצוה של הפרט היא בעצם להזדהות עם כלל ישראל ולהתחלק בגורלו. לכן החטא החמור ביותר הוא לפרוש מדרכי הכלל, להיות פורש מן הציבור, לא לקחת חלק בצרת הרבים, דרכו של הרשע בהגדה "שהוציא את עצמו מן הכלל" ואם כן "כפר בעיקר". על כן פרשת בשלח מתארת לנו את ההכנות הדרושות כדי ליצור את עם ישראל. כאן יופיעו בזה אחר זה שלושת המתנות הטובות שזכו להם בזכות משה אהרן ומרים, המן, ענני הכבוד והבאר. בזכות אותם שלושת הרועים הנאמנים, בני עם-רם אשר במסירות נפשם הצליחו להפוך לעם את זרע מי שהיה אב-רם והיה שמו אברהם. אבל זאת תהיה לתקופת מעבר, עד בואם לארץ נושבת ככתוב בפרשתנו. כי הנסיון האמיתי והנס הגדול ביותר הוא שד' נתן לנו כח לעשות חיל. שבת שלום ומועדים לשמחה
יציאת מצרים הינה התהוות ישראל כעם. משפחת יעקב שירדה למצרים בשבעים נפש יוצאת עתה משם עם יעוד של ממלכת כהנים וגוי קדוש שיתגלה במפורש בפרשת יתרו. דוקא בגלל המהלך המהפכני הזה, חייבים הם להדגיש בסדר פסח מצרים את הקשר המשפחתי - למשפחותם לבית אבותם. יש שהמימד הלאומי שולל את הזהויות השבטיות והמשפחתיות הקודמות לה. מגמת הרפובליקה שנוסדה בעקבות המהפכה הצרפתית היתה למחוק את היחודיות האזורית של הפרובינציות (פלכים) לטובת האחדות הלאומית. היא בקשה לאסור את הדיאלקטים האזוריים, שלחה מורים ושופטים מן הצפון לדרום ומן המזרח למערב כדי לערבב את הזהויות ולכפות על כולם את הדמות הרפובליקנית המרכזית הפריזאית. וזאת רק כדי להווכח אחרי קרוב ל-200 שנה שזו היתה גם טעות וגם כשלון. כך נסתה גם לעשות ברית המועצות עם תוצאות עוד יותר מרשימות בכשלונן. אבל תהליך היווצרות עם אינו דבר פשוט כלל ועיקר. סיפור דומה של מעשיות מאגדות העמים היה מראה לנו איך נשבה העם ע"י הניסים והנפלאות שעשה האלוק למענו והלך שבי אחרי מנהיגיו. אבל התורה אינה באה לספר סיפורי מעשיות. היא מתארת את הקשיים המציאותיים ששום נס או מופת אינו יכול לבטלם. לכן, אחרי האותות והמופתים שבמכות מצרים, ונס קריעת ים סוף שבפרשתנו, הידוע כאחד הנסים הגדולים בהסתוריה ואחרי שירת הים הנפלאה, ועל אף כל ההוכחות הנ"ל על השגחתו ונפלאותיו ית', מיד אחרי היציאה כבר מופיעות התלונות על משה ואהרן. נכון שחז"ל מיחסים אותן לשני המורדים המקצועיים דתן ואבירם אבל עצם העובדה שהן נכתבו בתורה מראה שלא מדובר בענין שולי אנקדוטי אלא בתכונה עקרונית באופיו של עם ישראל ("כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה") אשר תמיד מוכן להאזין למתנגדים למהלך ההיסתורי של התקופה לטובת אינטרסים שונים ואידאולוגיות מפוקפקות בלבוש של "ההנהגה הנאורה של העמים המתורבתים", ובלשון תורה: סיר הבשר למינהו. מה גם שהפסוק אומר "וילונו כל עדת בני ישראל" ואחר כך "ויאמרו אליהם בני ישראל". וכל זאת, הפעם כי נגמר הלחם… אז יתחיל הנס המתמיד, היינו לפי הגדרתו של הרמב"ם שינוי בטבע, של לחם מן השמים במקום לחם עוני אשר תם בצאתם ממצרים. עידן המצה הסתיים אבל טרם הגיע עידן הלחם האמיתי, אותו לחם אשר עליו נאמר ,"חמץ תאפינה" המלווה את קורבן חג הביכורים. היינו כשיש תורה באמת, כשהראשיתיות התמידית של הבריאה מתגלה כי אין כאן בחינת סוף, אזי ישנה אפשרות בפועל לעבוד את ד' עבודה שלמה, בכל לבבך היינו בשני יציריך, ביצר טוב ויצר הרע. תקופת המדבר תהיה מלווה בטבע "יוצא דופן" של לחם מן השמים. לפני יצירת האדם כתוב "כי לא המטיר ד' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" וכאן כתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו (לשון נס, ניסוי והתנסות) הילך בתורתי אם לא" (הילך בתורתי = העבודה). המטרה איננה שהלחם ירד מן השמים אלא שהאדם יעבוד את האדמה. אבל הוא צריך ללמוד זאת, להתכונן, להתגבר על קשיי המציאות לא במרד נגד ד' אלא במרד נגד הרוע בעולם. לכן, יש גם בלחם הזה היורד מן השמים ניסוי ונסיון. ומה הוא הנסיון בזה? אוכלים חינם! אבל להסכים לא להותיר למחר ולא ללקוט בשבת, זה נסיון האמונה. האמונה בהשגחתו ית' בעולם הזה ולעולם הבא. סיפורי החסידים מלאים צדיקים שדאגו לא להשאיר פרוטה בבית לקראת ערב כדי להפגין אמונתם בהשם ית' הזן ומפרנס ברחמיו את הכל. יחד עם זאת, סדר זרעים הוא הנקרא גם סדר אמונה לפי רמזי הפסוק "והיה אמונת עתך" וגו'. כי הזורע, היינו העובד את האדמה מפגין אמונה בו ית' שלא ישנה מטבע העולם ושלא תהיה עבודתו לשוא. לכן כתוב "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו" ברכו במן ב"לחם משנה" ביום השישי וקדשו במן בכך שאינו יורד בשבת. ובמקביל כתוב "ששת ימים תעשה מלאכה", היינו שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. הטרחה היא העבודה להכין כלי מחזיק ברכה בעולם הזה כדי להגיע לדרגת "ויהי האדם לנפש חיה" לעולם הבא. כשהכלי מוכן כי אז מקדשים אותו: "בונים בחול ואחר מקדשים". כשנברא האדם כתוב "ויברך אותם אלקים" וכתוב "קדושים תהיו". הברכה היא לכתחילה המצב ההתחלתי של האדם. והוא צריך להתאמץ כדי להתקדש. המצאותה של הברכה היא תנאי הכרחי לאפשרות השגת הקדושה ולכן אין אנו מתפללים אלא להשיג את הברכה. אנו משיגים את הקדושה ע"י המצות בבחינת "אשר קדשנו במצותיו". אחד מכינויו ית' הוא "הקדוש ברוך הוא" הוא בעצמו שהוא קדוש – נבדל לגמרי מן המציאות הגשמית החומרית של העולם הזה, הוא הברוך היינו מקור כל הברכות. האדם שהוא ברוך מטבע בריאתו קרוא להיות קדוש בבחינת "הברוך קדוש יהיה" וכפי שרבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר: "קדושים תהיו" היא מצוה ליחיד והבטחה לכלל, כי המצוה של הפרט היא בעצם להזדהות עם כלל ישראל ולהתחלק בגורלו. לכן החטא החמור ביותר הוא לפרוש מדרכי הכלל, להיות פורש מן הציבור, לא לקחת חלק בצרת הרבים, דרכו של הרשע בהגדה "שהוציא את עצמו מן הכלל" ואם כן "כפר בעיקר". על כן פרשת בשלח מתארת לנו את ההכנות הדרושות כדי ליצור את עם ישראל. כאן יופיעו בזה אחר זה שלושת המתנות הטובות שזכו להם בזכות משה אהרן ומרים, המן, ענני הכבוד והבאר. בזכות אותם שלושת הרועים הנאמנים, בני עם-רם אשר במסירות נפשם הצליחו להפוך לעם את זרע מי שהיה אב-רם והיה שמו אברהם. אבל זאת תהיה לתקופת מעבר, עד בואם לארץ נושבת ככתוב בפרשתנו. כי הנסיון האמיתי והנס הגדול ביותר הוא שד' נתן לנו כח לעשות חיל. שבת שלום ומועדים לשמחה