../images/Emo65.gif"חוגג רשף"- הסיפור המלא../images/Emo65.gif
יום רביעי בערב. השעות נוקפות. בזה אחר זה מגיעים מסרים מתנצלים - לחץ בעבודה, התחייבויות קודמות, חתונה יום לפני, נסיעה לחו"ל יום אחרי... אני מבין שאני נותר לרכב בגפי. חצות כבר עבר ואני עדיין מתחבט "היכן לכל הרוחות אני יכול לרכב בלי סיכונים מיותרים". סמוך לשעה 2:00 אני מחליט אימפולסיבית ללכת על רכיבת נפח - רמה טכנית מגוחכת, רמה פיזית... מתישה. תוך דקות אני רוקח מסלול מכפ"ס ועד בנימינה דרך יישובי השרון. כ-55 ק"מ של שבילי כורכר, דרכי פרדסים, כבישי מושבים מטולאים, מלאים באמפרים, קטעי כורכר חשופים וכלבים רעבים וקצת מאד כבישים בין מושביים. לשם חיבור מהיר. שאלה אחת טרדה את מנוחתי - "האם אהיה מסוגל לעשות 110 קילומטר ביום אחד?" מכיוון שהלכתי לישון ב-2:00, הצלחתי להתעורר רק בשמונה וחצי. מקלחת להתרעננות, בגדי רכיבה, קצת קורנפלקס בשביל "שישוט משהו בבטן", טוען את המסלול ב-GPS, מדפיס שני קטעים של המפה עוד כמה הכנות קטנות... מחוץ לדלת עלתי בי מחשבה "מה עם הגשם שחזו? אולי כדאי לקחת את הכנפיים? אנא-ערף, מה יכול להזיק?" חוזר פנימה, מלביש את הכנפיים ו... יאללה. לדרך. אחרי 6 ק"מ, כשאני כבר מחוץ לכפ"ס, אני חובט לעצמי בראש "חתיכת אידיוט! המפות!" שכחתי את המפות. מה עכשיו? לחזור? זובי לחזור. אני שונא לרכב ככה "עיוור", אבל מה לעשות. כמה כבר מסובך יכול להיות השרון? והרי תמצית המסלול: מכפ"ס צפונה בכביש המוביל לטירה. עובר את שדה-ורבורג וקילומטר לפני רמת-הכובש יורד שמאלה (צפון-מערב) לשטח. כקילומטר וחצי עתירים בחולות טובעניים. אני משתדל לא להאבק איתם בכדי לשמור כוח. לבסוף מגיע למשמרת. ממשיך צפונה, חולף ליד משמרת ממערב, עוקף את חירות ממזרח, עובר בסמוך לכפר-הס ממערב עד כביש בני-דרור/תל-מונד. כ-350 מטר לכיוון מערב ואז צפונה על שביל כורכר מערבית לעין-ורד. ממשיך צפונה על כביש טוב העובר מזרחית לקדימה ומוביל לצורן (שוליים רחבים ובקטע מסויים מדרכה טובה. חותך דרך שביל כורכר מערבית לצורן, עובר דרך גאולי וינוב עד צומת ינוב. כ-800 מטר על כביש כפר-יונה/טול-כרם (שוליים רחבים אבל מפחיד עם כל המשאיות האלו) ובורח מהר לתוך בורגתה. ומשם לש"י המלווה את נחל אלכסנדר. מכאן, הייתי אמור להמשיך על פי התוכנית המקורית על שביל אדום לכיוון צפון-צפון-מזרח לאורך קו מתח גבוה עד אחיטוב ולהמשיך למזרחית לחדרה עד בנימינה. ה-35 ק"מ עד בורגתה וארוחת הבוקר הדלה מבהירים לי שאני כבר חש תשישות קלה. אני מחליט להמשיך לאורך נחל אלכסנדר המוכר, לעשות הפסקת חטיפי אנרגיה ב"זוּלה" ולהחליט מה הלאה. החטיפים ו-10 דקות מנוחה ב"זוּלה" אכן יוצקים בי אנרגיות חדשות, אבל אני מחליט לא לקרוע את עצמי ולהתחיל לחזור באיגוף דרך נחל אלכסנדר וחוף הים. ממשיך לאורך נחל אלכסנדר עד חוף בית-ינאי, שם הרעב מכריע אותי ואני מתיישב לארוחת צהריים קלה במסעדת הדגים על החוף. אחרי ארוחה טובה וקפה שחור אני כמו חדש. כמעט מתפתה לחזור למסלול המקורי, אבל קול ההגיון מחזיר אותי אל השפיות. מבית-ינאי אני יורד לחוף הים ומחליט לרכב לאורך קו המים עד שלא אוכל יותר. אני מצליח לרכב כך כ-10 ק"מ לאורך נתניה ומגלה שלא הטיילת מסומנת כש"י אלא החוף עצמו. הרכיבה על ה"לח-הכבוש-הזה" אמנם כיפית, אבל התחיחות והדביקות של החול הלח יוצרת אפקט של רכיבה בעליה מתונה. הילוכים 1:2 עד 1:4 היו הבחירה ההגיונית מבחינתי לקטע הזה. ליד חוף ספידו, עליתי על כביש החוף ועשיתי עליו (באימה גלויה) כחצי ק"מ עד גשר וינגייט-פולג. היו לי עדיין כוחות לטפס פעם אחת על התל ומשם המשכתי בדרך הרגילה לאורך מסילת הרכבת עד רשפון, משם לרעננה ולכפ"ס. השעון הראה 90 ק"מ, וברוח הסיפור של אילן שחם החלטתי לעשות סיבוב דרך הוד-השרון בכדי לשבור את מחסום ה-100 ק"מ. סיכום נתונים: מרחק - 101.20 ק"מ מהירות ממוצעת - 15 קמ"ש זמן רכיבה נטו - 6:43 שעות המיידלע בבורגר-ראנץ' בהוד-השרון אמרה לי, כשחיכיתי להזמנה שלי, "אדוני, אתה יכול לשבת בינתיים". "חמודה" עניתי לה "נראה לך שאחרי 100 ק"מ על האוכף הזה, אני יכול לשבת?" ובכדי שיהיה ל"מסע" הזה איזה מוסר השכל - אם לא יצא לכם עדיין לעשות דבר כזה, לא להקל ראש. לא להגיד "יהיה בסדר". מדהים איך הגוף מאבד אנרגיה ומדהים לא פחות באיזו מהירות הוא רוכש אותה חזרה. חשוב מאד שיהיו מאגרי אנרגיה זמינים - בצורת משקה ממותק, אבל גם בצורת ארוחה מאוזנת. זהו. אני נהניתי. והסיפוק האדיר ש"הצלחתי לעשות את זה"... חבל"ז.
יום רביעי בערב. השעות נוקפות. בזה אחר זה מגיעים מסרים מתנצלים - לחץ בעבודה, התחייבויות קודמות, חתונה יום לפני, נסיעה לחו"ל יום אחרי... אני מבין שאני נותר לרכב בגפי. חצות כבר עבר ואני עדיין מתחבט "היכן לכל הרוחות אני יכול לרכב בלי סיכונים מיותרים". סמוך לשעה 2:00 אני מחליט אימפולסיבית ללכת על רכיבת נפח - רמה טכנית מגוחכת, רמה פיזית... מתישה. תוך דקות אני רוקח מסלול מכפ"ס ועד בנימינה דרך יישובי השרון. כ-55 ק"מ של שבילי כורכר, דרכי פרדסים, כבישי מושבים מטולאים, מלאים באמפרים, קטעי כורכר חשופים וכלבים רעבים וקצת מאד כבישים בין מושביים. לשם חיבור מהיר. שאלה אחת טרדה את מנוחתי - "האם אהיה מסוגל לעשות 110 קילומטר ביום אחד?" מכיוון שהלכתי לישון ב-2:00, הצלחתי להתעורר רק בשמונה וחצי. מקלחת להתרעננות, בגדי רכיבה, קצת קורנפלקס בשביל "שישוט משהו בבטן", טוען את המסלול ב-GPS, מדפיס שני קטעים של המפה עוד כמה הכנות קטנות... מחוץ לדלת עלתי בי מחשבה "מה עם הגשם שחזו? אולי כדאי לקחת את הכנפיים? אנא-ערף, מה יכול להזיק?" חוזר פנימה, מלביש את הכנפיים ו... יאללה. לדרך. אחרי 6 ק"מ, כשאני כבר מחוץ לכפ"ס, אני חובט לעצמי בראש "חתיכת אידיוט! המפות!" שכחתי את המפות. מה עכשיו? לחזור? זובי לחזור. אני שונא לרכב ככה "עיוור", אבל מה לעשות. כמה כבר מסובך יכול להיות השרון? והרי תמצית המסלול: מכפ"ס צפונה בכביש המוביל לטירה. עובר את שדה-ורבורג וקילומטר לפני רמת-הכובש יורד שמאלה (צפון-מערב) לשטח. כקילומטר וחצי עתירים בחולות טובעניים. אני משתדל לא להאבק איתם בכדי לשמור כוח. לבסוף מגיע למשמרת. ממשיך צפונה, חולף ליד משמרת ממערב, עוקף את חירות ממזרח, עובר בסמוך לכפר-הס ממערב עד כביש בני-דרור/תל-מונד. כ-350 מטר לכיוון מערב ואז צפונה על שביל כורכר מערבית לעין-ורד. ממשיך צפונה על כביש טוב העובר מזרחית לקדימה ומוביל לצורן (שוליים רחבים ובקטע מסויים מדרכה טובה. חותך דרך שביל כורכר מערבית לצורן, עובר דרך גאולי וינוב עד צומת ינוב. כ-800 מטר על כביש כפר-יונה/טול-כרם (שוליים רחבים אבל מפחיד עם כל המשאיות האלו) ובורח מהר לתוך בורגתה. ומשם לש"י המלווה את נחל אלכסנדר. מכאן, הייתי אמור להמשיך על פי התוכנית המקורית על שביל אדום לכיוון צפון-צפון-מזרח לאורך קו מתח גבוה עד אחיטוב ולהמשיך למזרחית לחדרה עד בנימינה. ה-35 ק"מ עד בורגתה וארוחת הבוקר הדלה מבהירים לי שאני כבר חש תשישות קלה. אני מחליט להמשיך לאורך נחל אלכסנדר המוכר, לעשות הפסקת חטיפי אנרגיה ב"זוּלה" ולהחליט מה הלאה. החטיפים ו-10 דקות מנוחה ב"זוּלה" אכן יוצקים בי אנרגיות חדשות, אבל אני מחליט לא לקרוע את עצמי ולהתחיל לחזור באיגוף דרך נחל אלכסנדר וחוף הים. ממשיך לאורך נחל אלכסנדר עד חוף בית-ינאי, שם הרעב מכריע אותי ואני מתיישב לארוחת צהריים קלה במסעדת הדגים על החוף. אחרי ארוחה טובה וקפה שחור אני כמו חדש. כמעט מתפתה לחזור למסלול המקורי, אבל קול ההגיון מחזיר אותי אל השפיות. מבית-ינאי אני יורד לחוף הים ומחליט לרכב לאורך קו המים עד שלא אוכל יותר. אני מצליח לרכב כך כ-10 ק"מ לאורך נתניה ומגלה שלא הטיילת מסומנת כש"י אלא החוף עצמו. הרכיבה על ה"לח-הכבוש-הזה" אמנם כיפית, אבל התחיחות והדביקות של החול הלח יוצרת אפקט של רכיבה בעליה מתונה. הילוכים 1:2 עד 1:4 היו הבחירה ההגיונית מבחינתי לקטע הזה. ליד חוף ספידו, עליתי על כביש החוף ועשיתי עליו (באימה גלויה) כחצי ק"מ עד גשר וינגייט-פולג. היו לי עדיין כוחות לטפס פעם אחת על התל ומשם המשכתי בדרך הרגילה לאורך מסילת הרכבת עד רשפון, משם לרעננה ולכפ"ס. השעון הראה 90 ק"מ, וברוח הסיפור של אילן שחם החלטתי לעשות סיבוב דרך הוד-השרון בכדי לשבור את מחסום ה-100 ק"מ. סיכום נתונים: מרחק - 101.20 ק"מ מהירות ממוצעת - 15 קמ"ש זמן רכיבה נטו - 6:43 שעות המיידלע בבורגר-ראנץ' בהוד-השרון אמרה לי, כשחיכיתי להזמנה שלי, "אדוני, אתה יכול לשבת בינתיים". "חמודה" עניתי לה "נראה לך שאחרי 100 ק"מ על האוכף הזה, אני יכול לשבת?" ובכדי שיהיה ל"מסע" הזה איזה מוסר השכל - אם לא יצא לכם עדיין לעשות דבר כזה, לא להקל ראש. לא להגיד "יהיה בסדר". מדהים איך הגוף מאבד אנרגיה ומדהים לא פחות באיזו מהירות הוא רוכש אותה חזרה. חשוב מאד שיהיו מאגרי אנרגיה זמינים - בצורת משקה ממותק, אבל גם בצורת ארוחה מאוזנת. זהו. אני נהניתי. והסיפוק האדיר ש"הצלחתי לעשות את זה"... חבל"ז.
