../images/Emo41.gif התבגרות זה יחסי.
לקוח מהבלוג הבא:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=576280 Welt.de: ריאיון עם ביל וטום קאוליץ.
יש לכם יום הולדת ב1 בספטמבר. מה הייתם מייחלים ביום שכזה? ביל: אני רוצה להיות עם המשפחה שלי, לראות את החברים שלי על כוס קפה. אני אוהב לשתות קפה, אני שותה המון ליטרים. הייתי רוצה קפה עם עוגת קצפת. וזה יכול להיות נחמד אם האורחים יהיו בגיל למעלה מ-60 . טום: עם אנשים כאלה יכולים לפעמים לדבר על נושאים מאוד לא שגרתיים. הם חושבים בצורה שונה לגמרי. זה היה יכול להיות נחמד להעביר ככה כל יום ראשון.
יש לכם איזה רצונות בקשר לדברים חומריים כלשהם? ביל: לא, אין לי משהו. אולי איזו מכונית חדשה? טום: אני חושב שאף אחד לא יתן לי משהו חומרי כהפתעה. למרות שכמובן, הייתי מאוד שמח לקבל מכונית חדשה.
ביום הולדת שלכם השנה אתם תהיו בני 20. האם את מרגישים מספיק בוגרים? ביל: אני חושב, שאני לעולם לא אתבגר. אבל כל זה יחסי- כבר בגיל 13 חשבתי שאני יכול לעשות הכל, והרגשתי את עצמי מספיק בוגר, כדי ללכת לכל מיני מועדונים ולשתות שם אלכוהול. תמיד החשבתי את עצמי לבוגר יותר ממה שאני באמת.
אתם סיימת תיכון ע"פ מערכת הלמידה ממרחק(לא ממש ברור לי מה זה) ותוגמלתם בתוצאות טובות ... ביל: זה אפילו קצת מביש, לא? טום ואני לא סבלנו בית-ספר. זה היה הזמן הגרוע ביותר בחיינו. חבל לי ממש על כל מי שהולך לבית ספר.
מה כבר היה שם כזה גרוע? טום: הרבה הציקו לנו בגלל המראה החיצוני שלנו. אני חושב, שהבי"ס מונע לעתים קרובות את האינדיבידואליות. ביל: הפרידו אותי ואת טום, כעונש, לשתי כיתות שונות בכיתה ז'. היינו ילדים ממש בעייתיים, אבל לא בגלל סמים או מריבות, אלא בגלל הדיונים עם המורים, שהתנהגו בחוסר תבונה. פה אתה מתחיל להבין כמה רציני צריך להיות החינוך של המורים. הרבה הולכים לעשות את המקצוע הזה רק בגלל שאין משהו אחר, אבל בשביל להיות מורה צריך באמת לרצות את זה ולאהוב את המקצוע הזה באמת.
עבור מעריצים רבים אתם מודל לחיקוי. האם יש משהו שהייתם רוצים לבצע, כדי לקדם את האנשים? טום: אנחנו ממש לא מרגישים את עצמנו מודל לחיקוי.
אבל החיים שלך כל הזמן גלויים לעיני אחרים. האם אתם מודעים לכך? טום: לא, לעיתים קרובות אנחנו לא מודעים לזה. זה צריך להיעשות באופן חופשי. בנוסף, יש לנו כל כך הרבה הגבלות על חופש הפרט. אני לא רוצה, למשל, לבדוק אם אני משתמש בריאיון בקללות או לא.
אבל אתם השתתפתם לדוגמא בחברה נגד ספיד. טום: כמובן, שאפנו לתמוך במה שאנחנו מוצאים לחשוב. אבל בכל זאת: אני שונא את המיקום הזה של המלמד ואני בחיים לא אהיה כזה.
אתם תלכו לבחירות? טום: כן...נראה. ביל: אחרי הכל- בפעם הראשונה.
איזה חלק מהחיים שלכם היה ניתן לכנות כנורמלי, רגיל? ביל: אחוז אחד בלבד.
בהיותכם כוכבים עולמיים, אתם בטח גם לא יכולים ללכת סתם ככה לחנות, נכון? טום:כן, בהחלט. כשהתחלנו להתעסק עם המוזיקה, היינו בגיל שבו ההורים היו אלה שקנו עבורנו את הכל, ועכשיו אנחנו כבר אמורים לעשות את זה בעצמנו, אבל אנחנו לא יכולים. ביל: ברור שזה נשמע מגניב שיש לך עוזר אישי, שעוזר לך בכל דבר, אבל גם אני הייתי בשמחה הולך וקונה לעצמי מעדן. טום: בארה"ב יש גם סופרמרקטים, שעובדים 24 שעות ביממה. אפשר ללכת לשם בשעה 4 בלילה, כשאין שם אף אחד. פעם אחת הגענו ל"מחלקת" הצעצועים. קנינו רובים ומכוניות עם שלט. ביל: ואחרי זה ירינו בעזרת הרובים על המכוניות. היה ממש כיף.
ואיך אתם קונים לעצמכם בגדים? ביל: זה נעשה בעיקר באמצעות האינטרנט או הקטלוג. מאוד משעמם. אבל לפעמים צריך לצאת החוצה ולא להתייחס לכל הצלמים והמעריצים שעומדים מאחורי הדלת. לפעמים יש לאן לאן, וזה פשוט חיוני.
מה יש לכם בתוך הקראוון שלכם(רכב)? ביל: למען האמת בכל שנה יש משהו אחר. ואני חייב להודות שהוא מאוד ארוך. אבל אנחנו גם ככה בקושי נמצאים בבית, ובגלל זה אנחנו שואפים לנוחות המקסימאלית. הכי חשוב זה קפה ושמיכות חמות. אין דבר יותר גרוע משמיכות של צמר. אתה מרגיש את עצמך תחתיהן כמו באוהל. בשבילי הדבר הכי חשוב זה שמיכה וכרית טובה.
נשארו לכם עוד חברים ישנים? ביל: הם היחידים שקיימים. בכל הזמן שלהקת ט"ה הייתה קיימת לא רכשנו חברים חדשים, כי אי אפשר להכיר ככה אחד את השני כמו שצריך. לכל מי שפוגש אותנו יש כבר איזו דעה עלינו.
אתם זהירים במיוחד עם אנשים, בגלל שנהגו איתכם הרבה פעמים בצורה לא הוגנת? טום: כן, זה נוגע במיוחד לעיתונאים. בתחילת הקריירה היו לנו כמה נסיונות קיצוניים. בגיל 15 השתתפנו בכל "אפטר-פארטי" וכמובן שניסינו לשתות קצת אלכוהול. ואחר כך היה ככה: לקחת שלוק אחד וביום למחרת העורך מתקשר להנהלה בענייני קטינים בדרישה לתת סוף ללהקה שלנו. בטח
אבל בטח מייעצים לכם איך אתם צריכים להתנהג במצבים כאלה. טום: לא, אף פעם. ואני גם לא רוצה שמישו יגיד לי מה לעשות, איך ועל איזה שאלות עליי לענות. ביל: את זה צריך ללמוד לבד.
האם אתם מקבלים במצבים כאלה איזו עזרה פסיכולוגית? טום: המשפחה והחברים ממלאים את התפקיד הזה. אני, באופן עקרוני, יכול להרשות לעצמי את זה, אבל אין לנו זמן. ביל: אני יכול להבין את האנשים, שעושים את זה. הבעיה היא שאני לא מאמין שזה יכול לעזור. טום: ואני חושב לפעמים שאני חכם יותר מכל פסיכולוג. ביל: בדיוק. הרי אם אני מספר לפסיכולוג על הבעיה שלי, יוצא שאני כבר יודע מה הבעיה ואז הפסיכולוגית אומרת לי: "טוב, צריך לחשוב על זה". ואני חושב: " מגניב, אני ידעתי את זה כבר בעצמי".
ובנסף לזה, הפורום שלנו ממש יבש לאחרונה. אז אולי זה יעיר אותו קצת. אה, ודבר נוסף - אם אתן מעוניינות לשלוח לתאומים ברכה, אתן מוזמנות לשלוח אותה למייל הזה: [email protected]. אני אפתח כמה פינות בספיישל הזה, ואתן מוזמנות להוסיף מה שאתם רוצות אליהן.
- - - שבוע טוב בנות.
