[sleeping is givin in]

../images/Emo69.gif

עקרבים, עקרבים רודפים את לילותיי, ימי ריקים מי יצילני? הו... ריחות נשכחים... לפעמים אני רוצה למחוץ אותך ואת האידיאליזציה היקרה שלך בעודך מספרת בקול נוגה על חמלה עמוקה לילדות אביוניות, אי שם, בדרום אמריקה ומתענגת על תבונתך הגדולה שואבת במתיקות שפתיים ומילים מתחכמות כח, מלגרום למי שעומד מולך לרגשי נחיתות את לא משאירה לי ברירה אלא להעריץ אותך. תנו להם לטפס במעלה רגליי לנעוץ צבטות בבשר החי להזכיר לי את הנשימות להחזיר לי מנת כאב מופלאה. אני רוצה לצרוח מרוב כהות חושים רוצה להתערבל, להטחן, לרחוץ כולי ביזע מטורף במחול שדים נחשק. תרשים קווים מדוייקים דמותו ניצבת שם בבהירות אבל הריח, הו, הריח... נשכח. מעולם לא היה טעם.

 

[sleeping is givin in]

.....

מה יש לך לומר מעבר למסך הקטן שלי? שומעת את אותו השיר שוב ושוב ולא מוצאת את הסיבה... לא יודעת להבדיל בין אהבה לשינאה רצון או אבדון. והמילים, גם הן לא שלי. לא בשבילי. עד כמה אמיתי כבר תוכל להיות מעבר למסך הקטן שלי? בדיות, חצי-אמיתות, אף לא לב אחד פועם. כל אדם בוחר מה לאמץ לחיקו, אילו חוויות לשמור, להתעלם. ובעודי לומדת להכיר כל תו ותו ביצירה הזאת, אני חושבת על כל מי שלעולם לא ישוב לעמוד בין זרועותיי. לראות מישהו כל כך מקרוב, זה לגלות עולם חדש, זה לקבל ולאבד בו זמנית. לסלוח או לשכוח, אך אף פעם לא שניהם ביחד. מה עוד נותר לי מלבד המסך הקטן שלי? פוליפוניה של בדידות לא תיתכן. שקרים לא הולמים אותך יקירי, כשם שהאמת היא לא למעני. כוונות טהורות, הו, בילבול וחוסר אונים. הידיים מורמות למעלה בכניעה. ואין לי את מי להאשים מלבד עצמי. אבל הריח... הו, הריח... ריח הריקבון, המטונף, האחד והיחידי, הנשגב, שהיה עומד מלפניי, מאחוריי, לפעמים אף ממש לידי, נושף לעברי. נשכח. אין במה להתבייש. לפעמים די נעים לי להיות בצד השקט, הצופה והאנמי. נחישות=]

 

[noosh]

...

ממה שהצלחתי להבין פה, יש כאן המון תסכול, של מישהו שאת לא מצליחה לראות, או להכיר באמת. זה מרגיש (או שזה באמת) כאילו יש משהו שמפריד ביניכם, וכמה אמיתי זה כבר יכול להיות ככה, כשאת לא יכולה באמת להסתכל או לגעת? את כותבת שמגיע לך שקרים, ואני לא מבינה למה. למה שלא יגיע לך שיגידו לך את האמת, למה את צריכה לחיות עם הריח הזה, גם פה וגם בהודעה הקודמת. אפשר לנקות ולטהר ולהביא ריחות חדשים פנימה. זה דורש עבודה אבל זה אפשרי, ואז תוכלי לנשום, ואולי יהיה גם טעם. אין שום סיבה להיות אנמית כשאת יודעת שמגיע לך יותר, כשאת נחושה. אולי לא צריך לחפש אשמים, יכול להיות שאת יכולה לפרוץ את המסך הזה, או פשוט להסתובב וללכת. למצוא משהו אחר, מוחשי יותר.

 

[sleeping is givin in]

להפך

אני כותבת שאני לא רוצה שקרים... המסך הוא באמת האשליה, או שאשליה היא תופעת הלוואי של לראות דברים דרך המסך המסויים הזה. הריח לא יחזור, הוא אבד, כשם שאותו אדם אבד, אי שם בשביל העבר, נשאר מאחור. אין ברירה אלא להתמסר לריחות אחרים. אם הזמן אולי גם ללמוד לאהוב אותם=]

 

[sleeping is givin in]

עם*