../images/Emo7.gif ופתאום...
הטלפון צלצל בבוקר... וכרגיל העיר אותי... למרות שאמא שלי ענתה די מהר כי היא לא רצתה שאתעורר... חשבתי "מה האחות המעצבנת שלי שוב רוצה על הבוקר??!" - כנראה שזה גם מה שאמא חשבה- ענתה כרגיל, בלי פחד... ואז כששמעתי את ה"מה קרה??" ואז ה"לא!!..." הכל כך עצוב שנמשך בהד ללא קול.... ידעתי. ידעתי שזה סבא שלי.... מייד באתי, קמתי מהמיטה ורצתי.. מצאתי אותה יושבת במטבח בוכה ומנסה לומר לסבתא להירגע כשהיא בעצמה לא רגועה... לא יכולתי לראות את זה וברחתי בחזרה לחדר... לבכות בתוך השמיכות כי רק שם אולי אני אקום ואגלה שזה חלום רע... ושהכל בסדר.... אף פעם לא חשבתי שזה יקרה... ידעתי שמוות זה דבר שקורה בסוף. אבל אף פעם לא דמיינתי איך זה יהיה כשזה יבוא עלינו..... ועכשיו סבתא תישאר לבד.. וכל החיים המדהימים והחכמה והבדיחות שלו יתקפלו ויישכחו לאט לאט... אפילו לשלט השני כבר לא יהיה שימוש ובטח סתם יישאר על השולחן מבלי שאף אחד ישמור ויזכור את המסורת שלו... "שלט אחד לאורחים ושלט אחר בשבילי- לתחרות איתם על הווליום ועל הערוץ" ככה הוא אמר לי פעם, כשהייתי קטנה וגיליתי שבעצם זה לא בעיה בטלויזיה המזפזפת מעצמה, אלא שזה סבא שלי שעובד עליי וצוחק מאחורי... אפילו אין לי את האומץ וגם לא את הרצון לשנות את החלק בפלאפון שלי שבו כתוב כשהיא תתקשר שזה "סבא וסבתא" אני לא מאמינה שאתה לא פה... שבפעם הבאה שאבוא לבקר אני כבר לא אראה אותך, ואפילו לא הספקתי לומר לך שלום וכמה אני אוהבת אותך ובאמת מתגעגעת.. ומצטערת שאנחנו ככ רחוקים ממכם ושבאמת הייתי רוצה שנבוא יותר ושאולי... רק אולי- הכל יחזור להיות כמו פעם... שם... ואמא שלי.... הולכת כולה מבולבלת לא יודעת מה לעשות עם עצמה... וירדתי למטה.. ואבא בדיוק הגיע עם הכלב- ראה אותנו ושאל מה קרה... עניתי לו שסבא...... הרצועה של הכלב נפלה מהידיים שלו... אף אחד לא יודע איך מתמודדים על דבר כזה... אפילו לא הוא... עד כמה שהוא חזק בנפש... והאחיות שלי עוד לא יודעות, אחותי, שראתה אותו לפני כמה ימים ויצאה בבכי מהבי"ח חולים ואחותי השנייה שלא ראתה אותו כבר ככ הרבה זמן ואותו היא הכי אהבה והכי התחברה בעולם... מה קורה אחרי זה? כל החיים עכשיו ישתנו.. כל הביקורים אצל סבתא ... הכל... אני זוכרת איך זה היה כשסתבא מהצד השני נפטרה, הייתי בכיתה א... ובאמת שהכל השתנה.. הבית שלהם נהיה עצוב יותר, פחות אנשים ומבקרים הגיעו כמו שהיו לפני... הכל היה שונה... רק לפרוק... אין לי לאן... ועכשיו- בלי לעכל את הכל כבר מארגנים הלוויה... ואני לא מסוגלת בכלל לקלוט את זה שבאמת הוא כבר לא פה... לא איתנו ואנחנו כבר לא איתו... סבא..... אני אוהבת אותך ככ....
הטלפון צלצל בבוקר... וכרגיל העיר אותי... למרות שאמא שלי ענתה די מהר כי היא לא רצתה שאתעורר... חשבתי "מה האחות המעצבנת שלי שוב רוצה על הבוקר??!" - כנראה שזה גם מה שאמא חשבה- ענתה כרגיל, בלי פחד... ואז כששמעתי את ה"מה קרה??" ואז ה"לא!!..." הכל כך עצוב שנמשך בהד ללא קול.... ידעתי. ידעתי שזה סבא שלי.... מייד באתי, קמתי מהמיטה ורצתי.. מצאתי אותה יושבת במטבח בוכה ומנסה לומר לסבתא להירגע כשהיא בעצמה לא רגועה... לא יכולתי לראות את זה וברחתי בחזרה לחדר... לבכות בתוך השמיכות כי רק שם אולי אני אקום ואגלה שזה חלום רע... ושהכל בסדר.... אף פעם לא חשבתי שזה יקרה... ידעתי שמוות זה דבר שקורה בסוף. אבל אף פעם לא דמיינתי איך זה יהיה כשזה יבוא עלינו..... ועכשיו סבתא תישאר לבד.. וכל החיים המדהימים והחכמה והבדיחות שלו יתקפלו ויישכחו לאט לאט... אפילו לשלט השני כבר לא יהיה שימוש ובטח סתם יישאר על השולחן מבלי שאף אחד ישמור ויזכור את המסורת שלו... "שלט אחד לאורחים ושלט אחר בשבילי- לתחרות איתם על הווליום ועל הערוץ" ככה הוא אמר לי פעם, כשהייתי קטנה וגיליתי שבעצם זה לא בעיה בטלויזיה המזפזפת מעצמה, אלא שזה סבא שלי שעובד עליי וצוחק מאחורי... אפילו אין לי את האומץ וגם לא את הרצון לשנות את החלק בפלאפון שלי שבו כתוב כשהיא תתקשר שזה "סבא וסבתא" אני לא מאמינה שאתה לא פה... שבפעם הבאה שאבוא לבקר אני כבר לא אראה אותך, ואפילו לא הספקתי לומר לך שלום וכמה אני אוהבת אותך ובאמת מתגעגעת.. ומצטערת שאנחנו ככ רחוקים ממכם ושבאמת הייתי רוצה שנבוא יותר ושאולי... רק אולי- הכל יחזור להיות כמו פעם... שם... ואמא שלי.... הולכת כולה מבולבלת לא יודעת מה לעשות עם עצמה... וירדתי למטה.. ואבא בדיוק הגיע עם הכלב- ראה אותנו ושאל מה קרה... עניתי לו שסבא...... הרצועה של הכלב נפלה מהידיים שלו... אף אחד לא יודע איך מתמודדים על דבר כזה... אפילו לא הוא... עד כמה שהוא חזק בנפש... והאחיות שלי עוד לא יודעות, אחותי, שראתה אותו לפני כמה ימים ויצאה בבכי מהבי"ח חולים ואחותי השנייה שלא ראתה אותו כבר ככ הרבה זמן ואותו היא הכי אהבה והכי התחברה בעולם... מה קורה אחרי זה? כל החיים עכשיו ישתנו.. כל הביקורים אצל סבתא ... הכל... אני זוכרת איך זה היה כשסתבא מהצד השני נפטרה, הייתי בכיתה א... ובאמת שהכל השתנה.. הבית שלהם נהיה עצוב יותר, פחות אנשים ומבקרים הגיעו כמו שהיו לפני... הכל היה שונה... רק לפרוק... אין לי לאן... ועכשיו- בלי לעכל את הכל כבר מארגנים הלוויה... ואני לא מסוגלת בכלל לקלוט את זה שבאמת הוא כבר לא פה... לא איתנו ואנחנו כבר לא איתו... סבא..... אני אוהבת אותך ככ....
