../images/Emo7.gif מרגישה צורך לשתף.. ../images/Emo142.gif
אז אני מצרפת שיר שכתבתי בדצמבר האחרון.. אני קצת מפחדת.. כי השיר הזה הוא נורא אישי בשבילי.. בכלל כל מה אני כותבת הוא אישי, ואני מקווה שהחשיפה לא תתגלה כטעות. הוא קצת מעורפל ואולי למי שלא בדיוק מכיר אותי תהייה קצת בעייה להבין.. אבל בכל מקרה.. התיישבתי והתחלתי לכתוב על אירועים שקרו בחיי - החל מהלידה ועד ליום שבו התאשפזתי, וזה מה שיצא: השמש החלה להיראות בשמיים, הרוח החלה לקרר את העוברים והשבים, שני אנשים בבניין אחד - האחת צועקת, השני בוכה. המתנה לה התחננו, החלום לו ייחלו - התגשם. יום שהחל כֵרגיל, והסתיים כברכה. היא התבוננה בעיניה החשדניות על העולם החדש אליו הגיעה. שני הורים מאושרים אח צעיר אחד בית טוב בסביבה נחמדה. חלק קטן בתוך עולם קר ואכזר בו לא בכל מנהרה יש אור בו לא לכל חתול יש מחסה מפני הגשם בו לא לכל ילדה יש אבא. ילדה תמימה הובאה למציאות אכזרית. כמה שנים טובות של שקט שקט נעים ומנוחה טובה. עד ליום שהוא החל לצעוק עד ליום שבו תמונת העולם המושלם נשברה, היום בו המחלה התגלתה. תחושת הייאוש אפפה את הבית הפחד הפך לתחושה מרכזית בחיי התמימה. דברים נשברו, חלומות הנפצו, טראומות נחקקו. הדמעות שטפו את שרידי המריבות, השנאה העצמית הסתירה את שברי הלב, האשמה החליפה את השנאה. אלפי שאלות, ללא תשובה אחת מספקת. אותו שקט.. כבר לא היה. התמימה התבוננה בשם, שיננה היטב את התאריך התאריך ששינה את עולמה, התאריך ששבר את תמימותה, התאריך שהשאיר אותה יתומה מאבא. דמעות נזלו על פניה. רק תמונות, רק זכרונות לא עוד מגע אך גם לא עוד צעקות. שוב תקופה של שקט אך הפעם שקט מפחיד, שקט מכאיב. ושאלה אחת בלבד - למה? השמש החלה להיראות בשמיים הרוח החלה לקרר את העוברים והשבים ילדה אחת הלכה לבי"ס וכילדה שונה חזרה לביתה. משהו זר אחד שנכנס לגופה ונשאר במוחה. המספרים המשיכו לרדת, הרצון והכח המשיכו להתטשטש, המציאות נעלמה בדרך. הילדה הסובלת טבעה עמוק בסיוט ואיבדה את הדרך חזרה. יום שהחל כֵרגיל, והסתיים כקללה. בלי מזוודה ארוזה, ללא מילות פרידה, רק נסיעה אחת ארוכה ושקטה, לעבר הלא נודע. אמא אחת מתוסכלת, ילדה אחת אומללה, ושם אחד שחקוק על אבן. יום שנמשך כשנה שלמה. הולכת באטיות במזדרון הארוך, ילדות שבורות לב נועצות מבט. מובלת לחדר צבעוני מרוהט, זהו ביתה החדש. בית ללא אמא, בית עם שבע ארוחות ביום, שבעה כדורים בדקה. מטרה אחת מטושטשת, ילדה אחת מסוממת. התקווה האחרונה.
אז אני מצרפת שיר שכתבתי בדצמבר האחרון.. אני קצת מפחדת.. כי השיר הזה הוא נורא אישי בשבילי.. בכלל כל מה אני כותבת הוא אישי, ואני מקווה שהחשיפה לא תתגלה כטעות. הוא קצת מעורפל ואולי למי שלא בדיוק מכיר אותי תהייה קצת בעייה להבין.. אבל בכל מקרה.. התיישבתי והתחלתי לכתוב על אירועים שקרו בחיי - החל מהלידה ועד ליום שבו התאשפזתי, וזה מה שיצא: השמש החלה להיראות בשמיים, הרוח החלה לקרר את העוברים והשבים, שני אנשים בבניין אחד - האחת צועקת, השני בוכה. המתנה לה התחננו, החלום לו ייחלו - התגשם. יום שהחל כֵרגיל, והסתיים כברכה. היא התבוננה בעיניה החשדניות על העולם החדש אליו הגיעה. שני הורים מאושרים אח צעיר אחד בית טוב בסביבה נחמדה. חלק קטן בתוך עולם קר ואכזר בו לא בכל מנהרה יש אור בו לא לכל חתול יש מחסה מפני הגשם בו לא לכל ילדה יש אבא. ילדה תמימה הובאה למציאות אכזרית. כמה שנים טובות של שקט שקט נעים ומנוחה טובה. עד ליום שהוא החל לצעוק עד ליום שבו תמונת העולם המושלם נשברה, היום בו המחלה התגלתה. תחושת הייאוש אפפה את הבית הפחד הפך לתחושה מרכזית בחיי התמימה. דברים נשברו, חלומות הנפצו, טראומות נחקקו. הדמעות שטפו את שרידי המריבות, השנאה העצמית הסתירה את שברי הלב, האשמה החליפה את השנאה. אלפי שאלות, ללא תשובה אחת מספקת. אותו שקט.. כבר לא היה. התמימה התבוננה בשם, שיננה היטב את התאריך התאריך ששינה את עולמה, התאריך ששבר את תמימותה, התאריך שהשאיר אותה יתומה מאבא. דמעות נזלו על פניה. רק תמונות, רק זכרונות לא עוד מגע אך גם לא עוד צעקות. שוב תקופה של שקט אך הפעם שקט מפחיד, שקט מכאיב. ושאלה אחת בלבד - למה? השמש החלה להיראות בשמיים הרוח החלה לקרר את העוברים והשבים ילדה אחת הלכה לבי"ס וכילדה שונה חזרה לביתה. משהו זר אחד שנכנס לגופה ונשאר במוחה. המספרים המשיכו לרדת, הרצון והכח המשיכו להתטשטש, המציאות נעלמה בדרך. הילדה הסובלת טבעה עמוק בסיוט ואיבדה את הדרך חזרה. יום שהחל כֵרגיל, והסתיים כקללה. בלי מזוודה ארוזה, ללא מילות פרידה, רק נסיעה אחת ארוכה ושקטה, לעבר הלא נודע. אמא אחת מתוסכלת, ילדה אחת אומללה, ושם אחד שחקוק על אבן. יום שנמשך כשנה שלמה. הולכת באטיות במזדרון הארוך, ילדות שבורות לב נועצות מבט. מובלת לחדר צבעוני מרוהט, זהו ביתה החדש. בית ללא אמא, בית עם שבע ארוחות ביום, שבעה כדורים בדקה. מטרה אחת מטושטשת, ילדה אחת מסוממת. התקווה האחרונה.
