../images/Emo7.gifרוצה לשתף.../images/Emo7.gif
לא יודעת אם זה המקום הנכון, אבל בכל זאת אשתף אתכם במשהו שכתבתי היום לחברים שלי בבית, לאחר שחזרתי הביתה מחופשה כפויה בשל נסיבות רפואיות, והנה הקטע במלואו: חברים יקרים שלי! אמנם הסיפור שאני הולכת לספר הוא לא פשוט, אבל אני מרגישה שאני חייבת לפרוק מהלב, אז ככה:כידוע לכם, ביום שישי, ה-5/12/03 חטפתי התקף פירכוסים, (מרוב התקפים כבר קשה לי לספור אותם). אני הולכת לספר לכם את סיפור המעשה כפי שאני זוכרת אותו, ולצערי אני זוכרת הכל, אז ככה:ביום שישי בערב בשעה 22:20 באתי לשים את הדיסק "ירח" של שלמה ארצי במערכת ופתאום הרגשתי את הרעידות השיגרתיות ביד וברגל ימין, וידעתי שזה התקף, (אני מנוסה לצערי). לאחר ההתקף יש את השלב של ההלם והבכי שהוא שלב שנמשך יותר זמן מההתקף עצמו. אחותי מיכל הוציאה לכם הודעה על ההתקף, ואני מקווה שלא הדאיגה אתכם יותר מדיי. כידוע לכם חברים נאלצתי לקחת חופשה ארוכה מניהול הבית, ולא הייתי איתכם שבוע, (זו חופשה שמטרתה המרכזית היא התאוששות פיזית ונפשית גם יחד), אני חייבת לציין שההתאוששות הפיזית הסתיימה, ועכשיו מתחיל תהליך ההתאוששות הנפשית שהוא חשוב לא פחות, כי כל התקף שכזה הוא זעזוע פיזי ונפשי גם יחד. למרות כל זה חברים יקרים, אני מבטיחה לכם שאהיה כאן איתכם, ואמשיך לנהל את הבית הזה ביחד עם ענבל וערן, (אם כי ערן בניהול זמני). לאחר ההתקף בכיתי הרבה, כי דאגתי לעצמי ופחדתי ממה שיקרה לי בעתיד. אני מאוד מבולבלת עכשיו, והדברים הנכתבים אליכם נכתבים מתוך מצוקה אמיתית ומתוך לב כואב ושבור. במהלך השבוע הקשה הזה, הצצתי למה שקורה בבית, (אם כי לא כתבתי, וזה מתוך הגעגועים הרבים אליכם). ייקח לי עוד זמן עד שאתאושש נפשית לגמרי, ואני מבקשת מכם הרבה הרבה סבלנות, כי זה מה שאני צריכה בתקופה הקרובה, אוהבת, ליאת". עד כאן דבריי במלואם, ומכאן למילים אישיות:תודה לענבל השותפה המקסימה שלי שליוותה ומלווה אותי בימים הקשים, תודה לערן (פלאפון ירוק 2) שמונה בצעד חירום למנהל זמני של הבית, תודה לנשמה הפצועה, (חברת הבית) שמלווה אותי בימים אלה גם מחוץ לבית כמו ענבל, תודה לחברים המקסימים על גילויי החום והאהבה הרבים שקיבלתי במהלך השבוע האחרון בבית ומחוצה לו. תודה לאפרת על ההקשבה והדאגה, ובכלל, תודה לכולם על הכל, ועל הזכות להיות שייכת לחממה התפוזית שמעניקה כ"כ הרבה חום ואהבה, מתרגשת עד כדי דמעות, ליאת.
לא יודעת אם זה המקום הנכון, אבל בכל זאת אשתף אתכם במשהו שכתבתי היום לחברים שלי בבית, לאחר שחזרתי הביתה מחופשה כפויה בשל נסיבות רפואיות, והנה הקטע במלואו: חברים יקרים שלי! אמנם הסיפור שאני הולכת לספר הוא לא פשוט, אבל אני מרגישה שאני חייבת לפרוק מהלב, אז ככה:כידוע לכם, ביום שישי, ה-5/12/03 חטפתי התקף פירכוסים, (מרוב התקפים כבר קשה לי לספור אותם). אני הולכת לספר לכם את סיפור המעשה כפי שאני זוכרת אותו, ולצערי אני זוכרת הכל, אז ככה:ביום שישי בערב בשעה 22:20 באתי לשים את הדיסק "ירח" של שלמה ארצי במערכת ופתאום הרגשתי את הרעידות השיגרתיות ביד וברגל ימין, וידעתי שזה התקף, (אני מנוסה לצערי). לאחר ההתקף יש את השלב של ההלם והבכי שהוא שלב שנמשך יותר זמן מההתקף עצמו. אחותי מיכל הוציאה לכם הודעה על ההתקף, ואני מקווה שלא הדאיגה אתכם יותר מדיי. כידוע לכם חברים נאלצתי לקחת חופשה ארוכה מניהול הבית, ולא הייתי איתכם שבוע, (זו חופשה שמטרתה המרכזית היא התאוששות פיזית ונפשית גם יחד), אני חייבת לציין שההתאוששות הפיזית הסתיימה, ועכשיו מתחיל תהליך ההתאוששות הנפשית שהוא חשוב לא פחות, כי כל התקף שכזה הוא זעזוע פיזי ונפשי גם יחד. למרות כל זה חברים יקרים, אני מבטיחה לכם שאהיה כאן איתכם, ואמשיך לנהל את הבית הזה ביחד עם ענבל וערן, (אם כי ערן בניהול זמני). לאחר ההתקף בכיתי הרבה, כי דאגתי לעצמי ופחדתי ממה שיקרה לי בעתיד. אני מאוד מבולבלת עכשיו, והדברים הנכתבים אליכם נכתבים מתוך מצוקה אמיתית ומתוך לב כואב ושבור. במהלך השבוע הקשה הזה, הצצתי למה שקורה בבית, (אם כי לא כתבתי, וזה מתוך הגעגועים הרבים אליכם). ייקח לי עוד זמן עד שאתאושש נפשית לגמרי, ואני מבקשת מכם הרבה הרבה סבלנות, כי זה מה שאני צריכה בתקופה הקרובה, אוהבת, ליאת". עד כאן דבריי במלואם, ומכאן למילים אישיות:תודה לענבל השותפה המקסימה שלי שליוותה ומלווה אותי בימים הקשים, תודה לערן (פלאפון ירוק 2) שמונה בצעד חירום למנהל זמני של הבית, תודה לנשמה הפצועה, (חברת הבית) שמלווה אותי בימים אלה גם מחוץ לבית כמו ענבל, תודה לחברים המקסימים על גילויי החום והאהבה הרבים שקיבלתי במהלך השבוע האחרון בבית ומחוצה לו. תודה לאפרת על ההקשבה והדאגה, ובכלל, תודה לכולם על הכל, ועל הזכות להיות שייכת לחממה התפוזית שמעניקה כ"כ הרבה חום ואהבה, מתרגשת עד כדי דמעות, ליאת.
ענבל