../images/Emo16.gif
אחת מהרוגות הפיגוע בסיני היא קרובת משפחה שלי. אני מחבקת מכאן את כל המשפחות חסרות האונים שמחפשות את יקיריהם בין ההריסות של מלון הילטון טאבה, ומחקות לזיהוי גופתם. יש לי מושג קלוש מה הוא הכאב שאתם חווים כרגע, ואני מקווה בשבילכם שיקיריכם ימצאו בין החיים. בסוף השבוע האחרון הבנתי עד כמה החיים הם דבר ארעי. צדק המהרג'ה שמכר את הפרארי שלו שהציע לכולנו לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון בחיינו. צחוק הגורל, אבל מסתבר שבמדינה כמו שלנו באמת צריך לנהוג כך ולא מתוך אידיאולוגיה רוחנית. החיים שלנו ושל יקירנו יכולים להסתיים בשנייה, אנחנו לא שולטים עליהם. לכן חשוב שנדע להביע את רגשותינו כלפי הזולת, חשוב שננצל כל שנייה פנוייה שיש לנו לצד אנשים שאנחנו אוהבים, חשוב שנעשה כל הזמן רק מה שאנחנו אוהבים. ההרגשה הנוראית שיש לי כרגע היא שהחיים הם מסדרון בדרך אל המוות. חלק עוברים מסדרון ארוך יותר וחלק קצר יותר. אבל נקודת ההתחלה והסיום אצל כל אחד היא זהה. הכל מתחיל בבית היולדות ונגמר בבית הקברות. עזבו אתכם כסף, עזבו אתכם קריירה, עזבו אתכם זוהר, פרסום, מחשבים משוכללים, מכוניות מפוארות, בגדי מעצבים. הכל מתגמד אל מול האהבה. אהבה כלפי החברים שלנו, ואהבה כלפי בני הזוג שלנו, ואהבה כלפי המשפחה שלנו. אסור להזניח לרגע, את האהבה. מאחלת לכולנו שלא נדע עוד צער. טיפ טיפ