../images/Emo7.gif../images/Emo46.gifמתים לנו אנשים בין הידיים
בלי שאנחנו שמים לב בכלל...
למזלי אף פעם לא חויתי מוות קרוב.. לא של בן משפחה או חבר קרוב.. היום נחרדתי לגלות שאח של חברה של חברה שלי מת בתאונת דרכים ביום חמישי, חברה שלי אהבה אותו, וגם זאת שנרצחה עם בנותיה, זאת המחנכת שלה. היא בכתה לי ואמרה שהיא רוצה למות, ואני ניסיתי להרגיע אותה (הכל דרך האינטרנט-מכאן אנחנו מכירות)... היה לי קשה עם זה, לחשוב עליה, מסכנה, איך היא יכולה להתמודד... היא אמרה שהיא תתאבד. אני מקווה שהמחשבה הזאת תחלוף מראשה, ודיברתי איתה על כך. בתוך זה פתאום ידיד שלי, בן 19, חייל בגבעתי, אמר לי באיסיקיו ש2 חיילים מהגדוד שלו נרצחו... וכמעט בכיתי פה.. אמרתי לו שישמור על עצמו, ואם יקרה לו משהו אני אמות. הוא הרגיע אותי ואמר לי שהוא לא ישרת בעזה, אלא בנגב.. זה הרגיע אותי טיפה אך אני עדיין דואגת... אחרי כמה דק' שסגרתי את המחשב הרגשתי שאני לא יכולה יותר. בכיתי. בכיתי והוצאתי הכל.. למרות שאני לא מכירה את אותם האנשים, הם קרובים לאנשים שאני אוהבת, והרגשתי את העצב כל כך חזק... אין מה לעשות... זה כל כך עצוב... שלא נדע עוד צער.
בלי שאנחנו שמים לב בכלל...