../images/Emo7.gif
אני לא יודעת למה בדיוק אני כותבת את זה. אבל יודעת שיש פה סביבה תומכת ואוהבת, ובכל זאת חלק מהדברים מתקשרים לפה. פתאום רגע כזה של נפילה. הרבה דברים רצים לי בראש. אם רק יכולתי לעצור את המחשבות. אם רק יכולתי לעצור את הדמעות... זה פשוט לא מפסיק. מדברים פה על הפרעות אכילה. אני לא ממש מתאימה להגדרות, אם הבנתי אותן. אבל יש לי כמה עודפים מסויימים, שמצאו להם בית כבר זמן מה. אולי יש כאלו שיגידו שזה לא כזה נורא, אבל אותי זה מתסכל. פשוט לא אוהבת את כל המעטפת החיצונית שלי. הסתובבתי בחנויות בקניון והרגשתי איך הדמעות חונקות את הגרון. כל מיני דברים שהעלו שוב את התחושות האלו, הזכירו לי כמה אני לא אוהבת. תמיד יש בי אמונה שדברים יכולים להשתנות לטובה. אני מאמינה, אבל לא יודעת מתי זה בדיוק יקרה. אני מכירה את חוסר המשמעת העצמית שלי, את חוסר היכולת להתמיד לזמן ממושך. אבל אני מנסה שוב... אולי פעם אחת לא אפול. אולי פעם אחת אני אצליח. אני בתהליך של נסיון נוסף (מאז שבת שעברה). אמנם לא הרבה זמן עבר מאז, אבל הולך טוב ואני מקווה שימשיך כך. וככל שאני חושבת וחושבת יותר, אז הזמן אוזל. והנה עוד סוף שבוע עבר. ואני?! אני מחוברת כמו אינפוזיה למחשב. האובססיה (כן, כנראה שזו ההגדרה) לאינטרנט. כל פעם מאוכזבת מעצמי מחדש, שוב לא למדתי ועשיתי שיעורים, וכהרגלי שעות השינה אצלי משונות. אבל בתוך תוכי אני יודעת, שאני אוהבת להיות פה. פה אני פשוט אני ומסביבי אנשים מקסימים. יצא קצת ארוך, והדמעות בינתיים כבר התייבשו. אך עדיין מבולבלת, עדיין מאוכזבת... לא יודעת בדיוק מה הדבר הנכון שאני רוצה לעשות.
תודה לכל מי שקרא. שיהיה לכולנו שבוע מקסים! מלא בחיוכים ורגעים מאושרים
אני לא יודעת למה בדיוק אני כותבת את זה. אבל יודעת שיש פה סביבה תומכת ואוהבת, ובכל זאת חלק מהדברים מתקשרים לפה. פתאום רגע כזה של נפילה. הרבה דברים רצים לי בראש. אם רק יכולתי לעצור את המחשבות. אם רק יכולתי לעצור את הדמעות... זה פשוט לא מפסיק. מדברים פה על הפרעות אכילה. אני לא ממש מתאימה להגדרות, אם הבנתי אותן. אבל יש לי כמה עודפים מסויימים, שמצאו להם בית כבר זמן מה. אולי יש כאלו שיגידו שזה לא כזה נורא, אבל אותי זה מתסכל. פשוט לא אוהבת את כל המעטפת החיצונית שלי. הסתובבתי בחנויות בקניון והרגשתי איך הדמעות חונקות את הגרון. כל מיני דברים שהעלו שוב את התחושות האלו, הזכירו לי כמה אני לא אוהבת. תמיד יש בי אמונה שדברים יכולים להשתנות לטובה. אני מאמינה, אבל לא יודעת מתי זה בדיוק יקרה. אני מכירה את חוסר המשמעת העצמית שלי, את חוסר היכולת להתמיד לזמן ממושך. אבל אני מנסה שוב... אולי פעם אחת לא אפול. אולי פעם אחת אני אצליח. אני בתהליך של נסיון נוסף (מאז שבת שעברה). אמנם לא הרבה זמן עבר מאז, אבל הולך טוב ואני מקווה שימשיך כך. וככל שאני חושבת וחושבת יותר, אז הזמן אוזל. והנה עוד סוף שבוע עבר. ואני?! אני מחוברת כמו אינפוזיה למחשב. האובססיה (כן, כנראה שזו ההגדרה) לאינטרנט. כל פעם מאוכזבת מעצמי מחדש, שוב לא למדתי ועשיתי שיעורים, וכהרגלי שעות השינה אצלי משונות. אבל בתוך תוכי אני יודעת, שאני אוהבת להיות פה. פה אני פשוט אני ומסביבי אנשים מקסימים. יצא קצת ארוך, והדמעות בינתיים כבר התייבשו. אך עדיין מבולבלת, עדיין מאוכזבת... לא יודעת בדיוק מה הדבר הנכון שאני רוצה לעשות.
