מ ת י ל ד ה
New member
../images/Emo7.gif
אתמול היתה לבעלי תאונה עם האופנוע. הוא בסדר, למעט חבלות, שריטות וכאב צואר (בדיוק סיים טיפול כירופרקטי ארוך ש"סידר" לו את הצואר
). זו היתה תאונה קשה. מישהי נכנסה בו, והוא עף כמה מטרים (ונחת כך שהעומס מהנפילה התחלק על כל הגוף ואף איבר לא ספג את המכה כולה. מזל). בדיוק כשהוא התקשר לבשר לי הגעתי לפגישת חברות מפורום שכן. נכנסתי, אמרתי לבנות שלום ולהתראות, והסתובבתי חזרה. הייתי בהיסטריה, למרות שהוא אמר שהוא בסדר (אולי הוא מסתיר ממני את מצבו האמיתי ע"מ שלא אדאג?!) ומזל-מזל-מזל שמעין נרדמה וישנה כל הדרך חזרה. הפצרתי בו שנלך למיון, והשארנו את מעין אצל ההורים שלו. קרה לנו נס גדול. ואני כל הזמן מתייסרת על כך שכעסתי עליו כל כך בזמן האחרון! והרי אני לא מסוגלת לשרוד בלעדיו אפילו דקה! וכל הזמן עולות בי מחשבות של: מה היה קורה אילו?! רציתי לשתף אתכן במה שעובר עליי - תודה שהקשבתן. מירב
אתמול היתה לבעלי תאונה עם האופנוע. הוא בסדר, למעט חבלות, שריטות וכאב צואר (בדיוק סיים טיפול כירופרקטי ארוך ש"סידר" לו את הצואר