../images/Emo7.gif
פעם ראשונה שאני כאן, ועד לפני שעתיים בערך לא ידעתי שאני בכלל צריכה להיות כאן. את הסיפור שלי אני אספר עוד כמה ימים, כרגע אין לי את הרצון והכוחות לספר. גיליתי פחות או יותר לפני שעתיים שיש לי טורדנות כפייתית. אני לא יודעת מה אני מרגישה. כרגע, אני מעדיפה לא לספר לאף אחד. אני לא רגילה לשתף אנשים ברגשות שלי, במיוחד כרגע שאני בעצמי לא יודעת מה אני מרגישה. אני מאוד מבולבלת, והמכה הזאת נפלה עליי בבום אחד. כבר שנים שהדבר הזה מפריע לי וכ"כ הייתי בטוחה שאני איזה משוגעת, ושאני היחידה בעולם כזאת. תמיד תהיתי אם יש עוד אנשים כאלו, אבל לא חשבתי שאפילו יש לזה שם, וכמה רמות. הרגשות שלי מעורבים. אני לא יודעת אם אני שמחה, כי טוב לדעת שיש עוד אנשים כמוני, ובכלל שיכולים לתמוך בי והכי חשוב-להבין אותי, בחיים שלי לא סיפרתי על זה לאף אחד, כי חשבתי שאני סתם מפגרת. אני לא יודעת אם אני עצובה, כי אני רק בתחילת הדרך ואני יודעת שזה ישפיע עוד יותר על המצב שלי. על המעשים עצמם אני כבר יכולה לשלוט,לא הם שולטים בי-אני שולטת בהם. אבל במחשבות קשה לי מאוד לשלוט. אני מקווה שעוד חצי שנה אני כבר אסתכל על ההודעה הזאת ואצחק, אני אהיה כבר אחרי כמה טיפולים. אני כ"כ מפחדת, מבולבלת, מהססת, לא יודעת מה אני יעשה קודם, אם בכלל. אין לי מושג איך להתחיל, איזה צעד לעשות קודם. אני יודעת שכל צעד יהיה גדול, לפחות מבחינתי. אני יודעת שזה לא טוב ולא בריא, אבל אני מעדיפה לעבור את התהליך הזה לבד. לפחות כרגע. אני כ"כ רוצה עוד כמה זמן להסתכל בארכיון ולהגיד בבטחה שאני "אחרי זה", למרות שזה אף פעם לא יעלם, תמיד זה ישאר אצלי. השריד הזה. אני רק צריכה את התמיכה, את ההבנה, אני רק רוצה לדעת שאני לא לבד, שאני לא מפגרת, לא מוזרה, לא טיפשה, ואני צריכה ביטחון עצמי. אני רק רוצה לדעת שאני נורמלית. ובליחה שאני ככה נופלת עליכם, אני עדיין ב"הלם שאחרי"
פעם ראשונה שאני כאן, ועד לפני שעתיים בערך לא ידעתי שאני בכלל צריכה להיות כאן. את הסיפור שלי אני אספר עוד כמה ימים, כרגע אין לי את הרצון והכוחות לספר. גיליתי פחות או יותר לפני שעתיים שיש לי טורדנות כפייתית. אני לא יודעת מה אני מרגישה. כרגע, אני מעדיפה לא לספר לאף אחד. אני לא רגילה לשתף אנשים ברגשות שלי, במיוחד כרגע שאני בעצמי לא יודעת מה אני מרגישה. אני מאוד מבולבלת, והמכה הזאת נפלה עליי בבום אחד. כבר שנים שהדבר הזה מפריע לי וכ"כ הייתי בטוחה שאני איזה משוגעת, ושאני היחידה בעולם כזאת. תמיד תהיתי אם יש עוד אנשים כאלו, אבל לא חשבתי שאפילו יש לזה שם, וכמה רמות. הרגשות שלי מעורבים. אני לא יודעת אם אני שמחה, כי טוב לדעת שיש עוד אנשים כמוני, ובכלל שיכולים לתמוך בי והכי חשוב-להבין אותי, בחיים שלי לא סיפרתי על זה לאף אחד, כי חשבתי שאני סתם מפגרת. אני לא יודעת אם אני עצובה, כי אני רק בתחילת הדרך ואני יודעת שזה ישפיע עוד יותר על המצב שלי. על המעשים עצמם אני כבר יכולה לשלוט,לא הם שולטים בי-אני שולטת בהם. אבל במחשבות קשה לי מאוד לשלוט. אני מקווה שעוד חצי שנה אני כבר אסתכל על ההודעה הזאת ואצחק, אני אהיה כבר אחרי כמה טיפולים. אני כ"כ מפחדת, מבולבלת, מהססת, לא יודעת מה אני יעשה קודם, אם בכלל. אין לי מושג איך להתחיל, איזה צעד לעשות קודם. אני יודעת שכל צעד יהיה גדול, לפחות מבחינתי. אני יודעת שזה לא טוב ולא בריא, אבל אני מעדיפה לעבור את התהליך הזה לבד. לפחות כרגע. אני כ"כ רוצה עוד כמה זמן להסתכל בארכיון ולהגיד בבטחה שאני "אחרי זה", למרות שזה אף פעם לא יעלם, תמיד זה ישאר אצלי. השריד הזה. אני רק צריכה את התמיכה, את ההבנה, אני רק רוצה לדעת שאני לא לבד, שאני לא מפגרת, לא מוזרה, לא טיפשה, ואני צריכה ביטחון עצמי. אני רק רוצה לדעת שאני נורמלית. ובליחה שאני ככה נופלת עליכם, אני עדיין ב"הלם שאחרי"
