תודה לכם,
הלוואי ואבא שלי היה אומר שקשה לו. הלוואי והוא היה מצליח לדבר בכלל... הוא שכב כמו מומייה על הספה (עם נעליים, כשהצעתי להוריד לו אותם סימן לי עם הראש כן, עד כמה שהצליח להזיז את הראש). לא הצליח לפתוח ת'פה כדי לדבר. לא הצליח לפתוח עיניים (וכשפתח אותם מעט הן היו כל כך אדומות וחלשות...) לא הצליח להגיע למיטה כדי להביא שמיכה וכרית... התברר שמהבוקר הצליח לאכול רק 2 קציצות ולשתות מעט (אבא שלי גמל כשמדובר בשתייה!!!) אמא שלי עוד מדדה וצולעת אחרי הניתוח. ניגשתי לפלטה (של שבת) לראות מה אוכלים. בקושי היה שם משהו. לא היה להם כח להכין והם לא פתחו ת'פה. לא אמרו כלום. הרי הייתי אצלם השבוע ושטפתי להם ת'בית. היה כל כך קשה לבקש עזרה גם עם האוכל??? אני אמורה לנחש שקשה כשכל הזמן "משחקים אותה" חזקים כשאני והאחים שלי באיזור? צריך לחכות להתמוטטות כזאת??? מה זה בשבילי להכין כמה דברים תוך כדי שטיפת בית ולשים על הגז ובתנור??? אחי עשה להם קניות, לא יכלו לבקש ממנו עוד קצת עזרה? אנחנו לא אנשים זרים, אנחנו הילדים שלהם!!! הייתי מבלה את יום שישי בים במקום לבוא אליהם??? בטלפון הם אומרים שהכל בסדר, יש רק מעט חולשה. אני אמורה לנחש את האמת לבד או לעשות להם ביקורות פתע? לפחות אם לא בשבילם, אז בשביל אחי הקטן... ולי לא היה מושג שזה ככה. מסתבר שזה התחיל ביום חמישי בערב. חולשה איומה. ואני ראיתי אותו באותו יום בצהריים, אז זה היה נראה חולשה כמו שהיתה בטיפולים הקודמים. לא יותר מזה... טוב, יצא מבולגן (ויצאו גם דמעות...) ואני יוצאת שוב אליהם...