../images/Emo7.gif
היי, אני כותבת לכם לאחר שעות מואטות עצבים בשיחה ביני לבין אחי הקטן... אני אוטוטו בת 20 והוא בן 11, עוד כמה שבועות אני מתחילה ללמוד במוסד להשכלה גבוהה שלא נמצא בעיר שלי, אלא בעיר שהיא בערך שעה נסיעה מהעיר שלי. היחסים ביני לבין אחי הם... אממ... לא הייתי יכולה לומר מיוחדים או קרובים מידי, הוא ילד רגיש ומדהים, אבל אנחנו לא כל כך מבלים ביחד... עכשיוהוא בא אלי בדמעות שהוא לא רוצה שאני אעזוב. הסברתי לו שאני לא עוזבת אלא שזה זמני וזה למטרות לימודים והתקדמות בחיים וזה יהיה בסדר, ושאני אבוא כל כמה ימים ובסופי שבוע ובחגים שנהיה ביחד ונצא ונבלה ואם בא לו נבלה את כל הזמן שנשאר לי עד ללימודים ביחד, הוא המשיך לבכות ואמר שאני לא אעזוב ושאני לא אלך ולא אנטוש אותו(חשוב לציין שיש עוד אחות בגילו). אמרתי לו שאני לא נוטשת ושהוא תמיד יכול לבוא לבקר אותי ולהתקשר אלי, אבל הוא המשיך בשלו וכתב לי מכתב ממש עצוב וביקש שאני לא אלך. אני לא יכולה להגדיר את היחסים שלנו כקרובים מידי כך שאני די מופתעת שהוא הגיב בכזאת קריטיות למעבר שלי, למרות שאני חושבת שזה נובע מחוסר הרצון שלו להישאר לבד בבית(מאז שהוא היה קטן היה לו מישהו מבוגר יותר שנשאר איתו ועם אחותי, עכשיו כשאני אעזוב הם יהיו לבד והוא יהיה האחראי)נראה לי שמזה הוא חושש... אין לי כל כך מה לומר לו חוץ ממה שכתבתי פה- שזה לא יערער את היחסים שלנו ושאני אבוא כשתהיה הזדמנות ושנצא ונבלה, אבל הוא ממשיך למרר בבכי. אני מפחדת שיווצר אצלו הרושם שאני נוטשת אותו, למרות שזה ממש לא נכון ואני לא יודעת עד כמה היגיון של בן 11 יכול להבין דבר כזה שאני צריכה לרכוש השכלה ואין מה לעשות בנידון... אני די עובדת עצות והוא מכניס אותי למצב ממש לא נעים... איך לדעתכם אני צריכה לפעול?
היי, אני כותבת לכם לאחר שעות מואטות עצבים בשיחה ביני לבין אחי הקטן... אני אוטוטו בת 20 והוא בן 11, עוד כמה שבועות אני מתחילה ללמוד במוסד להשכלה גבוהה שלא נמצא בעיר שלי, אלא בעיר שהיא בערך שעה נסיעה מהעיר שלי. היחסים ביני לבין אחי הם... אממ... לא הייתי יכולה לומר מיוחדים או קרובים מידי, הוא ילד רגיש ומדהים, אבל אנחנו לא כל כך מבלים ביחד... עכשיוהוא בא אלי בדמעות שהוא לא רוצה שאני אעזוב. הסברתי לו שאני לא עוזבת אלא שזה זמני וזה למטרות לימודים והתקדמות בחיים וזה יהיה בסדר, ושאני אבוא כל כמה ימים ובסופי שבוע ובחגים שנהיה ביחד ונצא ונבלה ואם בא לו נבלה את כל הזמן שנשאר לי עד ללימודים ביחד, הוא המשיך לבכות ואמר שאני לא אעזוב ושאני לא אלך ולא אנטוש אותו(חשוב לציין שיש עוד אחות בגילו). אמרתי לו שאני לא נוטשת ושהוא תמיד יכול לבוא לבקר אותי ולהתקשר אלי, אבל הוא המשיך בשלו וכתב לי מכתב ממש עצוב וביקש שאני לא אלך. אני לא יכולה להגדיר את היחסים שלנו כקרובים מידי כך שאני די מופתעת שהוא הגיב בכזאת קריטיות למעבר שלי, למרות שאני חושבת שזה נובע מחוסר הרצון שלו להישאר לבד בבית(מאז שהוא היה קטן היה לו מישהו מבוגר יותר שנשאר איתו ועם אחותי, עכשיו כשאני אעזוב הם יהיו לבד והוא יהיה האחראי)נראה לי שמזה הוא חושש... אין לי כל כך מה לומר לו חוץ ממה שכתבתי פה- שזה לא יערער את היחסים שלנו ושאני אבוא כשתהיה הזדמנות ושנצא ונבלה, אבל הוא ממשיך למרר בבכי. אני מפחדת שיווצר אצלו הרושם שאני נוטשת אותו, למרות שזה ממש לא נכון ואני לא יודעת עד כמה היגיון של בן 11 יכול להבין דבר כזה שאני צריכה לרכוש השכלה ואין מה לעשות בנידון... אני די עובדת עצות והוא מכניס אותי למצב ממש לא נעים... איך לדעתכם אני צריכה לפעול?
