איזון גלגלים

tlingit

New member
../images/Emo73.gif איזון גלגלים

הקצב הפנימי, השיחה, ההבנה, השפה ועוד הרבה דברים משתנים עם מהלך האימון מתאמנים חדשים נכנסים לתהליך ורוכשים את כל אלה עם הזמן והעשיה ומתאמנים ותיקים כבר מרגישים איתם נוח ונעזרים או משתמשים בכולם בנוחות איך אתם מאזנים את התנועה הפנימית שלכם כשיש לכם מתאמנים הנמצאים בשלבים שונים של האימון? עם הזמן נוצר מצב שבו יש לנו מתאמנים בשלבים שונים של האימון: מתאמנים ותיקים מסיימים את התהליך וחדשים נכנסים ומתחילים את הדרך, ובמקביל מתאמנים אחרים נמצאים בשלבים שונים באמצע תהליך האימון, ולכל אחד מהם, בהתאם לאישיותו ולמקומו בתהליך, יש התנהלות שונה. לעיתים המעבר ביניהם מתרחש בשבילנו תוך זמן קצר מאד, על פי סדר היום והלו"ז... איך עוברים משיחה בקצב, הבנה ושפה של מתאמן ותיק לשיחה עם מתאמן מתחיל
במה אתם נעזרים או אילו כלים מסייעים לכם, ובכלל מה אתם עושים כדי ל"שנות הילוך" ולא להיות מהירים מדי או איטיים מדי
מאד אשמח למחשבות, תובנות, שיתוף מנסיונכם וכל מה שתוכלו להוסיף בנושא
 

ליפט

New member
כמו אמא ל- 10 ילדים.

מעניין שאת מעלה את הסוגיה הזו כעת. זה משהו שהסבתי אליו תשומת לב בחודש האחרון, יותר מבעבר. ושתי הסיטואציות שתארת מוכרות לי היטב. יש לי מתאמנת חדשה יחסית (חודש וחצי) שהגיעה אלי בהיסוס רב ובחשש גדול. היא היתה סגורה מאוד, בקושי מדברת, נותנת ונפתחת רק במינימום הנדרש מבחינתה. זרמתי עם הקצב שלה. נתתי לה את הזמן והמרחב לחוות בטחון ואמון. בשבועיים האחרונים, נפרץ סכר. מבחורה שכל מילה שניה שלה היא "אני לא יודעת" מתגלה בחורה מלאת תובנות, הבנות ומידע. מבחורה שחוששת להסתכל פנימה, היא הפכה מרותקת מהכלי וששה לחוויה. שמתי לב, שזה יוצר שינוי אצלי, כמאמנת שלה. אני לא צריכה להחזיק לה את היד. יכולה פשוט לצעוד לצידה. היא מתחילה ללכת לבד. זה מזכיר לי את התהליך שלי כאם, בהתחלה נתתי שתי ידיים כדי שבתי תצליח לצעוד. כשהיא הראתה סימני יכולת, הותרתי יד אחת ובהמשך גם זו ניתקה. כשהיא צעדה בבטחון חלקי קדימה, במבט עיניים מלווה והליכה לצידה נסכתי בה הבטחון שאני שם לצד הבטחון שהיא יכולה. בהמשך היא כבר הלכה בבטחון וההתייחסות שלי כמו גם ערנותי לצעידתה הלכה ופחתה. ומה עושה אם שיש לה ילד בן 5 וילדה בת 10? איך היא יוצרת את האיזון בין הצרכים והקצב של כל אחד מהם? לי עוזר פשוט להתמקד. כשאני משחקת עם הצעיר אני כל כולי איתו, על כל המשתמע מכך. כשאני עם הגדולה, אני משתנה. השפה משתנה, טון הדיבור משתנה, התוכן משתנה, לעיתים גם הקצב. כך שמה שעוזר לי זה כנראה המענה לשאלה "מיהו המתאמן שלי ומהם צרכיו, כעת?" זה מגדיר לי די בקלות את מה שעלי להביא למפגש שלנו. ב- 15 דקות הפסקה שיש לי בין המתאמנים, אני מקציבה כ- 3-5 דקות להתכווננות הזו, מעלה בדמיוני את תמונת המתאמן הבא, חווה את התחושה החזקה שעולה בי מהמפגש בינינו, מגדירה את האופן בו אני חווה אותו. למדתי שזה יוצר התכווננות פנימית נכונה ברוב המקרים. עניתי? לא יודעת אם כן או לא, בכל אופן זה מה שהתחבר והתעורר אצלי נוכח שאלתך. מדהים אותי, כמה האמהות שלי היא כלי למידה מעצים עבורי. הזדמנות נהדרת להודות לילדיי שהביאוני עד הלום.
 

tlingit

New member
מטפורה נהדרת ../images/Emo13.gif

ממש יכולה לראות את הצעדים ההולכים ונעשים בטוחים גם לי יצא לתאר את תהליך האימון באותה מטפורה
תודה גם על השיתוף לגבי ה"איך". נתת לי.
 
למעלה