בחפירה הראשונה שלי
באפולוניה, על חוף הרצליה פיתוח, בשטח שלא היה שלי החופרים נתקלו בבור זבל ביזנטי. מישהו אח"כ חישב שהוצאנו משם 4.5 טון (!) של חרסים בקירוב. מאז המונח "זבל רוביזנטי" קיבל משמעות חדשה... אחרי שעתיים של מיון חרסים כל יום, ועוד יום שלם של מיון בסוף החפירה לשאריות, התמכרתי. איך אמר מאיר אריאל "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה...". ועוד דבר: סיפר אחד הפרופסורים שלי על יוחנן אהרוני, שהיה ממיין חרסים בצורה מאוד פשוטה- זבל, זבל, זבל, ברזל, זבל, ברזל, זבל זבל... הבנו את הפרינציפ, נכון?