../images/Emo77.gif + ../images/Emo125.gif
אישה נורא חכמה שתפקידה לעזור לי להתמודד עם כל הכאב שמופיע בתקופה האחרונה אמרה לי משהו בשישי שעבר. היא אמרה לי שנאוה ז"ל הייתה מתנה. מתנה ל-3 שנים, אך מתנה. לא הסכמתי איתה אז, ואני עדין לא בטוחה אם אני מסכימה. נראה לי שמתנה ל-3שנים פשוט לא מספיקה. אם כבר נותנים- אז לפחות שיהיה לקצת יותר זמן. אני אפילו לא מבקשת שתגיע לראות נכדים או אפילו נינים. אבל עד גיל 3???? איזו אכזריות! מה היא כבר הספיקה לעשות? לשחק איתי משחקים? לריב איתי מריבות של ילדות? לשחק בפעוטון? לאכול ולשתות ולישון? לא הרבה יותר מזה. היא הספיקה הרבה לסבול. כמה שהיא סבלה המסכנה הזאת. איזה כאבים קשים. אני תמיד אומרת שאני לא מתגעגעת אליה- למה שהייתה, אלא לנוכחותה. הרי היא לא הספיקה להיות אדם בוגר בעל אישיות ודעות משל עצמו. כל האנשים שאומרים לאחר שיקיריהם מתו "איך אני מתגעגע לצחוק שלו" "לטוב הלב שלו" "לציניות שלו" - אני מקנאת בהם. כי הם לפחות זכו לראות אישיות את יקיריהם בעלי אישיות ודעות. אך אני אומרת שאני מתגעגעת לנוכחותה - כלומר לאחות בת 14 שהיא הייתה יכולה להיות לי היום. לזה שתהיה לי אחות קרובה בגיל. שאוכל לעזור לה בש.ב, להסביר לה על המורים- אם הם נחמדים או מגעילים, שאוכל לדבר איתה על איך שההורים מעצבנים, ועל הכל. אבל אין. אין לי מישהו כזה. היתה לי, אבל לקחו לי אותה. כ"כ מוקדם. אז אני שואלת למה היה טוב שהיא באה לפה? איזה דבר חיובי היא הספיקה לעשות בחייה? לא הרבה. תמיד אומרים אנשים שהצוואה של יקיריהם היא.... נאוה אפילו לא הספיקה לעשות את זה. אבל כדי שאגמור בנימה קצת יותר אופטימית, אספר מה קרה לי לפני כשבועיים, כשאני רואה בזה מעין צוואה של נאוה, גם אם לא ידעה על כך כשעשתה זאת. מצאתי קלטת בה אבא שלי, נאוה ואני הקלטנו את עצמנו שרים ומדברים וצוחקים. הקלטנו את הקלטת למשפחה שהשארנו בחו"ל, כדי שיוכלו לשמוע עד כמה נאוה ואני גדלנו וכו´. מכיוון שאני כבר הייתי בת 4 פלוס, ונאוה רק בת שנתיים פלוס, אני הייתי היותר דומיננטית בקלטת, ואותי יותר שמעו. שרתי עם אבא כל מיני שירים חסידים כאלה שנורא אהובים על סבא שלי. ונאוה- שלא הבינה איך ההקלטה עובדת, ולמה היא לא רואה את סבא וסבתא בתוך הטייפ, הסכימה לשיר רק שיר אחד. שיר בעל 3 מילים, הלקוחות מספר תהילים: "מקימי מעפר דל". מה תגידו על זה? צוואה או לא? אני חושבת שכן. אני רוצה לחשוב שכן. וטוב לי לחשוב ככה. ובקשר להיותה מתנה או לא- קשה לי לחשוב עליה כמתנה, אבל אני יודעת בבטחון שהיא לא הגיעה לפה סתם. למה היא הגיעה לפה- על זה אני עוד צריכה לענות.
אישה נורא חכמה שתפקידה לעזור לי להתמודד עם כל הכאב שמופיע בתקופה האחרונה אמרה לי משהו בשישי שעבר. היא אמרה לי שנאוה ז"ל הייתה מתנה. מתנה ל-3 שנים, אך מתנה. לא הסכמתי איתה אז, ואני עדין לא בטוחה אם אני מסכימה. נראה לי שמתנה ל-3שנים פשוט לא מספיקה. אם כבר נותנים- אז לפחות שיהיה לקצת יותר זמן. אני אפילו לא מבקשת שתגיע לראות נכדים או אפילו נינים. אבל עד גיל 3???? איזו אכזריות! מה היא כבר הספיקה לעשות? לשחק איתי משחקים? לריב איתי מריבות של ילדות? לשחק בפעוטון? לאכול ולשתות ולישון? לא הרבה יותר מזה. היא הספיקה הרבה לסבול. כמה שהיא סבלה המסכנה הזאת. איזה כאבים קשים. אני תמיד אומרת שאני לא מתגעגעת אליה- למה שהייתה, אלא לנוכחותה. הרי היא לא הספיקה להיות אדם בוגר בעל אישיות ודעות משל עצמו. כל האנשים שאומרים לאחר שיקיריהם מתו "איך אני מתגעגע לצחוק שלו" "לטוב הלב שלו" "לציניות שלו" - אני מקנאת בהם. כי הם לפחות זכו לראות אישיות את יקיריהם בעלי אישיות ודעות. אך אני אומרת שאני מתגעגעת לנוכחותה - כלומר לאחות בת 14 שהיא הייתה יכולה להיות לי היום. לזה שתהיה לי אחות קרובה בגיל. שאוכל לעזור לה בש.ב, להסביר לה על המורים- אם הם נחמדים או מגעילים, שאוכל לדבר איתה על איך שההורים מעצבנים, ועל הכל. אבל אין. אין לי מישהו כזה. היתה לי, אבל לקחו לי אותה. כ"כ מוקדם. אז אני שואלת למה היה טוב שהיא באה לפה? איזה דבר חיובי היא הספיקה לעשות בחייה? לא הרבה. תמיד אומרים אנשים שהצוואה של יקיריהם היא.... נאוה אפילו לא הספיקה לעשות את זה. אבל כדי שאגמור בנימה קצת יותר אופטימית, אספר מה קרה לי לפני כשבועיים, כשאני רואה בזה מעין צוואה של נאוה, גם אם לא ידעה על כך כשעשתה זאת. מצאתי קלטת בה אבא שלי, נאוה ואני הקלטנו את עצמנו שרים ומדברים וצוחקים. הקלטנו את הקלטת למשפחה שהשארנו בחו"ל, כדי שיוכלו לשמוע עד כמה נאוה ואני גדלנו וכו´. מכיוון שאני כבר הייתי בת 4 פלוס, ונאוה רק בת שנתיים פלוס, אני הייתי היותר דומיננטית בקלטת, ואותי יותר שמעו. שרתי עם אבא כל מיני שירים חסידים כאלה שנורא אהובים על סבא שלי. ונאוה- שלא הבינה איך ההקלטה עובדת, ולמה היא לא רואה את סבא וסבתא בתוך הטייפ, הסכימה לשיר רק שיר אחד. שיר בעל 3 מילים, הלקוחות מספר תהילים: "מקימי מעפר דל". מה תגידו על זה? צוואה או לא? אני חושבת שכן. אני רוצה לחשוב שכן. וטוב לי לחשוב ככה. ובקשר להיותה מתנה או לא- קשה לי לחשוב עליה כמתנה, אבל אני יודעת בבטחון שהיא לא הגיעה לפה סתם. למה היא הגיעה לפה- על זה אני עוד צריכה לענות.