הלך עליכם
אתם עומדים לשמוע את תולדות המוזיקה כפי שהן נשקפות מעיניה של יעל הקולית (כך פירשתי את השאלה, וזו תוצאה של אופקים רחבים ופלום פלום כזה) פעם שנאתי מוזיקה, מה שמעיד על ניצנים של טעם טוב. עכשיו אני אסביר למה שנאה למוזיקה מעידה על ניצנים של טעם טוב. לא הכרתי שום דבר טוב, כך שלא היה לי דבר טוב לשנוא. החבר'ה בכיתה היו שומעים בריטני ספירס/המורדים/פסטיגל ואני גאה להכריז שגם אז לא אהבתי את זה. חשבתי שמוזיקה היא דבר מהזן הנחות ביותר. יום אחד, אי שם בשלהי כתה ה' נפגשתי עם כוורת, והתחלתי לאהוב אותם בסתר. בסתר כדי לא להודות באמת הכואבת שיש להקה שאני נהנית לשמוע, הרי מוזיקה היא דבר טמא בעיניה של ילדה כמוני כשהיא בכיתה ה' והיא מנסה להתחמק כמה שיותר מהפסטיגל/מחברה של אנשים בכלל. משם המשכתי בעזרתם האדיבה (לא כל כך אדיבה) של הורי עם הביטלס, צליל מכוון וסיימון וגרפנקל (כן כן, בכיתה ה' נהגתי לשמוע סיימון וגרפנקל. היום אני לא נוהגת באופן כללי). ואז... אז הגיעה תקופת השפל. כשאני חושבת על הדברים האיומים שאני עומדת לספר לכם עולה בי חלחלה של ממש וסומק מציף את לחיי. אז כן, השפל שאלי בעצם התייחסה השאלה. בכיתה ז' החלטתי שאולי בכל זאת כדאי להפסיק להיות סוציאומטית ולנסות לדבר עם ילדים. אולי כדאי דווקא להיות מגניבה. צעד ראשון: מוזיקה חדשה. באותם ימים יצא הסרט שרק, ומישהו צרב לי דיסק עם כל השירים שבו. קניתי גם אמפי בשביל השירים של שרק (לא יעלה על דעתכם שאני אשים מוזיקה טובה על האמפי, אני מקווה. זה לא קול, והקוליות היתה מצרך נדיר מבחינתי שיש לטפח). אהבתי את שירי הפאנקי טאון הדביליים משרק (יש שם גם שירים נחמדים דווקא, אבל אותם לא שמעתי), ובקשתי מחברה שלי שתשלח לי מוזיקה והיא שלחה לי קלי קלארקסון ומדונה (לא שנהניתי מהשירים האלה, אבל המגניבות בכיתה ז' כשאת בודדת ומסכנה קודמים לכל). עכשיו אחרי ששפכתי את ליבי, ניתן להדחיק. הימים עברו והכרתי את הרד הוט צ'ילי פפרס, שהיו הלהקה הראשונה שבאמת רגשה אותי (הביטלס אמנם יותר טובים, אבל כשאתה בכיתה ה' אתה חסר רגשות באופן כללי. אני באופן אישי גם היום לא נודעת ברגשות שופעים, אז רק לחשוב איך היה זה בכיתה ה'.) את ההבנה שיש דברים טובים ודברים לא טובים אני זוקםת לטבות גרין דיי, שקנו לי דיסק שלהם שטאוור לא הסכימו להחליף, והוא פשוט היה גרוע. סוף סוף יש לי טעם משל עצמי, חשבתי. התחלתי להכיר עוד להקות, והלהקה הבאה שהכי אהבתי היתה גאנז אנד רוזס (שגם אותם וגם את הרד הוט אני כבר לא באמת שומעת). ואז באו אליס. היתה תקופה ששמעתי מכאן ומכאן ונחשפתי לעוד ז'אנרים ומוזיקה. היום אני בעקר בעסקי רדיוהד. רדיוהד>קלי קלארקסון.
