מוסיקה ותקשורת מקרבת

[אפרת ארנון]

../images/Emo79.gif מוסיקה ותקשורת מקרבת

לאחר שלמדתי את הקורס הבסיסי בתקשורת, והתחלתי ליישם אותה ביום יום ולהפכה לחלק מחיי, מצאתי, שהיא אכן חלק מכל תחום ומלווה אותי בכל צעד. כמוסיקאית, אני מדמה ומשווה את שילובה של התקשורת בחיי ליצירה מוסיקלית. למשל, מי מאיתנו לא מכיר את השיר של אותיות הABC באנגלית? במקור, נכתבה המוסיקה ע"י מוצארט, וזוהי יצירה שמורכבת מהמוסיקה שכולנו מכירים ועל פיה שרים את ה ABC, וכן מעוד כמה חלקים אשר בנויים בהדרגה של קושי ומורכבות בנגינה. כל החלקים האחרים הם וריאציות לחלק הראשון שכולנו מכירים כלומר, מתבססים על החלק הראשון. כך גם השתלבה התקשורת בחיי שלי. התחלתי בקורס הבסיסי והמקורי אשר מקביל ליצירה המוסיקלית הבסיסית. התובנות הראשונות שהגיעו במהלך הקורס והידיעה שאפשר גם אחרת, נידמים לי כיצירה הראשונית והמקורית. לאחר שהתחלתי להפנים וליישם לאט לאט, הרגשתי שעליתי בדרגת הקושי והיכולות, ועדין הייתי צמודה לחומר הכתוב, כאילו אני צמודה ליצירה המקורית. בהדרגה, עלו היכולות שלי בנושא התקשורת, והתחלתי לראות תוצאות ולקבל יותר ביטחון ושוב, עברתי לחלק קשה יותר ביצירה. היום, כשאני יכולה לתת אמפתיה לעצמי ובמקביל, לתת אמפתיה לזולת, אני מדמה זאת ליצירה ב- 4 ידיים ולקונצרט. בשבילי, התקשורת היא מוסיקה ללא הפסקה, ויש לי כל הכוונה לנגן עוד הרבה. מעניין אותי איך והאם אתם מתחברים לזה. אשמח לשמוע.

 

[הנחליאלי]

אכן, מוסיקה ותקשורת מקרבת...

חוויתי זאת בהקשרים שונים, ואני שמח לספר על הקשר אחד מפרספקטיבה אחרת מזו שאת הזכרת. לימדתי תולדות המוסיקה הקלסית לתלמידי תיכון שלא היה להם כל רקע בתחום, והם היו תלמידי מגמת מוסיקה שעסקו בעיקר במוסיקה "קלה" - פופ ורוק וכו'. תכנית הלימודים לבגרות חייבה אותם (למה?) לעמוד בבחינה מפרכת על תולדות המוסיקה הקלסית. השתמשתי במודל NVC באופן הזה. הבאתי לצורך העניין למשל פרק מסימפוניה של בטהובן ושאלתי לתגובתם. תלמיד אחד אמר שזה משעמם מוות. אמרתי לו: נעשה שני טורים. בטור אחד נכתוב - המוסיקה הזאת עושה כך וכך, רק דברים שאי אפשר להתווכח עליהם. בטור השני נכתוב - כשהמוסיקה עושה כך, אני מרגיש כך. אז לדוגמה הוא כתב שאין במוסיקה שום קצב, וכשזה כך אני משתעמם. אז עזרתי לו לנסח את הטענה על הקצב. כתבנו משהו משוכלל יותר, כמו: אין בתזמורת קבוצה בולטת של כלי נקישה. הקצב אחיד ואינו מודגש. הפרק לוקח שש דקות והוא אחיד ומונוטוני. אחר כך עזרתי לו בדומה לנסח את צרכיו ואת תגובותיו כשהוא מאזין למוסיקה. בסוף אמרתי: מה שיוצא מזה הוא שאתה עושה ניתוח מדויק ומקצועי על מה שמתרחש בפרק, ובסוף המאמר שלך אתה כותב על חוויותיך האישיות ועל טעמך האישי. זה יכול להיות שווה עשר בבחינת בגרות, אם תשתכלל ביכולתך לנתח את המוסיקה באופן כזה, וביכולתך לתאר את משמעותה הסובייקטיבית של המוסיקה בשבילך. זה על קצה המזלג. וכמובן סיפרתי להם על התקשורת המקרבת, ואחד התלמידים סיפר שהוא מכיר את זה מהבית כי הוא עבר עם אביו סדנה (אוי אוי, אותו תלמיד נהרג אחרי כמה שנים בתאונת דרכים נוראה). והמשכנו להשתמש במודל הזה של איך עושים תצפית ואיך מבטאים חוויה סובייקטיבית, וזה היה מוצלח מאוד! ב

 

[אפרת ארנון]

לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי

שהתקשורת נוגעת בכל הרובדים בחיי. אני כל כך שמחה לשמוע על השימוש הנעשה בתקשורת ועל הדוגמא שנתת. נהניתי לקרוא את מה שכתבת. אשרי התלמידים שזכו למורה עם פתיחות כזו וראיית עולם רחבה כל כך.

 

[יעל ארבל]

מאוד מתחברת

את מתארת בדיוק את מה שאני הרגשתי, לא בהקשר של מוזיקה אבל בהקשר של שילוב תקשורת מקרבת בתוך החיים שלי. כשהתחלתי להתנסות לראשונה על המודל פתאום הפסקתי לרגע לדבר והתחלתי לשאול את עצמי "טוב, מה אומרים עכשיו? ואיך אומרים את זה?" זה היה ממש כמו תינוק שמוציא מלים ראשונות מהפה - ככה לפחות הרגשתי. וגם אני צמודה (עדיין) למאגר הרגשות והצרכים הכתוב וזה נורא עוזר לי לתרגל את השפה הזאת בזמן אמת. לאט לאט אני מרגישה שיותר שולטת ביכולת הזאת, עדיין לא מנגנת ב-4 ידיים, נגיד אולי יצירות בינוניות לשתי ידיים, אבל מתחברת מאוד לתיאור שלך שזה ממש כמו לימוד של שפה חדשה. כמו לימוד של מוזיקה וקריאת תווים, כמו לימוד של מיומנות חדשה.

 

[אפרת ארנון]

זה באמת כמו ללמוד שפה חדשה

מתחילים באותיות, ממשיכים למילים, למשפטים, לפסקאות וכן הלאה, עד שמסוגלים לנהל שיחה קטנה - SMALL TALK, ואז - דיאלוג.