הבכור שלי (בן 13 וחצי) אמר: הכל נכון, אבל חסר שם: לך תחזיר את אחיך מהגן; וגם- הוא קטן אז מגיע לו הכל. ../images/Emo192.gif טוב, הוא בגיל ההתבגרות... מותר לו לקטר על אמא ../images/Emo13.gif האם זה עדיין שירה (המאוס) של אמא? אני חושבת שלצערי כן. לפחות ברוב המשפחות, רוב הזמן. הבעיה היא, שזה הולך מעבר לזה: מי שעושה את התפקיד הזה, נרשם אצל הילד ככתובת. אליו פונים כשצריכים איזשהו דבר. הפיצקי שלנו למשל, מגלה בימים אלה שגם אבא הוא מישהו שיכול לתת לו מענה. אבא מלמד אותו להרדם. עד חנוכה, פיצקי היה נרדם בעגלה או תוך כדי יניקה. לא ידע להרדם בעצמו. גם כשהתעורר בלילה (כ-3 פעמים מדי לילה), היה נרדם רק תוך יניקה. אבא לקח שבוע חופש, כדי להיות תורן לילה (מ 23:00 עד 5:00). מלילה ללילה משך צרחות האימים עד שהוא נרדם מתקצר, ומספר ההתעוררויות בלילה יורד. אבל חשוב לא פחות: במשך היום, כשהוא צריך משהו ואני לא פנויה, הוא כבר לא עומד וצורח, אלא פונה לאבא. הוא למד שגם אבא כתובת. בקיצור- ההתעסקות המעיקה בכל המטלות האלה, כל כמה שהם יקטרו עלינו, היא זאת שמבססת את האמון והקשר. לכן נראה לי כ"כ חשוב שאבות יקחו בה חלק פעיל יותר (ואני כמובן לא מתכוונת לאבות המופלאים של הפורום, אלא לאוכלוסיה הכללית).
