ASOS
מתבקשת פה ההשוואה ל- Isnterstellar Overdrive, שכן שניהם הקטעים האינסטרומנטליים המרכזיים סביב 2 האלבומים הראשונים. וכאן בדיוק נגמר הדמיון ביניהם: לצד האלבום ASOS האפל והקשה לעיכול, עומד PIPER, זקוף קומה, הומוריסטי, מטורף וקליל. שלא כמו ב- IO, הקטע הזה בנוי היטב, אינו מאולתר, מחולק לחלקים ברורים, בנוי נדבך אחר נדבך, בניגוד ל-IO שברובו יש אנרכיה גמורה של צלילים, אילתור, טירוף שונה. אני מבדיל בין saucerful שבאלבום לזה שב-live. יש שוני רב, ואני אתרכז רק בגירסת האלבום. שלא כמו קטעים אינסטרומנטליים אחרים שאיכזבו באולפן בהיותם אנמיים, אני מאוד אוהב גם את גירסת האלבום. היא טובה וייחודית, ואין בה אלמנטים חסרים כמעט. גירסא סולידית יותר, ברורה ו"נקייה". מוסיקה אימתנית. הייתי אומר, המוסיקה הכי מפחידה של הפלויד, ללא ספק. החלק של רייט בגירסת האולפן הרבה יותר מרכזי מגרסאות ההופעות. וביצירה עצמה: מתחיל חרישי, אימתני, עם צלילי הבס של ווטרס. הקלידים נכנסים, נהיה יותר מפחיד, פעמוני רוח ברקע, הפסקול המושלם לסרט אימה. ואז כל כלי הנשיפה האלה (שבעצם הם רק קלידים...), שריק רייט מייצר פה מצטרפים. מפחיד ומבעית, עד שהכל נשאב כמו לתוך חור שחור. ואז נכנס התיפוף המחזורי הזה של מייסון: איטי, כבד (שלא כמו בהופעות), מלווה בחבטות מתואמות היטב בפסנתר, וריפים מפתיעים של גיטרות ואפקטים, נשמע לי כמו מסות עצומות של חומר שמתפוצצות בעוצמה אל החלל. עד ששוב אין כלום, כמו ריק בתוך חלל קוסמי כזה. שוב צלילים מינוריים דיסוננטיים מעוררים אימה באורגן, פעמוני רוח מתקתקים ברקע, ואז משהו שנשמע כמו סירנה שיורדת ועולה נכנס, והאקורדים המינוריים באורגן מתאזנים איכשהו. ואז החלק הרביעי והאחרון: לחן ווטרסי ברור, מהיר ושקט יותר מבהופעות, אורגן כנסייתי משהו, שבהמשך מתווספים לו קולות מקהלה, עם סלייד עדין של גילמור בגיטרה כמו קרני שמש דקות, עד אקורד הסיום המז'ורי, שהפך כמו תרועת ניצחון בהופעות. לסיכום: אחד מפיסות הפסיכדליה הכי טובות של הפלויד בתקופה האוונגרדית שלה, ובכלל לא רק של הפלויד. הקטע הכי אוונגרדי ללא ספק שיצא אחרי שבארט הועזב, והאהוב עלי ביותר מהסרט של POMPEII. נועז וניסיוני יותר מזה, קשה לי לדמיין שהפלויד יכלו לעשות.
איפה הייתם כשהמורה לחיבור בתיכון נתנה לי ציון?
