Dark Globe

[ציףציף1000]

../images/Emo79.gif Dark Globe ../images/Emo79.gif

השיר החמישי ב-Madcap Laughs הוא גם אחד משיריו הטובים והידועים ביותר של סיד בארט, שיר שזכה לביצועים של אמנים אחרים, שהידוע בהם הוא זה של REM. Dark Globe הוא שיר עצוב, מדמם אפילו. כמו בשירים אחרים שלו מהתקופה ההיא, תחושת הבדידות, הניכור, הכמיהה לקשר, ניכרת בכל שורה משורותיו.

Oh where are you now Pussy willow that smiled on this leaf? When I was alone You promised the stone from your heart My head kissed the ground I was half the way down, treading the sand Please, please, lift a hand I'm only a person whose armbands beat On his hands, hang tall Won't you miss me? Wouldn't you miss me at all? The poppy birds way Swing twigs coffee brands around Brandish her wand with a feathery tongue My head kissed the ground I was half the way down, treading the sand Please, please, please lift a hand I'm only a person with Eskimo chain I tattooed my brain all the way Won't you miss me? Wouldn't you miss me at all?

הו, איפה אתה עכשיו הערבה הבוכיה שחייכה על עלה זה? כשהייתי לבד הבטחת את האבן מלבך ראשי נישק את האדמה הייתי בחצי הדרך למטה, פוסע על החול אנא, אנא אנא הרם יד אני רק אדם שסרטי-השרוול שלו מכים בידיו עומד זקוף האם לא תתגעגע אלי האם לא תתגעגע אלי בכלל דרך ציפורי הפרג מנדנדת זלזלי מותגי-קפה לכאן ולכאן מנופפת בשרביטה עם לשון נוצתית ראשי נישק את האדמה הייתי בחצי הדרך למטה, פוסע על החול אנא, אנא אנא הרם יד אני רק בן אדם עם שלשלת אסקימו קעקעתי את מוחי עד הסוף האם לא תתגעגע אלי האם לא תתגעגע אלי בכלל הדימויים כאן הם חדים, חסרי-רחמים. חוסר האונים ניכר בכל שורה - אנא, אנא, אני רק בן אדם.... - כשסוף השיר הוא חסר תקווה לחלוטין. שיר גדול. ומה דעתכם?​

 

[crazy diamond 84]

חד כמו תער

בארט בוכה לירח האפל, שיר מרגש, השירה של בארט אומרת הכל, אומן שכולו לב.

 

[StairwayToHeaven84]

הדוק כמו חסם-עורקים ../images/Emo8.gif

 

[crazy diamond 84]

כואב כמו מסע כומתה

.

 

[vegetable man]

שיר עצום

מצטרף לכל מה שרשמת, מקווה שעוררת אנשים לשמוע את האלבום המצוין הזה. ועוד: רוג'ר הושפע למשל מאוד גם מהשיר הגאוני הזה (שהוא מאוד אוהב, והפיק אותו עם גילמור), לדעתי אפשר לשמוע למשל בשירה של רוג'ר בחומה, סוג של נואשות שהוא ירש מהשירה של בארט פה. בארט פה מנגן ושר לבד, ונדמה לי לעיתים שזה היה עדיף לקבל אותו סולו עם הגיטרה מאשר לנסות להוסיף לו נגנים בצורה מלאכותית. בכל אופן, כאן זה נהדר. אגב, בגירסת Wouldn't you miss me של Opel (ושפעם אחת אני אבין, למה שינו לזה את השם, גם שם זה take 1, אבל גירסא שונה כמובן) הוא שר: "Couldn't you miss me" - כלומר, כאן כבר הוא כבר שואל את כולם למה הם לא יכלו להתעניין בו רק עוד קצת. נוגה, מנוכר, מיוסר וחסר-תקווה. בארט אכן זועק את זעקתו האחרונה.

 

[flowerboy69]

מכיוון שיופיו ורגשיותו של השיר ידוע

אני אדבר דווקא על הגרסה של rem לשיר.הם הקליטו את הגרסה הצד ב לסינגר evreybudy herts בגרסה של פסנתר והתוצאה פשוט מדהימה הם הכניסו אפילו יותר רגש למקומות שכבר היה נראה שאי אפשר להיות רגשני יותר.גרסה שחובה לשמוע. היא יצאה אגב מלבד לסינגל גם כ flaxi disc שזה כמו תקליטון על ניר פלסטיק מיוחד שהיה מצורף לירחון רוסי ונעשה כפריט אספנים למעריצי בארט וrem עצמם.

 

[emmily plays]

רק רציתי להגיד

בקשר ל feathery toungue שזה תסמין ידוע אצל אנשים שלוקחים סמים. הם מרגישים מין לשון מנומלת או "שעירה". לא יודעת מה זה תורם, תחליטו אתם. השעה 7 וחצי בבוקר וזה מה שיכולתי לחשוב עליו. השיר מצמרר אותי, אגב, כי הוא מזכיר לי ימים שהרגשתי די דומה.אחחח.. גיל 15 ה(לא) מתוק...

 

[itaikuskus]

מצמרר

השיר הזה אומר הכל בעצם, בנוגע למצבו של בארט. בארט עם הכתיבה הכל כך מיוחסת לו משלב מטאפורות ואלמנטים מעולם הפנטזיה עם לשון ציורית, השיר תמיד מביא לי עוד ברווז, בעיקר כשקולו נשבר ב"wouldn't you miss me at all?" אגב, מפאת חוסר זמן לא יכולתי להגיב ברצינות על הטרקים הקודמים לשיר באלבום, אבל בסך הכל אחד האלבומים הכי חודרים לעצם ששמעתי. השירים, לא מלוטשים ככל שיהיו חודרים עמוק לתוך הלב, בארט מתגלה במערומיו והמלל חודר לנבכי נפשו. אחד הדברים שתמיד הכי עוררו אותי, זה שאותם אנשים שהוא כותב עליהם את השיר הזה, עזרו לו להפיק את האלבום, או נגיד, את ג'אגבנד בלוז, שכה סימלי לסיום מערכת היחסים של בארט עם הפלויד, נכלל באלבומם השני. אגב סתם נקודה, ציף אמרה פעם שהפלויד הכחישו את קיום בארט בלהקה בתקופה מסוימת. איך הם מסבירים אלבום שלהם שיצא במייג'ור לייבל (אי אם איי) או לחילופין, אם להצמד לגרסה שלהם שסאוסרפול אוף סיקרטס הוא אלבומם הראשון, איך הם מסבירים מי שר את הטרק האחרון?

 

[ציףציף1000]

זה טיפה יותר מורכב

הם לא הכחישו את קיומו של Piper והסינגלים. פשוט, בראיונות בחו"ל, בארצות בהן לא הכירו אותם לפני סוף שנות השישים, היה להם יותר נוח להציג את עצמם ללא התייחסות לסיד, או כמעט ללא התייחסות אליו. כאילו גילמור היה שם מלכתחילה. כמובן שבאנגליה, ובחלק מארצות מערב-אירופה, שם הם אפילו הופיעו יחד עם סיד ב-1967, הם לא יכלו לעשות את זה. אבל אפילו בישראל, קיומו של סיד לא היה ממש עובדה ידועה למי שאינם יודעי ח"ן עד אמצע שנות השבעים. כמדומני שפייפר לא הגיע לכאן עד תקופה מאוחרת מאוד (בהדפסות מאוחרות) והאלבום הראשון שעשה איזשהם גלים היה אומהגומה - וגם זה בצורה מוגבלת. אבל כאן הזכרון שלי מוגבל, מפאת גילי הצעיר.

יהיה דווקא מעניין לשאול את חברת התקליטים שלהם בארץ על כך! בכל אופן, בוודאי בארה"ב ובמקומות אחרים, זה היה כך. ניתן למצוא ברשת ראיונות והודעות יחצ"נות שלהם לעתונות בנוסח זה.

 

[Shakty]

אבל סיד היה איתם בארה"ב בטור הראשון

וההופעה ב AMERICAN BAND STAND ?

 

[ציףציף1000]

ה"סיבוב" לא היה כזה ממש

הם היו בארה"ב בערך שבוע, עד שאנדרו קינג טלפן לפיטר ג'נר באנגליה ואמר לו שסיד התחרפן לגמרי וחייבים לסגור את הבסטה - והם חזרו הביתה. במשך השבוע הזה הם נתנו מספר מאוד מצומצם של הופעות, במועדונים בחוף המערבי (פילמור, ווינטרלנד), בפני קהל שברובו היה מורכב ממוסיקאים מקומיים (דהיינו, האליטה של הרוק של החוף המערבי, בהשאלה). גם ההופעות בטלוויזיה - אם שודרו בכלל - לא הביאו אותם לידיעת הציבור הרחב, כי לא גובו בהופעות ברחבי ארה"ב ויותר חשוב - הן לא גובו בסינגלים מצליחים. חברת התקליטים האמריקאית שלהם באותה עת לא קידמה אותם בכלל, מסיבות לא ברורות. הפלויד היו להקה עלומה בארה"ב עד Meddle ורק ב-DSOTM הם נהיו להקה פופולרית.

 

[Shakty]

לתומי חשבתי שהAMERICAN BAND STAND

זה שיא הפריים - משהו כמו התוכנית של אד סאליבן המיתולוגי. זה שה"סיבוב" נגמר באמצע אני יודע. גם באותה הופעה טלויזיונית סיד כבר לא תפקד ועשו ליפ סינק.

 

[ציףציף1000]

American Bandstand

התוכנית היתה תוכנית מוסיקה, נטו. אד סאליבן, לעומת זאת, הגיש תוכנית ארוח (כמו שישי עם מיכל זוארץ, או מה שמה) כאשר מדי פעם הם היו עושים אתנחתא מוסיקלית. התכנית של אד סאליבן היתה אחת התוכניות הטלוויזיוניות הכי פופולריות באמריקה בתחילת שנות השישים, בתקופה בה היו מעט ערוצי טלוויזיה, וכולם צפו באותן תוכניות. היה לה קהל מאסיבי, של בני כל הגילאים. American Bandstand לעומת זאת, פנתה לקהל יותר מצומצם, של מי שהתעניינו בפופ. היא היתה תוכנית פופולרית, אבל אני לא יודעת עד כמה היא היתה פופולרית - או באילו אזורים שודרה - בשנת 1967. אני כן יודעת שכמעט כל להקה בריטית שהגיעה לארה"ב, אחרי הביטלס, הופיעה באיזושהי תכנית טלוויזיה אמריקאית, בין אם תכניות מוסיקה (AB או המתחרות היותר איכותיות שלה: Shindig, Hullaballoo ואחרות) או תכניות אירוח כמו זו של סאליבן. כמובן, היה קשה יותר להכניס אמנים לתכנית כמו זו של סאליבן, שהיתה פופולרית יותר. יש לי איפשהו שמות של חלק מהאמנים שהופיעו כאן וכאן; אני אבדוק.

 

[Shakty]

החכמתי והפנמתי - סאליבן = ג'י לנו

AB = TOP OF THE POPS אולי ג'י כבר לא קונצנזוס אבל קודמו - ג'וני קרסון הוא ההשוואה המתבקשת.

 

[sigalit177]

אתה מאילת?

 

[ציףציף1000]

שוב שלום סיגלית

אני מציעה שתפני במסר לאדם אליו מופנית שאלתך.

 

[thezanani]

כמה סמיילים../images/Emo11.gif

עוקבתי לכמה וכמה תחקירים בטחוניים שעברו על לפחות 70 אמנות אירופאיות,וכבר השמחה והשלווה דבקו לדלתו של פורום זה. תפוזים חייכניים,מחוות אנושיות ואיתיקוסקוס עם זר נרקיסים על הראש מפזר כלניות על העוברים והשבים. אני רוצה בחזרה את שנאת האחים.ועכשיו.