Jugband Blues

[ציףציף1000]

../images/Emo79.gif Jugband Blues ../images/Emo79.gif

אנו ממשיכים, לפי סדר ההקלטה של השירים, ומועד השלמתם. בסוף חודש מאי הקליטה הלהקה את הסינגל See Emily Play. דייויד גילמור מספר שהוא הוזמן להקלטה, שם נחרד לגלות שסיד אינו כתמול שלשום. השיר נהיה להיט, והלהקה הוזמנה לנגן בתכנית הטלוויזיה top of the pops, במשך שלושה שבועות רצופים. האגדה מספרת שסיד הגיע לצילומים האחרונים כשהוא לבוש בלויים ומלוכלך. פיטר ג'נר טוען בתקיפות שסיד עוד היה בסדר בתקופה הזו, כולל בהקלטות SEP, ושהכל עורבא פרח. אנדרו קינג זוכר את סיד מגיע לצילומי ההופעה השלישית ב-TOTP בבגדים "אזרחיים" ולא במחלצות הפסיכדליות שהיו אז האופנה. החודשים יוני ויולי הוקדשו ל"מקצי שיפורים" לשירי האלבום, ולמיקסינג של גרסאות הסטריאו והמונו. פיטר ג'נר נזכר שגרסת הסטריאו נועדה בעיקר לקהל האמריקאי, ככל הנראה מכיוון שמערכות סטריאו עוד לא היו נפוצות בבריטניה. הלהקה והנהלתה לא העניקו משקל לגרסת הסטריאו כלל, והניחו לנורמן סמית' ולטכנאי פיטר בוון לעשות את זה בעצמם. את תשומת הלב הם נתנו רק לגרסת המונו, והיו נוכחים בעת המיקסינג שלה. סיד פיקח על ההפקה בעצמו. יתכן שבשל כך, המיקס בגרסת המונו שונה מאוד מזה של הסטריאו (ומומלץ להאזנה). בכל מקרה, זוהי הגרסה לה התכוונה הלהקה; גרסת הסטריאו, המוכרת לכולנו, היתה משנית בחשיבותה. בסוף יולי החלו הבעיות הרציניות עם סיד, כאשר הוא עזב את אולפן ההקלטות בעת שהלהקה הקליטה קטעים עבור תכנית טלוויזיה מסויימת. בתחילת אוגוסט החלה הלהקה בעצם לעבוד על האלבום הבא, Saucerful, ונעשו נסיונות ראשונים להקליט את Scream Thy Last Scream ו-Set The Controls For The Heart Of The Sun - עם סיד בגיטרה. קטע אינסטרומנטלי נוסף שהוקלט - אך הקלטות אלו נעלמו - הוא Reaction in G. זה היה קטע אינסטרומנטלי, שהלהקה בצעה גם בהופעות. הלהקה המשיכה בנסיונות הקלטה במהלך ספטמבר, אבל לא היו ממש רעיונות לשירים חדשים. הלחץ על סיד לכתוב, הלך וגבר. פיטר ג'נר זוכר שהוא היה המום מכך שסיד לא היה יכול להעלות יותר מרעיונות בודדים, והפנה אותו לריק ולרוג'ר. כיום, אולי, זה היה מובן לחלוטין: כל להקה מתקשה עם האלבום השני, לאחר אלבום ראשון מוצלח ולהיטים במצעד. גם לוח הזמנים של הלהקה היה מאוד צפוף ולא היתה להם כל מנוחה בין סיום העבודה על פייפר ותחילת העבודה על האלבום הבא. סיד, כנראה, היה רגיש יותר מהממוצע. מקרה זהה קרה, שנים רבות אחר כך, ללי מייוורס, כותב השירים ומנהיג ה-La's, להקה ליברפולית מוערכת. ובוודאי היו עוד מקרים רבים, פחות ידועים (My Bloody Valentine, אולי?). אבח ב-1967 עוד לא היתה מודעות לכך. הלהקה המשיכה להופיע בפסטיבלים והלחץ להוציא סינגלים נוספים, גבר. פיטר ג'נר זוכר שהמתחים בין סיד לרוג'ר החלו בשלב זה, בערך בספטמבר. רוג'ר רצה שהכל יהיה מסודר בסדר "צבאי"; סיד רצה שהדברים יהיו יותר אמנותיים ורוחניים. הלהקה הקליטה שירים עבור ה-BBC, ובאוקטובר המשיכה את העבודה על האלבום, עם הקלטת Jugband Blues, Remember a Day ו-Vegetable Man. פיטר בוון, הטכנאי, החלים באותה עת ממחלה זיהומית שפקדה אותו חודשיים קודם לכן. במהלך מחלתו הוא שכב בבית ולא ראה את הפלויד. כאשר חזר לעבוד אתם, מישהו הזהיר אותו ש"סיד השתנה". אבל לדבריו, בעבודה על Jugband Blues הוא לא ראה התנהגות חריגה מצד סיד, למרות שסיד נראה חיוור מתמיד. בוון ייחס את זה לסמים שסיד לקח. הוא לא קלט שמצבו של סיד חמור, עד הקלטות אלבום הסולו השני שלו. בשלב הזה, שיריו של סיד נהיו ספורדיים, ועסקו במצבו המתדרדר: Vegetable Man הוא תאור של הרגשתו המנוכרת בבגדיו הפסיכדליים; Scream Thy Last Scream מלא בדימויים מסוייטים. ו-Jugband Blues הוא שיר עצוב על ניכור מלהקתו, ומעצמו. לקראת סוף דצמבר, כמה ימים לפני חג המולד, הקליטה הלהקה את השיר גם עבור ה-BBC. פיטר ג'נר אירגן ללהקה צילומי קליפ של השיר. הקליפ "נעלם" אחר כך למשך שלושה עשורים, והתגלה רק לפני שלוש שנים. הוא מומלץ מאוד לצפיה, יחד עם האזנה לשיר (פס הקול של הקליפ הוא כיום גרסת ה-BBC, שכן פס הקול המקורי דהה עם השנים). בחלק ב', אעלה לנוחיותכם את הדברים שנאמרו על השיר בסיבוב הקודם של הדיון עליו. מה דעתכם?

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

הניבלונגים: כמה מילים על האלבום עצמו, A Saucerful of Secrets הוא אולי האלבום הכי חשוב בהיסטוריה של פינק פלוייד, סיד בארט החבר הכי המרכזי של הלהקה והגיטריסט המוביל שלה, מועף על ידי רוג´ר ווטראס שמחליט שסיד לא יכול לתפקד יותר, דיב גילמור תופס את מקומו כגיטריסט מוביל ורוג´ר הופך לכותב הראשי, אם האלבום הקודם The Piper at the Gates of Dawn היה יצירת מופת של להקת מחתרת פסיכדלית שהונהגה על ידי הטרוף של בארט האלבום הזה אמור היה להיות הראשון של ההרכב החדש בראשות ווטראס, ואכן ששת השירים הראשונים שלו הם שירי פינק פלוייד שישמעו למי שמכרים את היצירה המאוחרת של הלהקה כחלק מהצליל האופיינישל פינק פלוייד, אבל, בסוף האלבום יש לנו מעט החסד האחורנה שהשאיר ללהקה ולנו אמא סיד: Jugband Blues, אני לא יודע אם השיר היה טוב מידיי מכדי שישאר בחוץ, או שהיו פה מאמבקי כוח פנימיים שגם האגו של ווטארס לא יכלו לעמוד בהם, אבל כשנותנים לך מתנה אתה לא שואל שאלות אתה פשוט נהנה, ו Jugband Blues הוא בהחלט מתנה גדולה. היום שמתי לב פעם ראשונה שהמילים הם מן כתב אשמה ציני של סיד, הוא מתחיל ב"זה מאוד מתחשב מצדכם לחשוב עלי כאן/ ואני מאוד שמח שהבהרתם/ שאני לא כאן. It´s awfully considerate of you to think of me here And I´m much obliged to you for making it clear That I´m not here. האם מתוך הטרוף הפסיכדלי שלו, ואיבוד הקשר שלו עם המציאות הבין סיד שזו ההופעה האחרונה שלו כחלק מהלהקה?, אולי זו הייתה הדרך שלו להגיד שעושים לו משהו רע, רע מאוד, לפני שיעלם לתוך האבדון של בתי חולים פסיכיאטרים ותרופות שעיקרו את היצרתיות שלו? .והוא ממשיך: אף פעם לא ידעתי שאנחנו יכולים להיות כ"כ אטומים/ ואף פעם לא ידעתי שאנחנו יכולים להיות כ"כ עצובים/ ואני מודה לכם שזרקתם את נעלי הישנות/ והבאתם אותי לכאן במקום להלביש אותי באדום/ ואני תוהה מי כותב את השיר הזה. And I never knew we could be so thick And I never knew we could be so blue And I´m grateful that you threw away my old shoes And brought me here instead dressed in red And I´m wondering who could be writing this song. שני דברים אפשר לראות כאן, הראשון המחאה נגד זה שזורקים אותו כנעל ישנה, ומשליכים אותו באטימות החוצה במקום לנסות ולבדוק מה קורה בפנים, והשני,תוך מודעות מלאה לכל מה שאומרים נגדו, כשהוא מעיר בציניות "מעניין מי כותב את השיר הזה" (אם הוא, סיד כל כך מנותק ולא מתפקד) המשך השיר הוא מעיין תיעוד של מצבו של הגאון המאבד את קו המציאות: ןלא אכפת לי השמש לא תזרח/ ולא אכפת לי שכלום כבר לא שלי/ ולא אכפת לי שאני כועס עלייך/ אני אוהב כבר כשיגיע החורף/ והים הוא לא ירוק/ ואני אוהב את המלכה/ ומה בדיוק הוא חלום ומה היא בדיחה". I don´t care if the sun don´t shine And I don´t care if nothing is mine And I don´t care if I´m nervous with you I´ll do my loving in the winter. And the sea isn´t green And I love the queen And what exactly is a dream And what exactly is a joke. אם הוא התחיל בכתב האשמה נגד החברים, המעריצים והעולם שזנח ובגד בו, והשאיר אותו מדמם בשדה המאבק האישי שלו נגד השדים הפנימיים, הוא מסיים בתאור מצב, לא אכפת מכלום לא מהשמש לא מהים הוא מתקיים תחת עננת כדורים שגורמים לו להיות איש מהשורה שאוהב את המלכה אבל בעצם הוא כבר לא יודע מה אמיתי ומה לא, בדיחה ומה ברצינות. הלחן מתחיל בשקט די מסודר, יש קצב ברור, כשמידיי פעם מצטרף חליל, אבל ככול שנמשך השירים מצטרפים צלילים יותר ויותר משונים, תוך משחקי הקלטה אופיינים, ובשיאו השיר הופך לחגיגה גדולה של טרוף וקטעי סאונד מאוד אופיינית לפסיכדליה הבריטית, ומגיע אפילו לקאקפוניה מוחלטת (מהסוג שסיד כ"כ אהב), ומסתיים באפטיה מוחלטת כשסיד ממעמקי זועק את זעקתו השקטה והחודרת על העולם שהפסיק להיות הגיוני והכדורים שגורמים לו לאבד את הגאוניות לטובת הנורמאליות. מה שאני אוהב במיוחד בשיר הזה זו הזעקה השקטה האיטית והחודרת של אדם המאבד את שפיותו ומאפשר לנו הצצה פנימה לתוך המחשבה שלו ברגעי הבהירות ההולכים ונעלמים. meandmeandme: אממ.. הפירוש שלי לשיר? אני לא חושב שאי פעם היה לי פירוש מדיוק לשיר הזה, הוא תמיד היה בעיניי קצת לא ברור במחינה לירית, אני גם לא ממש אוהב אותה כשיר. אני אוהב כשיצירה זורמת ונעה, זאת לדעתי מאוד כבדה ומקוטעת. אני זוכר שחשבתי שזה שיר אהבה, כאילו הוא איכזב איזה מישהי בזה שהוא "לא היה שם" או משהו כזה. יכול להיות שכל הקטע של לזרוק את הנעלים ולהביא אותו לשם לבוש באדום זה כאילו היא נפטרה מאיזשהי בעיה שהייתה לו (אולי זה שהוא נוהג לאכזב) והביאה אותו לשם (זאת אומרת שהוא לא איכזב) לבוש באדום, שזה אולי כאילו בגדי הדר או משהו כזה, או פשוט לבוש אחר, אולי כאדם אחר. את השורה "And i´m wondering who could be writing this song" תמיד פירשתי כ"מעיין אותי מי עוד יכול לכתוב כזה שיר". זאת אומרת, מי עוד מרגיש כמוני? מי עוד באותה בעיה? על מי עברו את אותן חוויות. כאילו סיד מחפש מישהו להזדהות איתו. אבל הפירוש שלך מאוד עיניין אותי, אף פעם לא חשבתי על להסתכל על זה ככה. ואז יש עוד בית, שבפירוש שיר האהבה שלי יהיה כאילו התחייבות שלו להיות אסיר תודה לנצח על מה שהיא עשתה לו. לא איכפת לי אם השמש לא תזרח, לא איכפת לי אם כלום לא שלי, לא איכפת לי עם אני עצבני לידך, אני יאהב אותך בחורף. לך תדע. את הבית האחרון קצת קשה לי לקשר לפירוש הזה... אולי הוא גילה שבעצם קצת שיחקו בו.. אין לי מושג. בגלל זה קצת שללתי את הפירוש הזה. באמת לא היה לי שום פירוש מדיוק, זה משהו שיחסית פיתחתי עכשיו. הפירוש שלך יותר מעניין.

 

[ציףציף1000]

חלק ג'

להלן חלק מהדברים שאני כתבתי בסיבוב הקודם. זה לא נכנס להודעה הקודמת מפאת האורך: ציףציף זה מדהים כמה השיר הזה פתוח למיליון פרשנויות שונות, שכולן סבירות בהחלט. הפרשנות שלך יפה, ניבלו, ואני לא בהכרח חולקת עליה, אבל יש לי כמה תובנות משלי, שעשויות אולי להאיר באור אחר את השיר המסובך הזה, אחד מהידועים שבשיריו של בארט, ואחד המצוטטים ביותר it´s awfully considerate of you to think of me here and i´m most obliged to you for making it clear that i´m not here זהו משפט פתיחה חזק מאוד: הסיפא שלו (that i´m not here) אינו הסיפא לו אנו מצפים מהפתיחה המעודנת. זה כמו מכה בבטן. האם זהו כתב אשמה? במידה מסויימת. המשפט הזה מתקשר לנאמר כמה שורות אחר כך: (And i´m grateful that you threw away my old shoes וכו´ - ראו הערותי שם): בארט אומר "זה לא אני שעומד בפניכם, זה מתחזה, מישהו אחר, במחלצות מפוארות. האני האמיתי, לא כאן - אולי כבר לא קיים". המילים בהמשך אינן כפי שציינת. הטקסט הנכון הוא: And I never knew the moon could be so blue And i never knew the moon could be so big בארט מתאר כאן בצורה מושלמת את הירח הקר והמאיים - כמו ב-Scarecrow, זו תמונת בבואה של נפשו. כאן, לדעתי, התחילה האובססיה של ווטרס עם הירח, השמש, ובארט שביניהם. הירח של Jugband blues הוא הירח של Dark Side of the Moon - גם שם, הירח מסמל שגעון (ווטרס וגילמור אמרו זאת בעצמם: lunatic = luna = ירח). וכמובן - Shine On: השמש כשפיות, כניגוד של הירח. and i´m grateful that you threw away my old shoes and brought me here instead dressed in red הצמד הזה מתקשר אצלי לאינצידנט שהתרחש כאשר הלהקה הצטלמה ל-top of the pops. זוהי תכנית להיטים שבועית של ה-BBC, המבוססת על מצעדי הפזמונים. התכנית קיימת עד היום (אפשר לראות ב-BBC Prime). הפלויד הצטלמו לתכנית כאשר See Emily Play היה להיט. מאחר והתכנית מבוססת - או אמורה להיות מבוססת - על הופעות חיות (ולא הקלטות), הם הופיעו שם שלוש פעמים - בשלושת השבועות בהם Emily היה בראש מצעדי הפזמונים. בשבוע הראשון בארט בא לבוש במיטב המחלצות הפסיכדליות האופנתיות (כמו גם שאר חברי הלהקה). בשבוע השני הוא בא במחלצות כנ"ל, אך החליף אותן בסוף לג´ינס וטי-שרט. בשבוע השלישי הוא בא בבגדים בלויים, וסירב להחליפם בטענה ש"גם ג´ון לנון לא היה צריך להתלבש יפה בשביל הצילומים". השוו את המילים כאן גם לאלו של Vegetable Man... ללא ספק, בארט ראה את בגדיו הנאים, האופנתיים, כתחפושת, שמאחוריה עומד אדם עלוב (הוא ה"דחליל"). לאור זאת, צמד השורות שכאן נאמר, אולי, בסרקזם: אני "מודה" לכם שזרקתם את הנעליים הישנות שלי, והבאתם - גררתם - אותי לכאן בבגדים אדומים - אופנתיים, צעקניים, ההפך מהנעליים הבלויות.היינו: זה לא באמת אני... and I´m wondering who could be writing this song? אם זה לא אני, אז מי כותב את השיר הזה? נראה שבארט היה מודע לחלוטין להתדרדרות שלו, לנתק ההולך וגובר בינו לבין המציאות. המשך השיר, לדעתי, אינו מעיד דווקא על ההתדרדרות, אלא, שוב, על דחיית האופנתיות והאידאולוגיות ההיפיות התורניות מחד, ודרישות תעשיית המוסיקה מאידך - בארט לא מצא את מקומו שם (כפי שכתב ב-Vegetable Man): I don´t care if the sun don´t shine - שוב, השמש. ההיפים סגדו לשמש ולטבע. And i don´t care if nothing is mine - דחייה של המטריאליזם I don´t care if I´m nervous with you I´ll do my loving in the winter - דחיית רעיון ה"קיץ של האהבה" - the Summer of Love - חגיגת התקשורת סביב פריחת האופנה, האמנות, והמוסיקה בלונדון בקיץ 1967. זוהי התייחסות ישירה לכך, ומעידה שבארט היה דווקא מודע למה שהלך סביבו, ויותר מזה - שעוד נשאר לו חוש הומור. קטע ה"אנרכיה המוסיקלית" באמצע, בוצע ע"י תזמורת של ה-Salvation Army, שבארט גרר מהרחוב, והורה להם "לנגן מה שבא לכם" (וזאת לזעמו של המפיק, נורמן סמית´, שערך אחר כך את הקטע כדי שישמע "קצת יותר סביר"). הבחירה דווקא בתזמורת של "צבא הישע" אולי אינה כה מקרית כפי שזה נראה, אם בוחנים את יחסו של בארט לבגדיו, כאן, וב-Vegetable Man, ואולי גם ב-Scarecrow. ואז באה הירידה: And the sea isn´t green - חזרה ל-Astronomy Domine, אולי, עם השורות הראשונות שלו: Lime and limpid green, a second scene, the blue you once knew. בעוד אסטרונומי דומינה היה שיר מלא תעוזה, פריצת דרך מהים אל החלל החיצון, כאן יש התכנסות, וויתור. And I love the queen - ציניות, אולי? ואז, שתי השורות המצוטטות ביותר בכל הקאנון של בארט: and what exactly is a dream? and what exactly is a joke? הטשטוש המוחלט בין מציאות לדמיון, התמוטטות ההסדרים החברתיים (ההקשרים, ההופכים דיבר לבדיחה).

 

[vegetable man]

לגבי מה שאמרו פה

אני לא חושב שהשיר הזה מסכם את המהות של סיד בארט, כמו שאמרו פה. סיד כתב את השיר הזה בהלך רוח מסוים, שהיה לו בנקודת זמן מסוימת,נקודת שבירה - שלא מאפיינת את סיד האמיתי במיטבו, אם לא היה קורה מה שקרה. אבל אני יכול להבין למה יש מי שחושב ככה: סיד נשבר ומדבר באופן גלוי ומודע על מצבו בפעם הראשונה באופן רשמי, גם אם בציניות רבה. הוא מדבר בין היתר על סילוקו: "זה מתחשב להחריד מצידכם שאתם מחשיבים אותי פה, ואני כמעט ומודה לכם על שאתם מבהירים שאני אינני פה" - התרסה קשה על מי שאחראי לסילוקו. הוא לועג למי שהביא אותו (לצילומים כלשהם?) לבוש באדום - כי הוא די שנא כבר את כל הסצינה סביבו, שנא צילומים לטלויזיה. ממשיך ואומר - אם אני באמת לא יכול לתפקד, אז מי כתב את השיר הזה בדיוק?? זה לא מפתיע שסיד מדבר בגלוי ובפיקחות על מצבו, הוא עשה את זה גם באלבום הסולו שלו בשיר "Here I Go" כשציטט את חברתו שאמרה לו "A big band is far better than you". בד בבד, עם פיצול האישיות שלו, הוא נשאר מודע כל הזמן להדרדרות שלו, ולחוסר ההבנה המוחלט של הסביבה למצבו. קשה גם לקנא בו על כך שהיה באותה הלהקה עם רוג'ר - הם 2 הפכים מוחלטים - אם רוג'ר איש צבא, אז הוא ילד פרחים משתמט...ובהתחשב ביחסים העכורים של רוג'ר עם הלהקה והריב הגדול איתם אחרי, אני מתאר שסיד לא בדיוק ליקק דבש. אבל סיד, בניגוד לגילמור למשל, השלים עם סילוקו בלי מלחמות, כי הוא רגיש מדי לדברים מהסוג הזה. אני די חושב ששאר חברי הלהקה מסתכלים בדיעבד על השיר הזה באי נעימות, היו מעדיפים לטשטש את קיומו, כי הם מרגישים תחושת אשם כבדה על המצב, ומדחיקים אותו. המוסיקה עצמה משרתת את המילים נהדר: ההתחלה הנוגה, הפזמון ה"שמח" (למראית עין) של אני משוגע ושם *** עם העולם, הקאקפוניה הזאת (שאני ממש אוהב!), והסיום הכי עצוב בעולם.

 

[avki]

ג'אגבנד בלוז (זה יהיה ארוך...):

נכיוון שאת הרקע לשיר הזה ציף כבר כתבה, אני אדגיש את חשיבותו של השיר ביחס ללהקה; השיר הזה, הוא השיר הכי חשוב של הפינק פלויד, מתחילת דרכה, ועד Dark Side of the Moon. אם נבחן את הסינגלים הראשונים של פ"פ, נראה שהם אמנם פרובוקטיבים ומחתרתיים, אבל אין הם מייצגים תפנית כל שהיא בלהקה. אם נקח את כל השירים מהפייפר, נראה כי גם שירים אלה אין בהם לשקף תפנית כל שהיא, או רמיזה על התפתחות או שינוי בקרב הלהקה. השיר היחיד שכן מעיד על כך הוא Bike. מומלץ לכתוב מה כתבתי על Bike בשרשור של השיר, מכיוון שהדעה שלי לגבי ג'אגבנד היא המשך ישיר של הדיעה שלי לגבי Bike. בכל אופן, הלהקה לא עברה שינוי קריטי, לא במישור המוזיקלי, ולא במישור הרעיוני (חוץ מבייק). מצד אחד הם נהיו מפורסמים, עם יותר כסף, התמקדו בעינייני הלהקה עצמה, (ולא במחויבויות אחרות כמו הקולג', בזמני הפייפר) נהנו מהתקופה ההיא, והיו עסוקים בין חוזי הקלטות וסיבובי הופעות. מצד שני, כל אחד מחברי הלהקה החל להראות סימנים ראשונים של התקופה הבאה (גילמור מצטרף, ווטרס מתחיל לתפוס פיקוד מתוך חששות שהלהקה לא תעמוד ברף הגבוה שהציבה לעצמה, ואני מניח שריק ורייט לא היו בתקופה גדולה מדי של שינויים), ובסה"כ הסתמן שהלהקה בתנופה גדולה מאד לקראת הצלחה ארוכת טווח. הכל היה טוב ויפה וכולם העבירו הילוך אחד גבוה יותר. חוץ מאדם אחד. סיד בארט, מנהיג הלהקה, נמצא עכשיו ברמה אחת ירודה יותר מבחינה נפשית ומנטלית. מבחינה חיצונית, הכשרון המרכזי בלהקה החל להתנהג מוזר, ולא עמד בדרישות שהציבו בפניו, הן בכתיבת השירים והן בנגינה ובעמידה בלוח הזמנים ובדרישות של הלהקה. באותה התקופה, כמו שכל אומן דגול עושה, סיד החל לעסוק ביצירותיו בדאגות המנקרות אותו באמת. שלושה שירים מאותה תקופה מייצגים את העובדה הזאת. הדוגמא הכי טובה לתהליך שעבר על סיד היא השוואה בין Bike לJugband Blues. אם נבחן את בייק מנק' המבט של אומן המביע את תחושותיו הכלליות על מצבו, נראה כי החתך בין האפלוליות הבוגרת והחולנית לבין הילדות התמימה והדימיונית מתחיל לעשות מין קרעים בנפשו של סיד. לדעתי האנרכיה המוזיקלית בסוף Bike הוא מן צעקה של האומן שבאה להעיר אותנו ביחס למצב שמדובר עליו בשיר Bike. לכן, כשמסתכלים על Jugband Blues מנק' מבט כזו, הוא עצוב ומלנכולי פי כמה, כיוון שרואים בבירור שפחדיו של סיד לגבי הרגשות החולניים שלו התממשו, ואכן דברים רבים קורים לו שמראים על אותה חולניות. סיד כותב עוד שני שירים שמבטאים היטב את הצד האפל שלו, ולבסוף, כשהוא מרגיש ומודע לכניעה המלאה שלו לצד האפל (ובמקביל למחלת הנפש שלו, שאולי לה הוא היה פחות מודע, אבל בוודאי הרגיש אותה), הוא כותב את השיר שהוא בעצם חתימת התקופה שBike פתח לפנינו. ומנק' מבט זו יצא סיד כשהחל כותב את Jugband Blues. ג'אגבנד מחולק לכמה חלוקות מרכזיות: 1. האשמת הלהקה (או האנשים הסובבים אותו): בהתעלמות ממצבו, ובמין אפתיה כלפי מה שלא התאים לדרך החיים שלהם. 2. האשמה כלפי החברה המחתרתית בלונדון ('הסצינה'): האשמה קצת יותר כללית כלפי דרך החיים או השקפת העולם שבחרו בה האנשים החיים סביבו, והאנשים שבעצם לוקחים חלק נכבד בחייו. 3. איך ששני האשמות האלה משפיעות על חיו, שגם ככה ממזמן לא מה שהחברה והלהקה והאנשים הסובבים אותו מצפים שהם יהיו. 4. תהיה כלפי עצמו, כלפי האנשים שסובבים אותו שבאה להראות על מצבו של סיד והבלבול שאופף אותו. כמו שתוכלו לקרוא בפרשנות של ציף בהרחבה, השיר מדבר על חוסר עיניין שהביע סיד כלפי מינהגי הלהקה או ממינהגי ילדי הפרחים של אז, שסיד בהחלט היה אחד מהם לתקופה מסויימת. בכך הוא בעצם אומר להם: "שימו לב, אתם שקועים בדברים שלא מעניינים אותי יותר. אין לי רצון אמיתי להיות חלק מהסצינה הזאת יותר, למרות שאתם משתתדלים להמשיך לכלול אותי בתוכה, וחרף הסימנים הברורים לכך שזה עושה לי רק רע". כשסיד מתיך האשמה כזאת, אפשר לקחת את זה לכיוונים של ביקורת חברתית, או של ביקורת הלהקה או של הצעה לשינוי דרך. אבל האמת, שאם נסתכל על סיד ממבט פסיכולוגי, נראה שכל כתביו הריאליים (זאת אומרת, שמדברים על דברים שקשורים למציאות בצורה זו או אחרת) יכולים להוביל לביקורת ריאלית (ארנולד ליין, בייק), אבל לא זה מה שסיד מחפש. כמו תמיד, סיד בעצם מחפש להביע את רגשותיו בצורה הכי אמיתית ומדוייקת שאפשר. בסופו של השיר, סיד מראה על הבלבול האדיר, המהול בחוסר היצציבות הנפשית שלו כשהוא שואל בסופו של דבר "And what exactly is a dream? And what exactly is a dream?". המשפט הזה מסכם הכל בצורה כל כך מושלמת וכל כך כוללת. סיד בעצם שואל: "ומה הוא בדיוק חלום?" או: מה הוא האידיאל? או: לאן אנחנו רוצים לשאוף?. רק הערת אגב, עוד פעם, גם כאן סיד לא בא לשאול את השאלות האלה בשביל לקבל תשובה שמעניינת אותו או בשביל לפתוח דיון בנושא או בשביל לבקר את הלהקה על שאינה יודעת את התשובה, אלא בשביל להעיד על מצבו הפנימי, שהוא אפילו לא יודע מה הוא חלום. אם נחזור למשפט האחרון בשיר, נראה שהוא נחתם במשפט: "ומה זה בדיוק בדיחה?". על אותו המשקל, אתם יכולים לקחת את המשפט הזה לכיוונים שונים, שסיד חשב עליהם מן הסתם, אך בעצם רצה להראות פה על החוסר וודאות אצלו.

 

[avki]

נספח אחד קטן:

אם נסתכל על השיר בנק' מפנה הן של סיד והן של הלהקה נראה איך הוא השפיע ואיך באותה התקופה בדיוק חלה נק' מפנה שתשנה את פני הלהקה לעד. עד עכשיו, הטירוף חי כנראה בצילו של סיד. מאותה התקופה בערך, השתלט התירוף על סיד, וסיד מביע על כך. בעקבות זאת:* דיויד גילמור מצטרף ללהקה. * ווטרס תופס פיקוד הנהגתי. * ווטרס מתחיל לקבל בטחון עצמי ומגדיל לעשות בכתיבת מילים ומוזיקה. * הלהקה זונחת חלקית את הסצינה המחתרתית שהיא אפילו הובילה לזמן קצר. * הלהקה מתחילה לחפש את כיוונה, הן התרבותי והן המוזיקלי. (הלהקה הופכת מלקהת פסיכודליה ללהקה אקפסרמינטלית). * שגעונו של סיד מתחיל להשפיע על חברי הלהקה. על ניק ועל ריק זה משפיע יותר בכיוון של רגשות אשמה ועל רוג'ר זה משפיע בתחומים רבים. * סביר להניח שמאותה התקופה, החלו מתגבשים בצורה יותר ממוקדת הרעיונות של רוג'ר לגבי הצד האפל של הירח. * כל חברי הלהקה מושפעים מלחץ לעמוד ברף הגבוה שהציבו לעצמם, כאשר הכשרון המרכזי של הלהקה עזב. כמו כן רוג'ר מתחיל לקבל בטחון עצמי ומגדיל לעשות בכתיבת מילים ומוזיקה. בגלל סיבות אלה בעיקר הדיעו פינק פלויד למה שהם היום, ולכן חשוב לראות בשיר הזה את המפנה הקריטי והדרסטי בתפקידים של הלהקה, ובכלל בהתפתחות של הלהקה מאותם השנים, ועד היום.

 

[avki]

*מביע את רגשותיו על כך.

 

[וינסנטי]

שיר לא רע בכלל...

מבחינה מוזיקלית, בתכל'ס, הוא חמוד וזהו... מבחינה מילולית, הוא מרגש אותי מאוד, אבל לקח לי הרבה זמן להבין אותו... זאתי בעצם זעקה אחרונה של סיד לפני שהוא עובר לאלבומי הסולו שלו, זעקה שבה הוא מנסה איכשהו להעיר את תשומת לב העולם למצבו.

 

[ציףציף1000]

יפה כתבת!

וגם vegetable man (הגולש, לא השיר). אני בהחלט רואה קו ישיר בין Jugband לבין Dark Side, ולו בגלל שעפ"י התאוריה שלי, ווטרס לקח את הדימויים שכה-נפוצים בשירים שלו - השמש, הירח, ושאר האלמנטים - מהשיר הזה. השיר בוודאי השאיר חותם חזק על הפלויד. לא רק בגלל שהם "הסכימו" לכלול אותו ב-Saucerful (ודחו את השירים האחרים של סיד), אלא גם בגלל שהוא מופיע ב-Echoes. הם יודעים שזה אחד השירים הכי טובים שלו, ושהוא מדבר שם - בין היתר - גם עליהם.

 

[vegetable man]

כמה הסתייגויות

מדוע רק שירים שמייצגים תפנית נחשבים חשובים? האם נרצה לזכור את סיד בארט לפי השיר הזה? השיר הזה הוא ציון דרך חשוב ביצירתו, אבל ממש לא מדגם מייצג שלה. האמנם השיר החשוב עד 73?? אני לא מפרש את ההסתלקות של סיד כנקודת מפנה (ואם כבר, נהוג ליחס את זה לאלבום כולו ולא לשיר הזה דווקא), אלא כסוף, סוף תקופה. וכל סוף הוא התחלה חדשה. התחלה קשה, עם חבלי לידה קשים, מוסיקה בתולית משהו, לא ברורה, עם הרבה גישושים, וסיד כמודל לחיקוי. כל הדברים האלה באים לידי ביטוי ב- ASOS, שיש בו שירים טובים, אך גם רעים. בתוך כל זה, ונדמה שבנפרד מהקו הזה של האלבום, Jugband Blues עומד לבד. הוא לא קשור לשירים האחרים באלבום ובגישה. זה שיר פרידה של סיד מהלהקה. האמנם הסתמן שהלהקה בתנופה גדולה מאד לקראת הצלחה ארוכת טווח? לא ממש, השנים הראשונות (עד 70) לאחר עזיבתו של סיד היו קשות, כבדות, בלי הרבה יומרות מהלהקה, שהיתה בסכנת פירוק. ניק מדבר על כך בין היתר בראיון של הסרט בפומפיי. Meddle הוא האלבום שביסס אותה סופית. חוץ מהנקודות האלה, אני די מסכים עם מה שרשמת (ויפה!)

 

[avki]

קודם כל. תודה על התגובה! ../images/Emo13.gif

ולשאלותיך: כן, לדעתי השיר החשוב עד 73, אולי חוץ מאקוס. נקודת מפנה היא לא הכרח דבר רע. לדעתי הנקודת מפנה שקרתה אז היא דבר הכרחי בהתפתחות הלהקה (דבר טוב במובן מסויים). לגבי היחס בין ASOS לJB אני מסכים איתך. הסתמן שהלהקה בתנופה אחרי ההופעות של הפייפר, בדיוק לפני שסיד התחיל עם הבעיות. זאת אומרת, מה שאתה כתבת לא סותר את מה שאני כתבתי. ושוב, תודה על התגובה.

 

[Liorking]

זה רק אני?

אני לא ממש אוהב את השיר הזה, המנגינה לא בלוזית בכלל, אין אפילו מפוחית (גם בשיר Bob Dylan Blues של בארט אין בכלל מפוחית וזה עוד יותר פשע, אבל לא משנה). השיר לא ממש מעניין אותי, אני לרוב אפילו לא מקשיב לו. אני לא יודע למה כולם מתלהבים מהשיר הזה כאילו זו פסגת היצירה של פינק פלויד עד ל-1973 או אפילו בכלל, מבחינתי זה בסה"כ שיר פשוט ולא מעניין.

 

[ציףציף1000]

אתה רציני?

כי אם לא - אז סחתיין על הפארודיה!

(צנעני תזהר - ליאורקינג מאחוריך!)

 

[One Echoe]

JUGBAND BLUES

השיר שחיבר אותי לאמן הדגול הזה, סיד בארט. אני חושב שזה השיר האהוב עלי של בארט, אולי בין האהובים. שיר כ"כ עצוב, נוגה. יש כמה שורות שפשוט מורידות לי דמעות...

במיוחד בקטע שהוא אומר שלא אכפת לו אם השמש תזרח, ושהוא לא ידע שהירח גדול וכחול... אני חושב שעצם זה שיש בשיר הזה כ"כ הרבה מעברים, וכ"כ הרבה שינויים, מעיד על המצב של סיד בארט שהיה רעוע במיוחד. וזה סה"כ שיר מאוד קצר. שתי השורות האחרונות בהחלט מסכמות את המצב שלו, הוא מנותק מהמציאות והוא בהחלט יודע את זה. לסיכום:אחד השירים הכי חשובים בכל ההיסטוריה של הפלויד.

 

[ציףציף1000]

עוד כמה פרטים על הקלטת JB

סיד דרש לשלב בשיר תזמורת כלי נשיפה של ה-Salvation Army, "צבע הישועה". מדובר בארגון דתי נוצרי ותיק, המסייע להומלסים. הם היו "מכריזים" על בואם לאזור מסויים באמצעות מוסיקה חיה שהיו מנגנים ברחובות, בהרכבים גדולים יחסית. המחקר העלה שההרכב בו השתמשו בהקלטות Jugband Blues היה הרכב אד-הוק, היינו, כמה מוסיקאים שסיד הביא ממש מהרחוב. סיד הורה לנגנים לנגן "חופשי", מה שבא להם, ללא תיאום כלשהו. פיטר ג'נר משוכנע שסיד היה מעוניין שהמעבר הזה בשיר יהיה הזוי בכוונה, וכך ירמוז ל"חלום" עליו סיד מדבר בשיר, הניתוק מהמציאות. נורמן סמית' לא הבין את זה, ודרש לתת לנגנים תווים לפיהם ינגנו. בהקלטה של ה-BBC, ניגנו הפלוידים עצמם את המעבר הזה.

 

[פינקי החזיר המעופף]

אחד השירים הכי טובים של בארט

שיר מרגשש הוא פשוט מראה כמה שבארט גאון

 

[vegetable man]

עוד משהו

אנשים עם נטייה ויזואלית יותר ממילולית מאמצים את המשפט "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים". סיד היה בעצם מצייר גם דרך השירים. מדוע הביא את הקאקפוניה הזאת ב-Bike ו-Jugband Blues שהם 2 שירים שנוגעים היטב בטירוף שלו? נדמה שבשלב מסוים, אחרי שנאמרו כל המילים של השיר, סיד אימץ את המשפט הזה, רק מוסיקלית. קו המחשבה: תנו למוסיקה לדבר, אותה קאקפוניה שמעבירה את הטירוף והתחושות שלו יותר טוב מכל טקסט שהוא יבחר, הסיום הכי חזק לשיר הזה.

 

[avki]

בכלל, דרכה של הפלויד מאז ומתמיד היה

להביע תחושות 'נטו' עם מוזיקה 'נקיה' (דוגמאות: CN, TGGITS, CC ועוד).

 

[One Echoe]

../images/Emo45.gif

 

[ציףציף1000]

*צבא הישועה